מהר"ם שיק אורח חיים קה

ומה שנסתפק מעלתו בתינוק שנמצא במקום שמחצה ישראל ומחצה גוים דדינו כספק אי מותר לאכול משחיטתו הואיל והוא בר זביחה מספק וכ' דזה תליא בפלוגתא אי ספיקא דאורייתא לחומרא או לא. ולפענ"ד פשיטא לי דלכ"ע אסור לאכול משחיטתו מה"ת. דהנה הפ"ח ביו"ד סי' ב' סק"א הקשה על התוס' שכ' דשחיטתו אסור. משום דכתיב וזבחת ואכלת. מי שהוא בר זביחה והא בתוספתא ילפינן מוזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ולפענ"ד זה תליא בפלוגתא דר"י ורע"ק בחולין דף י"ו ע"ב דלר"י דסובר דוזבחת ואכלת לא בא למצות עשה אלא להתיר ב"ת. א"כ א"א לדרוש: מי שהוא מחוייב בזביחה או מי שהוא חושש לזבוח שהרי הכתוב אומר אדרבה היתר. ול"ד להא דדרשינן בעלמא וקשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה זהו מותר לכתוב או שאר דרשות כיוצא בזה. דהתם הוא מ"ע משא"כ כאן דהוא רשות ומי שאינו רוצה לאכול אינו חושש לזבוח ולדידי' דרשינן מוזבחת מה שאתה זובח וקאי על כלל ישראל אבל לר"ע. דבא הקרא לאסור בשר נחירה והוא מ"ע וזבחת כאשר צויתיך. ואנן קי"ל כרע"ק. וכ"כ המוני מצוות ולדידי' שפיר כ' התוס'. דלדידן דוזבחת הוא מצוה. דרשינן מי שהוא בר זביחה. וחושש לזבוח כמו דאמרינן בקשירה. מי שהוא בר קשירה וחושש לה וא"כ לפי"ז שפיר כ' התוס' דגם מומר להכעיס או לכה"ת ממועט מקרא הזה ומיושב קושית הפ"ח ומ"מ גם דרש התוספתא אמת דוזבחת קאי על כלל ישראל שהם וודאי ישראלים וזבחת מבקרך ומצאנך וא"כ גם חלק הישראל ממועט מוזבחת מה שאתה זובח דווקא אם הוא יהודי וישראל וודאי: ונראה להביא ראי' לזה ממ"ש המג"א בסי' ל"ט והובא בשאר אחרונים דהא דקי"ל שם דקטן אסור לכתוב ס"ת או תפילין ומזוזות. בעי' בי' שנדע שהוא בן י"ג שנים. וגם הביא ב' שערות משום דבכל דיני התורה. בעינן דווקא דידעי' דהביא ב' שערות ולא סמכינן אחזקה דרבא ואע"ג דבוודאי כיון שהגיע לשנים. אע"ג דלא הביא שערות. מ"מ הוא מחוייב מה"ת. להניח תפילין מצד ספק: והוא בכלל וקשרתם ואפי"ה כיון דאינו אלא מצד ספק הס"ת שכ' פסול וכ"ש בתינוק הנמצא שהשחיטה פסולה. כן נראה לי: ומ"ש מעלתו ששמע בשמי להקשות דלמה תינוק הנמצא במחצה ע"מ חייב לשלם ח"נ הא הוי עדות שאאי"ל קושיא זו הוא קושית העולם והובא בס' מנחת חינוך ואני כתבתי במקום אחר לישב במקצת או דהב"ד בעצמם ראו ביום ובכה"ג אמרינן בסנהדרין דף ע"ז. דלא תהא שמיעה גדולה מראי'. וא"צ עדות ודנין עפ"י ראייתן. ולא שייך יכול להזימו. או דלאחר שבאו העדים הוא עצמו הודה. דלא שייך מודה בקנס פטור. כיון דהיו עדים ואע"ג שהעדים לא הי' יכול להזימן. מ"מ כיון דהודה מחמת העדים לא הוי מודה בקנס ופטור. כדאמר ראב"ש בב"ק ע"ה. ראה עדים ממשמשין ובאין כו' ובכה"ג חייב חצי נזק ועוד יש לישב בכמה אופנים ואין מקום להאריך ואסיים בברכה המשולשת יהי ה' עמו דברי ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קמ"ו את חג המצות יחוג בדיצות. הרב המופלא ומופלג בתורה. החרון ושנון כש"ת מו"ה מרדכי ליב קליין יושב בשבת תחכמוני בק"ק מיקלאש יע"א: מכתבו קבלתי זה איזה שבועות ושמחתי בתורתו ושלותו יהי ה' עמו ויעל וחיים ושלום וכל טוב יהי' במעונו וגבולו וע"ד הגמ"ר בפכ"א משבת שבתוך הדברים שהביא להתיר להניח לחלוב בהמה ע"י גוי מירושלמי דפסחים יע"ש על מתני' דאין מוכרין בהמה גסה לגוי. כ' שם וצ"ע אמאי אסרינין גבי בכור תזבח ולא גיזה. בשר ולא חלב אם לא מטעם עבודה כדמשמע בר"פ ראשית הגז עכ"ל ואינו מובן והגאון של"ה בבגדי ישע על המרדכי כ' לפרש דאסרינין לחלוב פסולי מוקדשין משום עבודה צ"ע למה יקרא עבודה ומ"ש דכאן לענין שבת הוא מותר וגם זה קשה. ועוד עבודה דבכור אם נותן עליו משא בחצר אסור משום עבודה ובשבת בחצר שרי עכ"ל בקיצור והנה בהגהות מרדכי בקידושין בסוסי' תקס"ו הביא ג"כ ירושלמי הנ"ל ולא הביא צ"ע הנ"ל והנה יפה כיון מעלתו נ"י דאין עבודה דבכור ושבת שווין וכבר כ' כן מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' ש"ה ולי קשה על פי' השל"ה הנ"ל. ע"ג עשבים והיא תולשת ואוכלת וילפינין לה במכילתא מדכתיב למען ינוח עביד לה נייח וכיון דהחלב מצערה דהרי משום זה התירו לחלוב ע"י גוי משום צעב"ח ובחליבה הוא נייח נפשה שרי. כדדריש במכילתא והובא ברש"י בחומש במשפטים על קרא דלמען יניח ולכך אפילו הוי חליבה מלאכה שהבהמה עושית הי' מותר וצ"ע: אמנם גוף הדבר לחשוב חליבה וגיזה מלאכה לאסור משום שביתת בהמה אם הגוי חולב או גוזז לכאורה יש להביא ראי' ממכות דף כ' ע"ב דמחייבין לניקף ומסיק ר"א במסייע וחשבי' לי כאלו עשה הניקוף. וה"נ שעומדת לחלוב ומונחת בלי נענוע לגזוז היא מסייע לגזיזה וחליבה וכמאן דעבדה היא נמי דמי אמנם ביאר הריטב"א שם ב' תירוצים ופליגו בהו הטו"ז ריש סי' שכ"ח באו"ח כ' לחלק דאין כל המסייעים שווין והיינו כתי' י"א. וכ"כ ביו"ד סי' קצ"ח ובנקודת הכסף שם כ' כתי' השני לענין מלקות דווקא חשיב מסייע כמעשה עיי"ש. וא"כ נידון שלנו ג"כ איכ"ל דלא מקרי מלאכה דידה. מ"מ נראה לפי סברת הטו"ז בסי' שכ"ח הנ"ל ה"ה בגיזה דנהי דאין הבהמה עושית כלום אבל המחזיק אותה או קושר אותה לגזוז ומניח אותה לפני הגוזז הוא מסייע שיש בה ממש ע"י הבהמה ועובד וקעבדה על ידו סיוע למלאכת הגזיזה שיש בו ממש ואיכ"ל שהיא בכלל איסור משום שביתת בהמה דהרי גדולה מזו אמרו בשבת י"ט. לב"ש דאית להו שביתת כלים. אפילו לא קעבדו מעשה רק שיעשה בו מלאכה דלא מקרי שביתה. כ"ש כנ"ל: ואע"ג דהתוס' שם כתבו דאם מעבדין עורות ומכבסין בגדים. אין איסור משום שביתת כלים דהאדם עובד. התם שאני דאין הכלי מסייע ולא מחזק אותו מלאכה משא"כ במניח בו דבר שנעשה בו מלאכה. מכ"ש הכא זה נראה כוונת הגמרא. הנ"ל להקשות ולכאורה יש להביא ראי' על זה מהא דאסר' התורה בפסולי המוקדשין גזיזה וחליבה ולפי מה שכתבו התוס' בבכורות דף כ"ה ע"א ד"ה שער יש חילוק בין חולב לגוז דבחולב אסור החלב בדיעבד אבל בגוזז אסור רק לגוז אבל אם גזז בדיעב' שרי הגזיזה מה"ת וכבר הביא המהרי"ט אלגזי בבכורות שם בשם תוס' חיצונית להקשות על זה עיי"ש ואפילו לפי מ"ש שם דמשמעות בשר ולא חלב משמע דיעבד מ"מ אכתי אי גזיזה מותר למה יהא אסור לגוז לכתחילה וע"כ משום דהוי כמו עבודה. ומשום דמסייע בהדי' וכיון דמסייע בהדי' חשבינין כאלו גזזה היא א"כ גם בשבת חסור משום שביתה. ואין לחלק: ולכאורה, קשה על זה ממה שאמרו בחולין דף קל"ה ר"פ ראשית הגז דאין נוהגין במוקדשין דמיירו במקדיש חוץ מגזיזתן ופריך א"ה אפילו קדשי מזבח נמי א"כ מוכח דאין האיסור משום דהבהמ' עביד הגזיזה ונראה דהא בלא"ה סוגיא זו קשיא לדברי התוס' בבכורות כ"ה ד"ה שער הנ"ל דמכאן מוכח דאי הגיזה שרי אין איסור משום לא תגוז ונראה דזה לא ס"ד דלא הוי מסיק. דע"י הגיזה כחשא א"כ אין לומר דטעם הגיזה משום עבודה: דשאני עבודה דכחשא. ואפשר דמה"ת אסור כדמשמע בתמורה דף י"א ע"ב אבל לפי מאי דמסיק דגיזה כחשי א"כ שוב איכא למימר דגם בגיזה אסור מטעם עבודה וכנ"ל וא"ש: דברי הגמרא כמו שצריכין אנו לישב לדברי התוס': והשתא דאתית להכא דאמרו בגמרא דגיזה כחשי וא"כ התורה שצותה לן על שביתת בהמה בשבת בל'. למען ינוח וגומר ודרשו חכז"ל עביד לה נייח נפשה. א"כ אפילו לא חשבינין לה מסייע שיש בה ממש אפי"ה יש לומר דאסור לגוז אותה בשבת משום דבעינין למען ינוח וכו' ומינה דאסור לעשות בה מלאכה. דמצערה ומכחשי ועפ"י האמור נראה. דכוונת הגמ"ר הנ"ל א"ש: בודאי לענין חולב מותר למ"ד צבע"ח דאורייתא וע"ז אין חולק: והארכתי בזה בגוף הדין (בסי' ק') ועפ"י, האמור למעלה מובן דברי תשובת מ"ע סי' קי"ב וא"ר סי' ש"ה ס"ק י"ט דאוסר שם לחלוב בהמה אפילו לאריס אלא א"כ הפקיר בהמתו. וכ' הא"ר דאיכ"ל דמיירי בלית בה צער בהחלב וצ"ע ואכתי אמאי אסור כיון דהגוי אריס ואדעתא דנפשי' קא עביד אמנם להנ"ל א"ש די"ל דס"ל דאסור משום שביתת בהמתו כיון דנעשה בגוף הבהמה וזה דלא כדעת הירושלמי הנ"ל: ואגב אמינא. מה דלכאורה קשיא לי. לפי מאי דקאמר בחולין דף קל"ה בגיזה איכא אכחושי בהמה. ובתמורה י"א אמרינין בעבודה אית בי' משום אכחושי' ולא בגיזה וראיתי בש"צ שהקשה קושיא זו ואין אני זוכר תירוצו ונראה לחלק. דבעבודה כל הנאתו ע"י העבודה שהיא אכחושי והוא דבר המתכוין שכל עבודה היא אכחושי והוא נהנה מזה אבל בגיזה הנאתו וצרכו מהגיזה ואין זה אכחושי ואין הנאתו מן הכחישה אלא דהכחישה ממילא קאתי ע"י הגיזה ואפשר דהוי פ"ר. מ"מ כיון דרק מדרבנן פ"ר בדרבנן שרי כן נראה לפענ"ד לישב ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קמ"ז לברר אם מותר למול ע"י ב' מוהלים בשבת: הנה בב"י יו"ד סוסי' רס"ו כ' דיש ליזהר שלא ימולו והרמ"א שם