מהר"ם שיק אורח חיים קי

חכז"ל. כמה טעמים יש עוד להמציצה בפה כיון שכן קבלנו מדורות הנביאים. ואמרינן בירושלמי פ"ב מפאה אם שמעת הלכה. ואין אתה יודע טיבעה אל תקל בה. שהרבה דברים הלממ"ס וכו' ומצד כל אלו הטעמים. הדבר ברור שאין רשאין לשנות המנהג: מנהג אבותינו למצוץ בפה דווקא. כן נראה לי נכון וברור ואם יש למעלתו נפ"מ לראות העדות של פראפעסארען שהבאתי לעיל לדעתי אם יבקש מאת הרב אבדק"ק פולדא במדינת אשכנז שהרב המופלג דשם הוא דאקטאר ענאך שהי' רעדאקטער של ציונסוועכטיר אם יבקש ממנו אותן הנומערס אולי ימלא בקשתו וישלחם לו תשובה קנ"ג מה שכתב עוד להקשות על סוף סדר החליצה דאיתא שם דאחר שסיים החליצה יאמר הרב. ברוך אשר קדשנו במצותיו וחקיו של אברהם אבינו וביאר בפי' הטעם עפ"י מ"ש בפרק כה"ד בזכות שאמר אאע"ה מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחליצה והקשית דהרי שם בכיסוי הדם לא מצינו זה אלא שהצרכו בניו לתפילין וכו' ועוד מה הלשון אומרת זכו בניו. אדרבה הלוא אנו מבקשין. שלא יצטרכו לחליצה ועוד הקשה וכו' והרבה מדקדוקים אלו כבר נאמרו בס' כרם שלמה ובס' פ"ת על ס"ח. ועל קושיא הראשונה אמת שבפרק כיסוי הדם לא נזכר דמש"ז זכו לחליצה אבל במדרש והובא בילקוט פ' לך לך על הקרא דעד שרוך נעל שם איתא מבואר דבשביל שאמר. מחוט ועד שרוך ניתן לו המצוה של יבמה וחליצת נעל: וגוף. הדבר נ"ל לבאר דחכז"ל תיקנו כן לעורר אותנו על גודל מעלת החליצה. ותיקונו לסתום פי רשעי הארץ האפקורסי' שמבזי' ופוערים פיהם מבלי חוק על החליצה שהוא כנגד כבוד האדם לחלוץ ולריק לפניו. וכבר ביאר הרמב"ן בחומש בפ' וישב מגודל מעלת החליצה. ולי נראה להסביר דג' שרשים אנו למדים מחליצה א' דתכלית הנישואין. אינם לצורכי הגוף להשלים תאוותו ותאוותה או להיות עזר כנגדו. בעניני עוה"ז. אלא עיקר תכלית הנישואין לקיים הנצחיות דלא סגי בנצחיות הנשמה שתכלית הבריאה הי' שישאר גם חלק מהגוף נצחיית והיינו ע"י שישאר ממנו חלק שיעבוד את ה' וישמור את תורתו וברא מזכה אבא דלאכול ולשתות ולעסוק בדברים הגופניים אין להמת שום חיבור ותועלת מזה. וע"כ ללמדינו זאת צוה השי"ת שתנשא לאחיו אם לא הניח שום זרע. עדיין היא שייכת ומיועדת להבעל ההוא שקידשה ועל אחיו להשתדל. להקים לו זרע שהזרע הנולד מהיבם הוא כעין נתח וחלק מהבעל וכמו שביאר הרמב"ן שם זהו חדא: והשנית דקרובי האדם הקרוב קרוב קודם. מחוייב להיות לעזר לאחיו. ונאמר אח לצרה יולד בענין הגופניים וכ"ש שמחוייב להשתדל עבורו בכל עניני נפשו. והקרובים שאינם עוזרים ומסייעים לקרוביהם הם אינם מקיימים תכלית הבריאה. וראוי לגנותם. ולכך כיון שענין היבום הוא לתכלית המת לתיקונו ולטובתו אם האח הוא אכזר. ואינו רוצה להשתדל בתיקונו. ראוי לגנותו אפילו יש לו שום טעם על זה ומזה נוכל ללמוד גודל החיוב לעזור לקרוביו ומיודעיו שרק על ידי זה נקרא האדם מהלך ולא ימות. ולא יופסק חיותו ע"י מותו מלהיות נקרא מהלך בין העומדי' האלה. שאפילו לאחר מותו שהוא כבר במרום העליון בין העומדים. עדיין נקרא מהלך. ע"י מעשיו הטובים שעשה לאחרים: ואמנם יש ג"כ שורש שלישי. שיש ללמוד מענין החליצה שנתן הקב"ה רשות אם ירצה יעשה היבום כמצוה ואם לא ירצה יאמר לא חפצתי לקחתה ואז יתן חליצה. שזה דבר חדש: שלא נמצא כן בכל מצות התורה. ושמעתי מפי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל. וכן מצאתי בס' אוהל יעקב על התורה דהנה אשת אחיו הוא באיסור כרת וגודל התיקון שנעשה ע"י היבום לאחיו. כמ"ש הרמב"ן הנ"ל שמי שיש לו עינים פתוחים. יראה עין בעין את זה התירה התורה לדחות איסור אשת אחיו. כדי לתקן להשלים לנפש אחיו המת והוא מלמדינו גודל החיוב למעלות הגמילות חסדים אמנם זהו אם הוא נעשה לשם כך. אבל אם עושה לתאוות נפשו ליקח היבמה אז אין מעשיו כראוי. ולאבא שאול עשה אפילו איסור לפגוע באשת אחיו. ולכך ענין היבום הוא נסיון גדול אבל השי"ת קידש את עמו ישראל אפילו דבר שאהוב להם ומתאוים לו צריך לעשות רק לשם שמים. ולא יתענג בשום הנאה אלא לשם השם. ולכך מי שנותן אמתלא שלכך אינו רוצה ליבם שירא לנפשו שאינו עושה לש"ש ורק כל כוונתו להנאתו נגד איש כזה ראוי להריק בפניו. דלבני ישראל ראוי להיות קדושים. ולהיות לבם ותאוותם בידם. ולכך וירקה בפניו שלא השלים עצמו במדרגה ההוא. ועכ"פ ענין היבום והחליצה מעורר אותנו לג' מעלות טובות שצריכים להיות בבני ישראל א' שכל אחד ישתדל לקיום הנצחיית לעצמו עד עולם שלא יופסק אחר מותו ושנית שאיש את אחיו יעזורו והשלישית שמחוייבים הם לקדש את עצמם ולעשו' כל מעשיהם אפי' עניני עוה"ז לשם שמים ומי שאינו הולך בדרך הנ"ל ואין הנצחיית חשוב אצלו ואינו רוצה לעזור לאחיו וגם להושיע לקרוביו אינו ראוי לקרוא בשם מהלך והוא ישב בדד וידום בפ"ע ונחלץ מתכלית העולם וכל. מדות הנ"ל אנו יכולים ללמוד מאברהם אבינו עה"ש שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כמו שפרשו המפורשים שם שכל כוונתו הי' שיהא לו בן שיעבוד את ה' לשמור תורתו ויהי' בן ברית ונאמן בבריתו בתורת ה' ואברהם ג"כ השתדל בכל עניני גמילות חסדים לעזור לאחרים כל האפשרי ולהושיע קרוביו כמ"ש שמסר נפשו עבור לוט ב"א וגם קידש כל עניני העולם שלא ליהנות מהם רק לכבוד שמים ועל זה אמר הרימותי ידי לאל עליון וכו'. דהיינו היד וכחו וכל מעשיו הרים לה' והקדיש כל אשר לו ולזאת לא רצה ליקח מרכוש סדום מחוט ועד שרוך נעל שרכוש סדום לא הי' נחשב בעיניו לעשירות כמו שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם שלא הי' אצלו נחשב לעשירות אלא הנרצה לפני השי"ת: וא"כ שפיר אמרו חכז"ל דבזכות שאמר אאע"ה מחוט ועד שרוך נעל דהיינו שהקדיש גם עניני עוה"ז ולכך לא רצה ליקח אף שרוך נעל שהוא צורך הליכה נגד זה ניתן לבניו אחריו מצוה לבזות האיש שאינו הולך בדרכיו ההם לחלוץ נעלו שאינו ראוי לישוב העולם: להיות נקרא מהלך אמנם אף באיש זה עצמו נודע היחוס של בני ישראל שהם ראוים להיות עם קדוש ובעלי גמ"ח. ולהשתדל בנצחיית העולם וכמ"ש אשרי למי שחסרונותיו נמנים ולכך שפיר אמרו זכו בניו ואעפ"י שבש"ס פרק כיסוי הדם לא אמרו זה על חליצה ואמרו זה על ציצית ותפילין שמרמזים שישראל דבוקין בהשי"ת בעולם העליון כמבואר שם הוסיף במדרש דגם החליצה הוא זכות. והעונש והביוש בחליצה והיריקה הוא רק לפי רוממת המדרגה שראוי להיות לישראל אבל באמת אנו למדים מזה כמה מלתא מעליותא וז"ש שבזכות שאמר אאע"ה שלא לקח שרוך נעל דהיינו הנעל שמכשיר את האדם להיות מהלך כמ"ש לעיל בענין נצחיית ורוממת אצל השי"ת כמאמר הכתוב התהלך לפני וכו' בזכות זה זכו בניו לחליצה היינו ג"כ לפי גודל ורוממת מעלת בני ישראל:. וכיון שע"י החליצה נתפרסם שלשה לימודים הנ"ל זה עצמו תיקון להמת שהאח לא רצה ליבם אשתו לעשות לו תיקון לנפש אחיו וע"י התיקונים והלימודים האלו יהי' נשאר לו זכר עולם לקיום הנצחיי שלו ולכך אנו אומרים ג"פ חלוץ הנעל נגד ג' לימודים הנ"ל שמיאן האח לעשות אשר עי"ז נחלץ מגודל ורוממת מעלת ישראל שלא יהא נקרא מהלך ולזה צוו שיאמר הרב לאחר גמר החליצה אשר קדשנו במצותיו בחוקיו של אברהם אבינו שהוא הי' הראשון של זה והוא הי' מוסר סוד החליצה. ג"כ לבניו כמו שביאר הרמב"ן. שיהודה התחיל מצות יבום כמו שקיבל מאבותיו ומסתמא היינו מאברהם אע"ה ובזה אפשר לישב מה שתמהו המפורשים ומעלתו ג"כ העיר בזה למה אין מזהירין את האשה שלא תיקח כהן. כמו שמזהירין הגרושה ולהנ"ל אפשר כיון דאחד מן השרשים אשר למדנו מהחליצה הוא שיתברר לאדם שתכליתו בעוה"ז שיהיו לו זרע מעליא לקיום הנצחיית וע"י לקיחת כהן גרושה וחליצה נתחלל זרעו: וממילא בכלל ענין החליצה אזהרה שלא יחלל זרעו כן אפשר לומר: ובפ"ת כ' טעם אחר עיי"ש. והנה הארכתי בדברי אגדה ורמזים בעלמא בענין החליצה הואיל והחדשים מפקפקים גם בזה דברי רבך ש"ב החותם בברכה יהי' ה' עמו כנפשך ונפש: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קנ"ד החיים והשלום וכ"ט לכבוד ידיד הרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה מוה' נפתלי סופר נ"י האבדק"ק קאדלבורג יע"א: מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בענין שנשאל עליו שאווזא אחת נסתכן ע"י הלעטה בש"ק ונשאל אי רשאי לצוות לגוי לנחור כדי שיוכל למוכרה לגוי שאין הגוים קונים אם מתה מקודם נחירה ויש הפסד ממון וכ' מעלתו נ"י. דלכאורה יש ראי' להתיר מהא דקי"ל באו"ח סי' של"ב דמותר להקיז ע"י גוי בהמה משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וה"נ לא שנא ומ"מ מספקא למעלתו התם יש רווח טובא שע"י הקזה יצילנה ממיתה ועי"ז יהי' רווח טובא ויש לחוש דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. משא"כ בנידון שלנו. דסוף סוף היא מתה. ורק משום הפסד קצת ממון אפשר לא שייך אין אדם מעמיד עצמו ע"מ. עכ"ל. וביקש ממני להודיע לו דעתי בזה הנה בוודאי מסברא יש לחלק. כנ"ל ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע הרי המרדכי בפ' במה בהמה למד דין זה דבהמה שאוחזה דם שמותר לומר לגוי להקיז מהא דקי"ל בפסחים דף י"א כרבנן דר"י דבכור שאחזו דם יקיז הואיל ואם לא יקיז ימות ואי לא שרית לי' אתי למיעבד איסור דאורייתא ובפסחים י"א ע"ב