מהר"ם שיק אורח חיים קיא

פריך לר"י. מ"ש דלהקיז אוסר וקרצף מתיר. ומשני התם בבכור דמיית אדם בהול משא"כ קרצוף דיש רק צער ופרש"י דמכחיש הבהמה אין אדם בהיל וכשם שמתרצין אליבא דר"י כך צריך לתרץ לרבנן. דהתירו הקזה ואסרו קרצוף וע"כ כיון דאין חשש מיתה רק חשש הכחשת בהמה דהוי פסידא מיעוטא. לא שייך אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וה"נ לא שנא: וכיוצא בזה כ' הלבוש באו"ח סי' רמ"ד דלכך התירו להשכיר המכס. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ודווקא בהפסד מרובה ומפורסם וכיוצא בזה כ' גם הטו"ז שם. בסי' רמ"ד סק"ו: וא"כ ה"ה בנידון שלנו אין להתיר. ועוד בנידון הנ"ל י"ל דאסור לומר לגוי לנחור מטעם אחר דהרי מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' כ' כתב. בשוחט מסוכנת. אם לא תפרכס חשיב מקלקל כיון שבלא"ה התה מתה. ומה שמקדים ומקרב מיתתה. לא חשיב לי' תיקון ומעלתו נ"י הקשה הא תיקן שיוכל למכור לגוים ותמהני הרי גם נבלה שמתה מאלי'. חזי' לגוים כדכתיב בנבילה או מכור לנכרי ונבלה וטרפה בערך אחד הם. אצל גוי. כדאיתא בחולין דף צ"ד שבזמנם כך הי'. ומבואר בפ"ג דעוקצין. משנה ג' דנבילת בהמה טהורה. עומדת לאכילה לגוים בכל מקום ואע"ג דגוים דהאידנא מאיס להו נבלה שמתה מעצמה שתולין שמחמת חולה מתה אבל בנחנקה ע"י הלעטה לא שמענו דמואסין אלא שאם לא יצא הדם נראה כמתה מאלי' ואינה נחמדת למראה ולזה נוחרין להוציא הדם וא"כ כיון דרק להוציא דם הוא צריך. הוי מלאכה שאצ"ל וכדאיתא בכתובות דף ו' וא"כ לדעת רוב הפוסקים דקי"ל משאצ"ל פטור וא"כ אפילו ינחר ישראל אינו חייב. וכבר פליגו הראשונים באו"ח סי' של"ד ס"ב אי במקום פסידא מתירין לקרוא לגוי לעשות מלאכה. כדי שלא יבוא הישראל לעשות בעצמו ולפי הסכמת המג"א שם סק"ג דווקא אם יש לחוש שהישראל לא יעמיד עצמו על ממונו ויעבור עבירה דאורייתא. אז שרי לדעת בעל התרומות ובכה"ג המקיל לא הפסיד אבל אם רק יש לחוש. שיביא ישראל לידי שאר איסור דרבנן. היותר חמור: אין להתיר. והטו"ז בסי' רמ"ד ס"קו הנ"ל מתיר אפילו בכה"ג. שיש רק לחוש שיבוא הישראל לידי איסור דרבנן היותר חמיר. וא"כ כיון שהנחירה ההוא הוי מלאכה שאצ"ל אפילו אם הי' לחוש. שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. הי' אסור לדעת המג"א וסייעתו הנ"ל: וא"ל אדרבה לפי הסברא ההוא מותר משום דהוי שבות דשבות. דזה אינו דאפילו למאן דמתיר שבות דשבות במקום פסידא מ"מ במלאכה שאצ"ל אוסר וכמ"ש הר"ן ר"פ חבית והובא במג"א סי' ש"ז ס"קז וא"כ אין להתיר: ומכל מקום מותר לומר כל שינחור אינו מפסיד. כעין שהתירו בדליקה. ולפי דעת המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ז. או לקרות לגוי והוא בעצמו יבין מה שיעשה. דדיבור אסור במקום פסידא. אבל רמז מותר כמבואר שם סי' ש"ז סעי' י"ט ואכתי מספקא לן אי דווקא לדידי' התירו. אבל אחר אסור לומר לגוי דכל מקום שהתירו, משום דאין אדם מעמיד עצמו לכאורה הו"א דאדם אחר שאינו בעליו עדיף ומותר אפילו לומר. והנה לפי שיטה זו דסי' ש"ז סעי' י"ט דבמקום פסידא רשאין לרמז לגוי מכ"ש אם הגוי עושה בעצמו בשביל ישראל דבעלמא אסור משום דמחזי כשלוחו. אבל להציל את של ישראל לא גזרו ואפי"ה אסור לומר לו דדיבור אסור טפי. משום ודבר דבר, וזה נראה טעמו דרש"י בע"ז דף ט"ו שפירש דאיסור אמירה לגוי הוא משום ודבר דבר דאפילו במקום פסידא אסור. מיהו בסי' ש"ו איתא. דדבר דבר אסור. דווקא שלא במקום מצוה. וא"כ יש לב' הטעמים קולא וחומרא דמטעם מחזי כשלוחו. אסור לדעת רוב הפוסקים אפילו לצורך מצוה זהו החומרא ונגד זה במקום פסידא לא גזרו אם עושה מעצמו ודבר דבר הוא בהיפוך. דבמקום מצוה שרי אם הוא על לאחר שבת וכיוצא. אבל במקום פסידא אסור לדבר: ולפי"ז יש לומר כיון דכל אדם מישראל שרואה דבר שיבוא הפסד לחברו מצוה עליו להצילו משום והשבות לו. ובכלל השבת אבדה. א"כ כיון דבמקום פסידא לא אסרו משום שלוחו ואצלו הוא ג"כ מצוה הי' ראוי' להיות מותר אפילו לדבר מיהו מסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה נראה מבואר דאין חילוק ואפילו אם הי' ראוי להתיר לאחריה לא חילקו רבנן ואסרו משום לא פלוג ומכל מקום כיון דרק משום לא פלוג אסור לאחר מ"מ כל שמותר לבעליו מותר גם לאחר דלכאורה הא דהתירו משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו זהו שייך בבעלים וא"כ לאחרים יהא אסור אמנם להנ"ל נראה דגם לאחרים שרי וא"ש דלא חלקו הפוסקים בזה וראיתי בא"ר ר"ס של"ד שהביא בשם הגהות או"ה ספק בזה אם רשאי לאחר להציל והנראה לפענ"ד דשרי מטעם הנ"ל הנראה לפענ"ד כתבתי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קנ"ה שיל"ת יערגין יום ג' י"א אדר הראשון שנת תרי"ט לפ"ק החיים והשלום וכל טוב. להרב הדיין המצויין בהלכה מופלא ומופלג בתורה וביראה החרוץ כש"ת מוה' משה ליב כהן נ"י בק"ק ניקלשפורג יע"א: מכתבו קבלתי וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי בעובדא שנשאל מעלתו נ"י עליו באווזאה שניתק לה בשבת בהמראה חטה לתוך הקנה. ואם אין ממהרין להוציאה מהקנה ע"י אומן לזה היא מתה. ובאה השאלה אי רשאין להוציאה ע"י גוי. ואם אין גוי. אי מותר לעשות זה ע"י ישראל ומעלתו נ"י האריך בכחא דהתירא בכל צדדי האיסור ושאלת חכם חצי תשובה או רובה וראשון תחילה נאמר לפלפל אי אסור משום טרחא כמו גוף המראה למקום שאינו יכול להחזיר דאסור ע"י ישראל ה"ה ההוצאה משם אי שרי משום הפסד ומעלתו נ"י דעתו להיתר וראי' מטור סי' של"ב דמתיר לסעד בהמה אי משום הפסד כמ"ש הק"נ מיהו בזה לא קי"ל כהטור ועוד הביא מלשון הלבוש שם שכ' שאין מולידין בשבת משום דליכא סכנה משמע באיכא סכנה שרי משום פסידא ותימה וכי לא ראה מעלתו נ"י שם דברי אלי' זוטא שמפרש שם בהיפוך: איברא דגוף הדין. טרחא במקום פסידא מבואר בביצה ר"פ משילין. משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת. ולפי הנאמר שם בסוגיא לאו כל הטרחות שווין ואיכא ג' גווני טרחא מרובה לשלשל דרך חלון ומגג לגג דהוי כעובדא דחול ואסור אפילו ביו"ט במקום פסידא והב' שלשול בדרך ארובה. ביו"ט שרי ובשבת אסור וטרחא מועטת לכסות פירות ביו"ט: בוודאי שרי ובשבת פליגו ובש"ע או"ח סי' של"ח סתם להיתר. ובמג"א שם חשש להחמיר אבל הק"נ בביצה הביא ראי' ברורה להתיר. וכן מוכח מגליון תוס' שבת דף מ"ג ע"ב ד"ה כבר ושם בתחלת הסוגיא דהתירו הצלה מצוי' ובשבת דף קי"ז ע"ב פריך מכדי בהתירא טרח. נציל טפי נראה להלכה להתיר בכה"ג אפילו בשבת. אמנם מאן מפיס בנידון שלנו אי דמיא לטרחא מועטת דכיסוי או לטרחא דמשילין וגם לאו כל אפין שווין בהוצאה ונהי דמס תבר דאינו טרחא כמו משילין מ"מ כיון דגם בטרחא דכיסוי פליגו אי שרי בשבת א"כ המתיר הוצאות חטה הנ"ל עליו להביא ראי' דדלמא גם במקום פסידא אסור דאע"ג דשם בביצה אמרו באיבעי' דמשום הפסד התירו טפי מט"ו סאין והרי"ף פסק שם להקל: מ"מ הרי כבר תמה בשט"מ שם האיך אפשר דמשום פסידא התירו טפי ממה שהתירו לצורך מצות אורחין הרי במתני' תנן דלא משילין בשבת. ומשמע כלל וכלל לא. ומשום מצוה התירו. עד ט"ו סאין והש"מ רצה למחוק הגי' ולפענ"ד מעלה זו דהפסד הוא רק מעלה גדולה. להתיר לענין יו"ט. דאמרינן מתוך שהותרה טרחא דהוצאה לצורך אלא דבעינן צורך יו"ט קצת. וברמ"א סי' תקי"ח ומבואר שם בטו"ז ס"קא. משום שלבו דוה ודואג עליו. ומתבטל מעונג מקרי צורך היום קצת ולכך משנה זו דמשילין דמוקי לה שם דף ל"ז ע"א כב"ה ומשום מתוך שפיר אמרו דמשום הפסד ועי"ז שלבו דוה מקרי צורך קצת ואמרינן מתוך והותר אפילו טפי מט"ו סאין אבל לענין שבת. דלא שייך סברא הנ"ל אלא דנימא דבמקום פסידא לא גזרו אינו מועיל כולי האי כמו מצוה ולכך אין משילין בשבת וא"ש. וא"כ מהרי"ף ומהש"ע סי' תקכ"א דפסקינן כי האי לישנא מוכח כדעת הסמ"ג. דבכה"ג מקרי צורך קצת. וא"ש דהרמ"א בסי' תקי"ח פסק כוותי' ולא קשה קושית הטו"ז שם ס"קא וא"כ נידון שלנו לפי הנ"ל ביו"ט בוודאי מותר אבל בשבת אכתי לא שמענו: ב מיהו. נראה לפענ"ד אפילו אי הוי טרחא כמו משילין יש להתיר אפילו בשבת דהנה המהרש"א הקשה שם על מה דאמרו בחד צד. דבשבת דחמיר לא אתי לזלזולי. ויש להתיר טפי מיו"ט. דיש לחוש דאתו לזלזולי דקשיא על זה דהרי לענין משילין אמרו. דמותר ביו"ט ולא בשבת. ועיי"ש במהרש"א מה שתירץ. ודבריו צריכין ביאור והאחרונים פקפקו עליו והנראה לפענ"ד לבאר עפ"י מאי שכ' שם בשמ"ק. דיש ב' גווני שבותים. א' שאסרו רק משום מצות שביתה והב' שאסרו לסייג שלא יבוא לידי מלאכה והשבות דאסור משום סייג. יש לאסור בשבת טפי. שלא יבוא לידי איסור סקילה אבל בשבות דאסור רק משום טרחא והשביתה יש להקל בשבת טפי. ובמשילין איכא טרחא. וגם טלטול וטלטול משום הוצאה גזרו. כדאיתא התם דף ל"ז ע"א. וא"כ יש להחמיר בשבת טפי. אמנם כל זה שלא במקום מצוה. אבל במקום מצוה. דאפילו אם יוציא הו"ל טרוד טרדא דמצוה וטעה בדבר מצוה קי"ל דפטור בפ"ג דסוכה משנה י"ד כמ"ש התוס' חדשים רפ"ד דסוכה דגזירת שמא יעבירנה הוי רק שמא יטעה בדין. ומ"ש התויו"ט