מהר"ם שיק אורח חיים קט

שימול בשבת. וע"כ דמיירי באדם שלמד הדינים מהלכות מילה. וגם עמד והשגיח כמה פעמים. בשעת המילה. אשר מזה יודע כמה צריך לחתוך ואיך עושין הפריעה וכל צרכי המילה כל זה למד אלא שעדיין לא מל בפועל ויש לחוש אולי בשעת מילה יהא נבהל ויקלקל ובכה"ג נראה שפיר. דעל פי הרוב וודאי יעשה בהשכל ודעת וימול כראוי וזה כוונת השבות יעקב אם אין כאן מוהל אחר ויודע בעצמו שיוכל למול שרי היינו שכבר ראה כמה פעמים והשגיח בעין פקיחא. כל מעשה המוהל ולמד הדינים השייכים לזה שפיר כ' השבו"י דאם אין כאן מוהל אחר. אין חוששין על המיעוט: ונראה לי עוד מלתא בטעמא דהרי אמרינין במכות דף ח' ע"א דבמקום מצוה אפילו אם נעשה לו חלילה מכשול פטור לענין דיני נפשות וכמו כן אמרינין לענין שבת בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור דע"י טרדת המצוה עשה. ולכך ה"נ כיון דאין כאן מוהל אחר והמצוה מוטלת עליו ולפי אומד דעתו הוא יודע למול אזלינין בתר רוב ואפילו אם חלילה יקלקל כיון דבהיתר עשה הוי כאונס ופטור. כמו דאמרינין בכל מיני טריפות דאינו צריך בדיקה דאזלינין בתר רובא. ואפילו אם ימצא אח"כ דהי' טריפה א"צ תשובה כדאיתא בתשובת פמ"א. וראי' מתוס' ביצה כ"ה וכל זה כמו שכ' תשובת שבות יעקב דיודע בעצמו שיכול למול אבל אם הוא עצמו מסופק בכה"ג וודאי לכ"ע נראה דאסור למול דאיך אפשר דספק קיום המצוה ידחה שבת וודאי הרי קי"ל בכמה דוכתא דאין ספק מוציא מידי וודאי ואני מסופק דאפשר אפילו מל כדינו וכראוי אפי"ה הוי חילול שבת כיון דהי' אצלו רק ספק לא הי' רשאי להכניס עצמו לספק דלא הי' עליו שום מצוה כלל ולכך אפשר אפילו אם עשה כתיקון וכראוי. אפשר דאינו דוחה שבת ואפילו בדיעבד עשה שלא כדין: ועכ"פ נראה לי דבעל שבות יעקב כתב דבריו בבירור ובדיוק דדווקא אם אומר שיודע למול עפ"י אומד דעתו ואדם נאמן על עצמו בכה"ג אם אין מוהל אחר אלא הוא רשאי למול: אבל אם הוא עצמו מסופק לפענ"ד לכ"ע אינו רשאי למול להכניס עצמו בספק חילול שבת. כן נראה לי. ובזה מיושב היטב מה שהביא בתשובת מהרי"א הנ"ל להקשות מאאע"ה די"ל דוודאי אאע"ה ידע בעצמו שיודע כל הדינים. והי' יודע עד איזה מקום צריך לחתוך מהערלה ולפי אומד דעתו הי' לו בירור. שבוודאי ימול כראוי כן נראה לי: תשובה קנ"ב ואשר שאלת בענין המציצה שרוצים החדשים לבטל לדעתי אין לענות להם כלל ועל כזה נאמר אל תען כסיל ולא באתי אלא להשיב לך מפני הכבוד ולברר הדברים אכתוב לך בקצרה. מי שאומר דמציצה בפה הוא סכנה או מזיק לוולד הוא אומר שקר מוחלט והמפורסם אינו צריך ראי' ואני מוהל זה יותר מארבעים שנה. ומעולם ת"ל לא הי' שום מקרה או שום חולשה על ידי זה וע"ז יכולין להעיד כל המוהלים שבדורותינו וכן שמענו מהמוהלים שהיו לפנינו שמעולם לא הי' שום ספק ופקפוק בזה ובני ישראל הנימולים והנמצצים חיים ובריאים: כמו אוה"ע שאינם נימולים וכבר העידו על זה ג"כ גדולי חכמים פראפעסארין זה קרוב לשלשים שנה: שגם אז רצו החדשים לבטל והי' רעש בעולם ושלחו לשאול פי חכמי הגויה והרבה פראפאסארין וכלם העידו שאין המציצה מזיק או מסכן לוולד אדרבה מקצת מהם כתבו דלפעמים היא מועלת אלא שלדעתם אינה מוכרחת וכבר האריך מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' קע"ה בענין נאמנות הרופאים לפי מה שביאר גם בדבר הכללי יש להם נאמנות נהי דדבריהם רק מצד אומדנא והוי כרוב ולכך אם הוא לגד חזקה ואפשר לברורי צריכין לברר עיי"ש: והנה התבואות שור בסי' י"ח על הא דאמרינן שם דבר שיצא בהיתר הוי כחזקת היתר כ' שהיא סוגיא מפורשת בכתובות דף כ"ו ע"ב דאמרינן שם גדולה חזקה שהתירו לכהנים לאכול בקדשי גבול משום שאכלו בגולה עיי"ש וא"כ ה"נ מקרי חזקה מה שמימות עולם מצצו בפה. וא"כ עדות הרופאים הוא נגד החזקה. אפילו אם יש להם נאמנות. מ"מ היכא דאפשר לברורי או לתקן באופן שאינו נגד חזקה צריכין לברר ולעשות אליבא דכולי עלמא א"כ בירור אין שייך כאן דהרי לא אמרו דכל תינוק דלא מייץ לי' בשעת מילה דימות או כיוצא בזה. ואין כאן איכא לברורי לצאת ידי הענין. אלא צריך למצוץ בפה מדינא כן נראה לי: ולכאורה הי' סתירה בדברי מרן שהביאו שמרן זצ"ל פסק דאם יעידו הרופאים דהספוג מועיל כמו המציצה בפה רשאין למצוץ גם בספוג ואמאי וצ"ל דבספוג לא מקרי נגד חזקה ורוב שאינו נגד חזקה כ' המג"א בסי' תל"ז דא"צ לברר ובלא"ה מעשה שהי' כך הי' דהמוהל בעיר מלוכה ווין הי' מומחה גדול ונשוא פנים והוא הי' המוהל הראשון שנתחזק שם. והי' לו חולי המתדבק שבכה"ג שיש להמוהל חולי המתדבק או נכפה. וכיוצא באלו בוודאי זה מזיק והי' קשה להעביר את המוהל המומחה הנ"ל והתיר מרן הגאון זצ"ל. בשעת הדחק שהי' קשה להעבירו ע"כ התיר לעשות המציצה ע"י ספוג וא"כ בכה"ג לא איכא לברורי. דהרי מידי דאית בי' טרחא וקשה להעבירו לא מקרי איכא לברורי אבל בעלמא היכא דאיכא לתיקוני. אין רשאין לסמוך על הרופאין לכתחילה וא"כ בנידון שלנו וודאי אין רשאין לסמוך לבטל את המציצה לגמרי שהוא נגד החזקה דאיתחזק לן עד השתא. ומנהג נקרא חזקה וכמ"ש התבו"ש הנ"ל: אמנם אפילו לא הי' אפשר לברורי ולתקן כבר כתב מרן הגאון בתשובה הנ"ל דהא דיש נאמנות לרופאים בדיני איסור והיתר היינו ברופאים ישראלים. אבל לא ברופאים עכו"ם. וכבר ביאר מרן הגאון ז"ל לא משום דחשדינן לי' דמשקר דבוודאי אומן לא מרעא אומנתו אלא משום התפארות דמבקשים להמציא דברים מחודשים. וישן מפני חדש יוציאו. להראות חכמתם. דאמירתם הוי לענין איסור והיתר. רק כספק ורופא ישראל היינו ישראלים כשרים כמו שהיו בימי קדם שהלכו בדרכי התורה אבל הרופאים דהשתא דרובם אע"ג דהם ישראלים. אינם מקיימים דברי התורה אלא הקרא דמשלי דחמד רשע מצוד רעים וחמדו להם לבטל עניני התורה. א"כ איש כזה וודאי לא עדיף מרופא גוי ואין להם נאמנות לענין איסור והיתר אלא משום ספק נפשות לענין שבת ויוה"כ. וא"כ בכה"ג אפילו על ספוג למצוץ בו שכ' מרן הגאון דאם יעידו הרופאים שפועל כמו המציצה בפה היינו ברופאים מומחים ישראלי' כשרים. וזה לא שכיחא האידנא אמנם אפילו איכא רופאי' מומחי' וכשירים המעידים. לא מבעי' אם המה מעידים דא"צ כלל למציצה דאין להאמין להם לבטל המציצה לגמרי אלא אפילו מעידים דספוג מהני כמו מציצה דפה אין רשאין לסמוך עליהן דהרי כבר כתב מרן הגאון שם דכל דבריהם הם רק אומדנא והמעיל צדקה מביא שהם בעצמם אומרים. שהחכמה ההוא אינו אלא עיונות עיי"ש: ואני כבר בררתי בתשובה אחת שכתבתי זה יותר מעשרים שנה סברא שידוע דכל חכמת הרפואה מיוסדת על הנסיון וכל נסיון אינו יכול להעיד אלא עפ"י הרוב רק דברים שנמסרו לנו מהלמ"ס ודברים שנאמרו לנו ע"פ נביאים. הם אמיתיים בכל אופן אבל דברי אנשים בנסיונות שלהם. כל החכמים מודים בעצמם שהמה רק אומדנא ועפ"י הרוב וקי"ל דבפ"נ אין הולכין אחר הרוב וא"כ נפל הדבר בבירא איך אפשר ואיך שום ס"ד לסמוך על הרופאים לדחות מה שנתחזק לנו מימות עולם ועתה יהא נדחים ע"י דברי הרופאים. שהם רק כרוב אפילו אם היו נאמנים בפ"נ שאין הולכין אחר הרוב. שהרי חכז"ל אמרו בשבת דף קל"ג דהאי אומן דלא מיין סכנתא הוא ומעבירין לי' ומגמרא הנ"ל נראה שמוכח דהוי הלכה לממ"ס. דלכאורה יש לדקדק. למה דייק האי אומנא דלא מייץ וכו'. פשיטא כיון דסכנתא הוא מעברינן לי' וע"כ צריך לומר דהוא רופא מומחה וברירא לי'. דלא הוי סכנתא. דכבר העיד לו האומדנא והעיון שלו בשכלו. עפ"י ניסיון שאינו סכנה אלא דהלממ"ס הוא ואינו נאמן על זה ולפיכך אע"ג דמצינו לפעמים. דגם בענין סכנתא אמרינן דנשתנו העתים היינו בדבר שאינו הלממ"ס. אלא דנתחזק רק ע"י רופאים אבל כאן גילה לן הש"ס דהלממ"ס הוא ולפי"ז מה שהעידו משמי' דמרן זצ"ל. שהתיר ע"י ספוג ג"כ דבריו סותרין זא"ז שהרי בתשובה הנ"ל ביאר דדברי הרופאים אפילו מומחים גדולים וישראלים כשרים. אינם רק כרוב. ובפ"נ אין הולכין אחר הרוב. א"כ מאי מועיל אם הרופאים יעידו שהספוג מועיל כמו מציצה בפה. הרי דבריהם אינו אלא כרוב ובפ"נ אין הולכין אחר הרוב: ואפשר לישב דברי מרן קצת. עפ"י מ"ש המחהש"ק באו"ח סי' שכ"ט בס"קב. דהיכא דאיכא רוב וחזקה אפשר דגם בפ"ל סמכינן עיי"ש ולפי"ז אפשר דה"ל ע"י ספוג לעשות המציצה הוי כתרי רובא שהרי אומרים דגם בלי מציצה אין סכנה. ואם מעידים הרופאים על ספוג שעושית פעולת המציצה כמו בפה. הוי כתרי רובא. לכך סבר דאפשר לסמוך על זה ובאמת נראה מבואר דלא אמר כן אלא להוראת שעה. ושעת הדחק. והי' לו טעם בזה. וכמ"ש לעיל. דהרי בפינקס התשובות שלו לא הועתק זה ולא בא בדפוס ועכ"פ אפילו ברופאים ישראלים המומחים וכשרים. לא מבעי' דביטול לגמרי. אסור לשמוע אליהם עפ"י הדין אלא אפילו ע"י ספוג צ"ע וכל זה אמרתי לדינא אבל באמת לא ידעתי מאן ספין ומאן חשיב לבטל דבריהם שקבלנו מאבותינו ואבותינו מאבותם. עד דורות של משה רבינו ע"ה והתורה אמרה אל תיטוש תורת אמך: והרמב"ם ריש הלכות ממרים כתב. דהמבטל מנהג עובר משום לא תסור עיי"ש. ומי יודע אם מלבד הסכנה שהעידו