מהר"ם שיק אורח חיים קח

עפ"י מאי שהקשה הרא"ש בשבת דף קל"ה על רבינו שמשון דסובר במל תוך ח' צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בדיעבד אינו יוצא. א"כ למה אמרינן המל של שבת בע"ש. לא ניתן אצלו שבת לדחות: הא צריך להטיף ממנו דם ברית. אח"כ ביום הח' ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחידושיו לשבת שם. וכן שמעתי מפיו הקדוש תי' דהנה קטן שחלצתו חמה או שיש לו שאר חולאת. אז אין רשאין למולו קודם שיעברו ז' ימים לאחר שיתרפא מן החולאת. וא"כ אם מל אותו בע"ש והוי חולה כמו דכתיב ביום השלישי בהיותם כאבים וא"כ אין רשאין להטיף לו דם ברית ביום השבת. כי צריך להמתין עד שיתרפא. וא"כ לא ניתן שבת לדחות אצלו ומיושב קושית הרא"ש על הרבינו שמשון: וא"כ איכ"ל דכוונת המדרש הנ"ל שקדם ומל את של שבת בע"ש. ובשבת הטיף אח"כ דם ברית חייב ע"ז. דלא ניתן שב לדחות אצלו ובלא"ה י"ל דאפשר דהתנחומא קאי גם אליבא דהלכת'. לפי מ"ש התוס' חדשים ר"פ לולב וערבה דדווקא אם טעה מחמת טרדות מצוה אז פטור אבל אם אמר מותר וטעה בדין ושכח הדין. בכה"ג לא אמרינן טעה ועשה מצוה פטור. ובלא"ה מצינו לשון שכח דהוי כפושע ומזיד. כמו שהביא המג"א בסי' תקכ"ז ס"קו בשם היש"ש ועל קושיתו הראשונה דמה ענין דרש זה לקרא זה. כבר ידוע דרך המדרשים דמביאין איזה דרשה ולבסוף עושין סמוכין להפרשה. וה"נ מבואר שם במדרש שבזכות מצות מילה זכה אאע"ה שיתגלה השי"ת אליו כשם שהוא גילה העטרה שהוא דוגמת אות י' לאות ברית בין האדם להשי"ת וסילוק הכיסוי ואוטם הערלה. ומדה כנגד מדה אמר הקב"ה המכסה אני: ונראה עוד שביאר שם במשל הזה שאם מל של שבת בע"ש. שצריכין אנו לעשות המצוה כמאמרו ואין לנו לעשות המצוה כפי שכלינו אלא כמו שצוה השי"ת דלפעמים אם עושה לפי שכלו לא די שאינו זריז ונשכר אלא זריז ונפסד: ולכך נראה דצוה השי"ת גם המצות השכליית בתוה"ק כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים כי האדם קצר הראות ובין חסר וטועה הרבה פעמים. וזה נראה הפירוש מ"ש השי"ת כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט וכו' למען הביא ה' על אברהם שהוא מזהיר על זה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט אפילו במצוה שהיא שכליית ישמרו דרך ה' ולא יעשו כפי שכלם. כמו שנראה כי לפעמים טועה מדרך השכל. והביא ראי' על זה למען הביא ה' על אברהם. היינו שהשי"ת הזהיר בתוה"ק וכן הזהיר את אברהם קודם מתן תורה. כמ"ש חכז"ל על הקרא. והובא בפרש"י בפ' תולדות בקרא וישמור משמרתי חקותי ותורתי שגם על מצות שכליית צוה ה'. וכ"ש למען הביא וכו' על אברהם אשר דבר אפילו אשר דיבר אברהם מצד שכליית ג"כ הביא ה' עליו והזהיר אותו על כך. ועל כרחך ללמד שאדם חלוש בשכלו וכן צוה הוא לביתו אחריו ומצד זה אהב ה' אותו וזה המשך של הפרשה. ועל זה ג"כ הביא ג"כ ראי' לזה ממצות מילה. אף דהי' זריז ומל את של שבת בע"ש. הרי אף דנזדרז נתחייב ע"י זה. ולכן אין לנו לעשות כ"א כמו שצוה ה': תשובה ק"נ ומה שהעיר עוד ע"ד הנמוק"י שכ' בנדרים כדעת הרשב"א דאפילו איכא הנאה בהדי עשיית המצוה אמרינן מצוה לל"נ ואפי"ה אמרינן דמודר הנאה ממעין. אסור לטבול בו בימוה"ח. וקשה מזה על הרשב"א ותי' הנמוק"י כיון דאינו אלא להכשר מצוה ע"כ אסור ומעלתו נסתפק בכוונתו. ולי נראה הפשטות כפירוש השני שכ' מעלתו דאין חילוק אם קפץ בכל גופו מיד למעיין אפילו בכה"ג הוי הכשר דהטבילה מצד עצמה אינה מצוה. אלא באה להכשירו לאכול בקדשים וגרע משאר מצות. כן מורה פשטות לשון הנמוק"י אלא שאני אמרתי בלא"ה לישב קושיא הנ"ל על הרשב"א מהנודר הנאה ממעין. דכבר הקשה הטורי אבן על הר"ן בסוגי' דריחא מילתא. דכתב דבהנאה לא שייך פסיק רישא. כיון דאין מתכוין ליהנות לא הוי הנאה דדווקא באכילה אמרינן המתעסק בחלבים ועריות דחייב אפילו אינו מכוין ליהנות כיון שהוא לגופו. אבל בהנאה אינו כן. אפילו הוי פ"ר מותר:. ומקשים עליו מהנודר הנאה ממעין. ואמרתי לישב עפ"י דעת הרשב"א בתשובה המובא בב"י ביו"ד סי' קכ"ג שכ' דאסור לרחוץ בסתם יינם משום דילפינן דרחיצה הוי כשתי' דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו עיי"ש. וא"כ כיון דלפי סברא הנ"ל מדרבנן חשוב סיכה כשתי'. ובשתי' חייב דהוי כמתעסק בחלבים ועריות וחייב. ע"כ אסור לרחוץ בו וממילא איכ"ל ולישב נמי קושית הנמוק"י על הרשב"א. דרשב"א לשיטתו דנהי דס"ל לרשב"א דאפילו איכא הנאת גוף. בטל הנאת הגוף אצל הנאת המצוה היינו הנאה חיצונה שהיא משותפת לתרווייהו להמצוה ולגוף איכ"ל דהאי טפל לזה. אבל הנאה שבא ונכנס לתוך גופו כמו מים בעצמותיו שזה אינו צורך להמצוה אי אפשר לומר שהנאה זו תתבטל אצל הנאת המצוה דמה ענין זה לזה. דהא לענין המצוה לא צריך שיכנס בעצמותיו וע"כ שפיר אמרינן הנודר הנאה ממעין אסור לטבול בו כן נראה לפענ"ד נכון ואפשר להעמיס זה בלשון הנמוק"י הנ"ל. אמנם בגוף הסברא של תשובת הרשב"א הנ"ל דרחיצה הוא כשתי' האריך במגיני שלמה בשבת דף ל"ט. והרבה להקשות עליו ואין כאן המקום להאריך בזה: ומה שביקש ממני להודיע לו ע"ד הצייג במנעלים שנתברר שהוא שעטנז זה אמת. אבל הזיידענצייג לפי ידיעתי אינו שעטנז ולא אמרתי ליזהר ממנו וגם הגעמיינערצייג יש מהם שהעידו עליהם שאינם שעטנז שגם העליון מצמר ציגען האר ומהם שיש בהם חשש שעטנז היינו איינגעפיטערטין הוא משל פשתן וכיוצא בו וזה שרק דבוק בדבק הוא רק כלאים מדרבנן כמו שאר לייוואנד. ויש שהוא מחובר מיד בשעת אריגה ואז אם הוא מעורב פשתים וצמר הוא כלאים דאורייתא וראיתי עדות של הפאבריקאנט שאמר ג"כ שיש שנעשה בהכשר במיני פשתן. ואי נוכל לסמוך על אמירת האומן. כבר כתבתי במקום אחר פלפול בזה אי אומן לא מרעא אומנתו במילתא דעל"ג וסוף דבר שהרבה מיני צייגען יש ספק שקרוב לוודאי שהם שעטנז וצריך ליזהר בזה ולחקור ואחתום בברכה ויהי' ה' עמו ויברך אותו ואת ביתו דברי ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קנ"א חוסט יום ו' עש"ק פ' ויחי תרל"ז לפ"ק: החיים ושלום וכל טוב לתלמידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מו"ה שלמה שיק אבדק"ק קארצאג יע"א: מכתבך הראשון גם השני קבלתי ושאלת בענין מי שלא מל אפילו פעם אחת אם רשאי למול בשבת דמבואר בש"ע באורח חיים סי' של"א וביו"ד סי' רס"ו מי שלא מל פ"א לא ימול בשבת ושאל מעלתו אם אין כאן שום מוהל אחר אם רשאי או ידחה המילה על אחר שבת ובס' כ"ס תשובה נ"ד כ' דאפילו בכה"ג לא ימול ובתשובת מהרי"א סי' רנ"ד כ' דימול ושניהם לא הביאו דברי תשובת שבות יעקב ח"ג סי' כ"ה שאם אין מוהל אחר וא' יודע בעצמו שיכול למול שרי עיי"ש. ולפענ"ד אין כאן מחלוקת כלל. דגוף הדבר של דין הזה של מרדכי דלמד מהסוגיא דביצה דף ל"ז דליבון רעפים צריך לבודקן א"כ אנן דקי"ל דאין חוששין שמא יפקעו איך למד משם דחיישינין כאן שמא יקלקל ולפענ"ד בזה דעיקר האיבעי' של הש"ס אי בעינן שיהא בדווקא בבירור א"נ או לא: ולכאורה. דבר זה תליא בפלוגתא דהואיל ורבה ס"ל בפסחים דף מ"ה הואיל ואי מקלעי אורחים חזי לי' השתא נמי חזי לי' אפילו אם באמת לא מקלעי אורחים מ"מ כיון דאפשר דמקלעי וצ"ל או דנהי דאינו לוקה. מ"מ איסור דרבנן איכא וה"נ קאמבעי' לי'. אי יש איסור דרבנן. א"נ דכאן ברעפים הרעיתא ברעפי' עצמם. ואם יפקעו יתברר למפרע שלא הי' בו צורך א"נ וגרע מהואיל אי מקלעי אורחים דהי' אפשר וממילא מי שלא מל דאפשר שיתקן תיקון גמור וימול כראוי דאינו תלוי בגברא שיקלקל דווקא א"כ לפי מ"ש התוס' בסוגיא דהואיל דלכך לא אמרינין בכל מלאכת שבת הואיל ואי מתרמי חולה שיש בו סכנה ותי' דחולה שיש בו סכנה ל"ש וממילא אם אפשר בנידון שלנו שימול כראוי אין כאן איסור דאורייתא: אלא שכבר כתבתי במקום אחר (תשובה קל"ח וק"מ) דקושית התוס' לא קשה. דאיכ"ל דדווקא ביו"ט שמלאכת א"נ הותר לגמרי כמ"ש הר"ן בביצה דף י"ז שייך ג"כ למימר הואיל אבל בשבת דרק דחוי' בוודאי ל"א הואיל וצ"ל דהתוס' שהקשו כן ס"ל כהרא"ש מובא באו"ח סי' שכ"ח סעי' י"ד במג"א סק"ט דס"ל דפ"נ הותרה אצל שבת אבל הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת ס"ל דפ"נ רק דחוי': וא"כ לא שייך בי' הואיל והוי איסור דאורייתא. למ"ד מקלקל בחבורה חייב וא"כ המרדכי איכ"ל דס"ל כדעת הרא"ש דפ"נ הותרה: ושייך לומר הואיל גם בשבת דאפשר שיתרמי לי' שיתקן והוי רק איסור דרבנן ושפיר מדמה ליו"ט דס"ל למרדכי ביו"ט דספק האיבעי' להחמיר וע"כ החמיר גם כאן אבל לדינא פסק הש"ע דהוי רק איסור דרבנן מצד הואיל. והוי ספק בדרבנן א"כ פסק להקל אבל לענין מוהל בשבת דרק דחוי' ולא אמרינין הואיל והוי חשש איסור דאורייתא שפיר פסק להחמיר כן נראה לפענ"ד לישב פסקי הש"ע. וא"כ בנידן הנ"ל לכאורה לפי הניסיון נראה דמי שלא מל מעולם עפ"י הרוב הוא מקלקל כמ"ש הטו"ז בשוחט בסי' ט"ז דמי שלא שחט מעולם רובם מקלקלין. וה"נ איך ס"ד ושום הו"א