מהר"ם שיק אורח חיים קו

ובתשובה סי' ע"ז האריך בראיות להתיר וכן נוהגין וראיתי בש"צ מכתב ק"א וק"ב שהרב מהר"ש ני' האבדק"ק ציפער יע"א עלה בלבו לדחות ראיות רמ"א ועשה ספיקא דדינו וכ' עוד דמספקא לי' אי שייך בכה"ג אין שלד"ע וזה אינו מובן אפי' לשיטתו: וכי מוהל שמל בלי שליחות אינו מילה והרי אפילו קטן כשר ביו"ד סי' רס"ד ואי משום מצוה הבאה בעבירה. שכ' שם לישב היש"ש: גם בזה במח"כ אשתמט לי' דברי תוס' ריש לולב הגזול דכל שאין המצוה באה ע"י עבירה אינו מצוה הב"ע והרי עבירה כאן שלא גמר וא"כ אין המצוה בא ע"י שלא גמר ולא שייך כאן מהב"ע וא"כ המצוה מצוה. וא"כ מאי נפ"מ אי מקרא שלוחו של אביו וכי שכר אנו רוצים ליתן לו אלא דממילא כיון דהמצוה מצוה גם שלוחו של אביו הוא בזה לקיים המצות מילה. נהי שלא הי' לו לשמוע שלא ליגמר ואון אביו חייב על ידו אבל למול. שפיר הי' לו לשמוע ובלא"ה כיון שהמל סובר שאינו עובר עבירה כבר כתבו התוס' בקידושין דף מ"ב ע"א ד"ה אמאי דבשוגג לא שייך אשלד"ע ואפילו לפי מ"ש הפנ"י שם ובתשובת נוב"י. כאן לקיים מצות מילה. למה לא יהא חשיב שלוחו אמנם בגוף הדין כבר כ' הנוב"י חאו"ח סי' כ"ב מהדו"ת שחלילה להורות איסור לאחרים ושורש הפלפול סובב על ג' קוטבים. א' אם נימא דוודאי מילה שדוחה שבת היינו מילה כתיקונו וא"כ כיון שלא גמר חילל שבת ולא קיים מצות מילה ולזה יהא אסור לעשות חיתוך בלי פריעה וע"ז הביא הרמ"א בתשובה סי' ע"ו ראיותיו מעבודה ופסח שאחד שוחט וחבירו זורק אע"ג דשחיטה בלי זריקה אינו דוחה. וזריקה מעכבת. ועל כרחך כל שנגמר ע"י חברו הוי כנגמר על ידו ועפי"ז כל הדחיות שכ' הרב דק"ק ציפפער מסברת הכרס לחלק בין מילה לעבודה ומה בכך הרי מ"מ מוכח שגמר אחרים הו"ל כאלו גמר הוא ובלא"ה למ"ד הואיל במלאכת שבת. כמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו סוף ע"ב ד"ה רבה וכו' וא"כ הואיל ובידו לגמור אין כאן חיוב ואיסור דאורייתא: אלא אפילו לפי מה שביארתי במקום אחר (סי' קל"ח וק"מ) דלמ"ד שבת דחוי' לא שייך לומר הואיל ותוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש בפרק יוה"כ סי' י"ד דשבת הותרה. אבל לפי מ"ש הרמב"ם ברפ"ב משבת. דשבת דחוי' לא שייך לומר הואיל. מ"מ שרי. מטעם דכל שנגמר ע"י אחרים הוי לי' כגמר הוא: ובזה מיושב. מה שהקשה הנוב"י דלמה לא הביא הרמ"א ראי' מיומא דף כ"ז ע"ב מר"ח דאמר בשבת שבחג הי' פייס ט"ז עיי"ש דאפשר ר"ח סובר כמ"ד הותרה ואמרינין הואיל ולכך מביא מכח דלא משתמט תנא וגם במתני' דפסחים ס"ד דקאי לבר פלוגתי' דר"י דהוא ר"ש דסובר ביומא דף ח' דחוי' וא"כ גם אצל עבודה דחוי' ואפי"ה כמעשהו בחול מעשהו בשבת וא"ש ראיות רמ"א. ובלא"ה אפילו הי' סברא לחלק בין מילה לעבודה כבר נשמר הרמ"א בזה שם בתשובה וכ' דהרי בשבת קל"ב רצה ללמוד מילה שדוחה שבת מעבודה נהי דמסיק דילפינין מביום מ"מ משמע דכל מה שהי' מלפינין מעבודה כך דינו אי ילפינין מביום ועד"ז סובב ג"כ: הראי' מה שהביא מהרשב"א דיליף פ"נ ממילה. נהי דפריך תינח וודאי ספק מאי איכ"ל משמע דלולא זאת אין חילוק ולא קשיא על רשב"א ומ"ש הרב דק"ק ציפפער נ"י. דאיכ"ל דרשב"א סובר כר"א דמכשירין נמי דוחה. ולדידי' הותרה לגמרי ולכך שרי אפילו אימא דלר"א נ"ל כן וכמ"ש המגיני שלמה בשבת דף ק"ל ע"ב בתוס' ד"ה שלא ברצון וכו' מ"מ לרשב"א ליכא למימר כן. דרש"י בשבת דף קל"א ע"א ד"ה ביום כ' דר"א לית לי' הא דרשב"א זהו הפלפול הראשון וראיות הרמ"א נכונות:. אמנם יש לדון אולי אסור לעשות בשנים. שעי"ז יש חילול יותר. נהי דמסברא אין חילול טפי. אם אחד קוצר ב' גרוגרות או שנים קוצרין כ"א כגרוגרות מ"מ כתב השאג"א בתשובה סי' נ"ט דאיכ"ל כיון דפירש הראשון והשני מתחיל. א"כ הו"ל כפירש דאינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין דהו"ל כחילול חדש. וא"כ כשמרבה בגברא מרבה בחילול ואיכ"ל דאפילו איסור דאורייתא איכא. עיי"ש האריך. וע"ז אין ראי' מעבודה דהתם אין מרבה בחילול. אמנם לפענ"ד נראה להכריח. דכה"ג לא חשיב כפירש. מהא דאיתא בפרק ח"ל הממונה. דביוה"כ שקרצו ומירק אחר על ידו. והא קי"ל בחולין למ"ד דשחט בו שנים. הרי הוא כחי לכל דבריו. א"כ הרי הוא חייב בשבת וביוה"כ עליו משום חבורה אפילו לאחר ששחט בו שנים. וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' שי"ו. דגם בכה"ג איכא איסור חובל וכ"ש לפי מ"ש הרמב"ם פ"ח משבת ה"ז דחובל חייב משום מפרק וא"כ כיון. דממרק משום דלדם הוא צריך כדאיתא בחולין דף כ"ט רע"ב א"כ אי ס"ד דבכה"ג חשיב כפירש. א"כ כיון דשחט בו שנים ואינו מעכב. שוב אינו דוחה שבת ויוה"כ. ופירש ומרבה בחילול דאוריית': ומצאתי שבס' שלום ירושלים העיר קצת בזה אלא וודאי כיון שטפחו של זה בצד טפחו של זה לא חשיב פירש כיון שמיד שזה פוסק. זה מתחיל. ואפילו נימא דחשיב כפירש מ"מ לא ידעתי מנ"ל להשאג"א דפירש חשוב חילול טפי מאי לי אם אוכל נבלות כל היום כולו או פירש ושוב אוכל וה"ה בחילול שבת. והא דאמרינן בשבת דף קל"ג דפירש גרע לא שיש חילול טפי אלא כל שפירש. כבר נגמרה מלאכת המילה. ואין כאן מה לדחות. ולהתיר מלאכה זו. דכל זמן שלא פסק מן המילה הכל נקרא על שם המילה. ונדחה על ידו דכל הנטפל למצוה כמצוה כדאיתא במכות דף ה' ע"ב ודוחה שבת אבל בפירש ומתחיל מחדש. אין כאן מה שידחה השבת דהידור מצוה אונו דוחה עכ"פ מהאי דממרק אחר על ידו מוכח. או דבכה"ג לא חשיב פירש: או דגם בפירש. אין כאן איסור וחילול טפי וכן נראה לפענ"ד וא"כ מבואר דבב' מוהלים אין כאן איסור דאורייתא: אבל אכתי אפשר דמ"מ איסור דרבנן איכא. או לעושה החיתוך. משום שאינו גומר או לגוף המילה בב' שמדרבנן חשיב חילול טפי בנעשה ע"י ב'. וכאלו מרבה בשיעור המלאכה. וכשם שאסור להרבות בשיעור המלאכה אם צריך לב' אסור לו לקוץ אפילו בחדא עוקץ שיש בו ג' גרוגרות. אם אפשר בב' אע"ג דהוי חדא טרחא מ"מ חשובה המלאכה יותר עפ"י גודלה. ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ אפשר כשם שאסור לרבות בכמות המלאכה. אפילו בחדא טרחא. שעי"ז מתחשב המלאכה. ה"נ בכמות העושין אע"ג שאינו מוסיף בטרחא. מ"מ אינו דומה מרובין העושין וכו' ונתגדל המלאכה ונגד זה אין ראי' מעבודה ומשחיטה דמרק אחר: דהתם שאני דאין שבות במקדש. על זה סובב נידון השלישי דהנוב"י הנ"ל כתב כיון דלא מצינו שיש איסור דרבנן מה"ת נעשה אנן ונאמר דאסור מדרבנן: וזה לכאורה תימה הא במנחות דף ס"ג ע"ב וס"ד ע"א מבואר. דאיכא איסור דרבנן באפושי גברא ועיין בשאג"א סי' נ"ט: שצדד לכאן ולכאן דאיכ"ל רבנן פליגו עלי' עיי"ש. ולכל הפחות ביו"ט כתב. דיש לומר דאין איסור בריבוי בגברא וזה באמת אינו מוכרח כ"כ. דאיכ"ל דווקא א"נ ביו"ט הותרה לגמרי משא"כ מילה. או עבודה לא הותרה לגמרי ומכל מקום דברי השאג"א נכונים. אליבא דתוס' במנחות דף ס"ד ורשב"א המובא בר"ן שם. דמחלקו בלא"ה. בין יו"ט לשבת. ולדידהו ביו"ט ריבוי בשיעור בחדא טרחא: שרי ה"נ ריבוי גברא ביו"ט אבל בשבת לא שמענו. מ"מ נראה לפענ"ד. דמקצירה אין ראי' ולא כמ"ש הרב מק"ק ציפער נ'"י הנ"ל במכתב הנ"ל דקצירה מקרי הכשר. וגם לא כמ"ש שם דאיכ"ל דהוי כשבות במדינה דא"כ הו"ל לש"ס במנחות דף ס"ד לחלק בין הפשט הפסח לקצירה. אלא ע"כ הסוגיא שם קאי אליבא דמ"ד דפליגו על ר"י בעירובין ק"ג חילוק. דאין שבות במקדש אפילו במדינה. מיהו בלא"ה קשה לי עפ"י מ"ש התויו"ט בר"ה פ"א מ"ט ד"ה אותו. דבקידוש החודש אפילו ספק מחללין ואפילו מכשירין: א"כ איך מדמין שם להא דר"י. דנראה בעליל וצ"ע מיהו באמת קושית התויו"ט מספק מילה לא קשה דכאן המצוה היום וודאי אלא דהצורך ספק. משא"כ במילה הספק. אם היום המצוה עכ"פ נראה דמקצירה אין ראי'. דהתם דבפעם אחד יחללו ג' גברי. איכא זילותא דשבת ובלא"ה דווקא התם. שאין מוכרח מן המלאכה שהיא קצירה של מצוה. אין לאסור אלא במקום דאוושא מילתא. אבל כאן כיון דהמלאכה מוכחת שהיא של מצוה א"כ ממנ"פ אם נימא דבריבוי גברא איכא חילול טפי דהיינו הואיל ונעשה ע"י שנים ואינו דומה מרובין העושין למיעוטין א"כ גם המצוה חשובה יותר ע"י שנים ואיך נאחז החבל בתרי ראשין. ואדרבה יש מפורשים דלכך מצוה למרק כמ"ש רש"י בחולין דף כ"ט ע"ב משום ברוב עם הדרת מלך. עכ"פ נראה דזה כוונת רמ"א בתשובה סי' ע"ו דאפילו אמרינן ריבוי בגברא במקום מצוה שרי כן נראה לפענ"ד מסברא. דאין ראי' מקצירה: ואמינא ראי' לכל אלו ג' הדינים. דלית בי' איסור משום החיתוך שאינו גומר ולא משום שמרבה בחילול לא מה"ת ולא מדרבנן מהא דאמרינן בשבת דף קל"ג ע"ב דפריך ר"פ אמאי לימא לי' אנא עבדא פלגא דמצוה וכו'. ופי' רש"י. כיון דברשות עביד ונראה דדווקא קאמר רש"י דברשות עביד דאי אפילו הוי רק איסור דרבנן. לא הוי ברשות וממילא אם לא נגמר חייב דכיוצא בזה אמרינן בשבועות דף י"ח דקאמר בסמוך לווסתה אע"ג דווסתות דרבנן שוב נוכל לחייבו באמרה נטמאתי ולא חשיבא לי' כאונס. פ"ג ה"נ כאן נהי דהתורה התירה למול מילה שלימה ואפילו חצי מילה אם יגמרנה האחר אבל אם לא יגמרנה האחר אסור לו למול וכיון דאסרו רבנן למול בב' גברי. והוא מל נהי דאם אחר גמרו לא הי' חייב אבל השתא שלא גמרו האחר אינו אונס בזה אלא חייב מן התורה. א"כ מהתם עצמו. מוכח דאפילו איסור דרבנן ליכא. כן נראה לפענ"ד: דנהי דטוב ליזהר בעצמו כמ"ש