מהר"ם שיק אורח חיים קד

פנאי להשיב חוות דעתי בענין פלפולו ועיקרו הוא על הקושיא שהקשה בס' בנין ציון סי' קכ"ו על מתני' פ"ב דמכשירין בתינוק הנמצא במחצה ישראלים ומחצה גוים דנותנין עליו חומרי שניהם והקשה איך יעשה לענין שבת העכו"ם ששבת חייב מיתה וישראל מחוייב לשבות והקשה עוד על המל"מ ושאר אחרונים שהקשו קושיא זו על אברהם אבינו ע"ה. מדוע לא הקשו גם על מתני' דמכשירין. שהוא שייך גם לדינא ומעלתו נ"י כ' עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים דין ט' על הא דגוי ששבת חייב: דזה דווקא אם עושה כן לעשות דת חדש וממילא בתינוק שהוא ספק. והוא מחוייב לעשות כן לא קשה משא"כ על אאע"ה. שלא הי' מחוייב: ולפיענ"ד פשוט שלפי סברת הרמב"ם הנ"ל: גם על אאע"ה לא קשיא ולא מידי שאברהם אבינו ע"ה קודם מתן תורה: השיג התורה והמצות ונעשה גר צדק ונתחבר לכלל ישראל. שיבואו שיתן להם התורה בסיני ולא רצה לחדש דת חדש אלא שהוסיף מחול על הקודש. כמו שאנו מוסיפין כן הוא הקדים זמנו קודם קבלת התורה ולכאורה דבר זה מוכרח דאל"כ קשה לי טובא על הרמב"ם. דהרמב"ם עצמו פסק ברפ"ג ממלוה ולוה דלא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא יעויי"ש בלח"מ וא"כ תימה על הרמב"ם. איך דרש כאן טעמא דיום ולילה לא ישבותו. דהוא משום דעושה דת חדש והי' נ"ל להכריח כן מאאע"ה. כקו' העולם הנ"ל וע"כ קושית העולם הנ"ל הוא עפ"י פרש"י ותוס'. דס"ל דברים כמשמען דאסור ב"נ לשבות וא"כ עמדה קושיא הנ"ל: וגוף הקושיא של הבנין ציון הנ"ל. הי' נ"ל כשם דאמרינן עשדל"ת ה"נ ספק עשה. דוחה סל"ת. וא"כ בתינוק הנמצא דיש בו ספק לחייבו במ"ע של שמירת שבת ויש נגד זה ספק איסור של יום ולילה לא ישבותו ואתא ספק עשה ודחה סל"ת. ועוד כתבתי אני במקום אחר דלפי הנראה דספק מותר אצל גוי. ובמקום אחר (עיין לעיל תשובה קמ"א) הארכתי בזה וכן מצאתי בתשובת מרן הגאון בחתם סופר זצ"ל בחלק ששי סי' כ"ה. וכן מצאתי בפמ"ג בפתיחה כוללת שו"נ אות מ"ג שהעיר בזה. וא"כ בתינוק שהוא ספק לית בי' כלל איסור דיום ולילה לא ישבותו אמנם אברהם אע"ה שהי' ב"נ. וודאי אלא שקיבל ע"ע להחמיר נשארה על תוקפה קושית העולם ומיושב קושית בנין ציון: ובגוף קושית העולם על אאע"ה וכ' מעלתו ששמע בשמי לומר לישב הואיל ואי בעי לא שמר התורה. והוי כמ"ש התוס' על מלאכת שבת משום הואיל הואיל ואי מקלע חולה שיש בו סכנה. ואין אני זוכר שיצא דבר כזה מפי. בוודאי ע"כ לא אמרינן הואיל אלא אם עושה מלאכה ולאותו גברא משכחת לה היתר עפ"י התורה: ולכן אינו חייב דמשפט אחד כתיב אבל לומר אי בעי לא קיבל התורה והוי כעם אחר. זה לא שייך לומר ומעלתו כתב תירוץ דמשכחת לה בבורר בשבת והי' שם חתיכה של מפרכסת עם שאר חתיכות. דלב"נ אסור ולישראל שרי וגם זה לא הבנתי. דנהי דלישראל שרי הואיל ואין שם שום פסולת אלא אוכל מתוך אוכל ולא הוי בורר. אבל אברהם אע"ה. אם הי' לו חלק מפרכסת מעורב בתוך שאר חתיכות והי' בורר מפרכסת מהאוכלין בוודאי הי' חילול שבת שהרי לדידי' הי' מפרכסת אסור שהרי הי' דינו ג"כ כב"נ והי' מפרכסת פסולת לדידי'. וא"כ הי' בורר פסולת. מתוך אוכל והוי חילול שבת ואיך אפשר לומר. שבכה"ג הי' יכול לצאת ידי שניהם. ומפי מרן הגאון בעל חת"ס שמעתי. בשם גאון אחד שאמר דמשכחת לה בפשיטות שיצא בטלית עם ציצית כישראל. ואצל ישראל הם צריכין לבגד. ואינם משא. ואע"ג שהם חשובים. אבל אצל ב"נ כיון דאין צריך לבגד ואינם בטלים לגבי הבגד. והם כמשא והוי כמלאכה. כדאיתא באו"ח סי' ש"א סל"ט ואני אמרתי לישב דגוף הדרש של חכז"ל שדרשו בסנהדרין נ"ח מיום ולילה לא ישבתו לאסור לב"נ שביתה. קשה דהרי פשטא דקרא מתחיל עוד כל ימי הארץ. מבואר דקאי על טבעי העולם. שלא יפסיק מלהיות יום ולילה ופליגו במדרש ח"א דמכאן מוכח שלא שמשו המזלות בשנת המבול וחד אמר דוודאי שמשו אבל לא עשו רושם. שע"י עננים הגדולים לא הי' ניכר היום והלילה. כן נראה מפשטא דקרא. ואיך דרשו חכז"ל לאסור לב"נ שביתה אמנם מרש"י שם נראה שיישב זה בצחות לשונו דוודאי המסורות כוונתו כפשטות. אלא דלפי"ז הי' להיות המקרא יום ולילה לא ישבתו בשבא אבל מצד המקרא שקורין לא ישבתו בחולם ומן המקרא ילפינן דקאי גם על האדם. וזה נראה טעם הרמב"ם דפסק. דנהי חייב מיתה. אבל אין נהרג עליו. דהרמב"ם פסק כמ"ד יש אם למסורת וכמ"ש הפמ"ג ביו"ד בטו"ז ריש סי' פ"ז: ועכ"פ מזה נראה דעיקר הקרא הוא דבב"נ מצוה שלא לשבות יומם ולילה. מישוב העולם שע"ז קאי עיקר הקרא. ולפי"ז נראה לי. שאם עושה המלאכות ע"י שלוחו ועושה בזה ישוב העולם ושלוחו הוי כמותו כשם שאמרינן במצות כגון עשיית הפסח. או שאר מצות שאם עשה ע"י שליח הוי כאלו עשה בעצמו אלא דלכאור' זה ליתא דהא קי"ל אין שליחות לגוי אמנם המג"א כ' בסי' תמ"ח ס"קד בשם המשאת בנימין דגוי לגוי נעשה שליח דדווקא גוי לישראל אינו נעשה (ומה שהקשה המג"א מהירושלמי אמרתי לישב דבגוי אמרינן דאדעתא דנפשי' קא עביד אבל אם הוא שלוחו באמת בדבר דלא שייך אדעתי' דנפשי' קא עביד והוא כעין פועל דידו כידו שפיר איכא למימר כמ"ב דרק מגה"ש ממועט משא"כ גוי לגוי) וא"כ מיושב קושית העולם הנ"ל דשפיר עשה מלאכה בשבת ע"י גוי ועפ"י דינא דישראל אין שליחות לגוי ושמר שבת כראוי לו (ואפילו למאי שפרש"י בב"מ דף ע"א. דלחומרא יש שליחות. שכבר נתחבטו המפורשים. והעיקר דרק ברבית כ' רש"י כן. אלא אפי' נימא דבכל מקום ס"ל לרש"י כן. היינו מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו וכאן הי' במקום מצוה. שלא לעבור על יום ולילה לא ישבתו) וכל זה מצד ישראל אבל בב"נ יש שליחות ושפיר הוי כאלו הוא עשה מלאכה וקיים קרא דיום ולילה לא ישבתו: וכן נראה לי לישב קושיא הנ"ל על אאע"ה ותי' זה אפשר לומר לפי ענ"ד אפילו למ"ש הבית מאיר סי' ה' דגבי שביתת שבת לא שייך ששא"כ. דהוי כמצוה שבגופו כהנחת תפילין דלא שייך בהו שליחות כמ"ש התוס' רי"ד רפ"ב דקידושין. מ"מ לענין יום ולילה לא ישבתו. לפי מה שהסברתי לעיל דלמ"ד דגם בשנת המבול שמשו המזלות אלא שלא עשו רושם. שלא הועיל פעולתם. וא"כ קאי הקרא על תועלת הפעולה. גם איסור שביתת ב"נ הוא שלא יבטלו יום אחד מלעסוק בישוב העולם וא"כ דבר זה אינו מעשה בגופו. וסגי ע"י שליח לפענ"ד ומדי דברי בזה הענין אמרתי אציע לפני מעלתו. מה שאמרתי בחורף העבר בסיום מס' קידושין דתמן תנן וילפינן מקרא דעקב אשר שמע אברהם בקולי ששמר אברהם התורה עד שלא ניתנה וחקרנו א"כ איך לקח מצרית הא מצרית הראשונה והשני' אסורה מה"ת. ומצאתי שההפלאה עמד שם בזה. ותי' דאברהם הוי דינו כגר וכר"י דגר לא מקרי קהל ומותר באיסורי לאוין אלא דאכתי בזה אינו מיושב לגמרי דהרי כמה מ"ד במשנה דף ע"ו ודף ע"ח סוברים כר"י דגר אסור באיסורי לאוין וס"ל דגר אסור בממזרת ואכתי איך מפרשו להקרא עקב אשר שמע בקולי ומזה ראי' להרמב"ם דבחייבי לאוין דווקא בקידוש ובעל לוקה אבל בלא קידושין אינו לוקה ואיכ"ל דאינו אסור מה"ת. עיין בפמ"ג אורח חיים סימן קכ"ח. וח"כ אברהם שלקחה לפלגש. ופילגש כבר השיג הרמב"ן על רש"י בפ' תולדת דהוא בלא קידושין ובלא קידושין אינו אסור מה"ת מצריות ולכך שפיר איכ"ל שהיתה מותרת במקום מצוה שכבר צוה ה' אותו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה והנה בריש קידושין במשנה האשה וכו' דקדקו התוס' דלמה נקט האשה נקנית בה' הידיעה ואמרתי לישב דלדעת הרמב"ם הנ"ל דחייבי לאוין אינם אסורים אלא בקידושין יש לחקור אם קודש אשה מחייבי לאוין בביאה. אם הוי קידושין. דאע"ג דאמרינן בתמורה דף הי. גבי אלמנה לכה"ג דגילה לן קרא אע"ג דהוי עבירה מהני מ"מ כאן גרע. דהרי כ' הריטב"א ביבמות דף ק"ד ע"ב. דלכך אם עשה מצוה בלולב של ע"ז לא יצא דאפילו אי לא אמרינן בעלמא מצהב"ע לא הוי מצוה. מ"מ היכא דהמצוה יגרום העבירה. כי התם דאם נימא יצא אז הי' נהנה. אבל אי לא יצא. ממילא לא עשה עבירה כלל. בכה"ג אמרינן מצהב"ע. ולא יצא וכאן נמי נראה לי דבכה"ג אין האשה נקנה בביאה דאי אמרינן דלא קנאה אז לא הוי עבירה ורק אי קנאה אז נעשה עבירה. ע"כ לדעתי בוודאי לא קנאה בביאה ולא דמי לכהן גדול באלמנה. דשם הוי הקידושין עצמם אינם עבירה ומצאתי בס' מנחת חינוך שחקר ג"כ בזה. ובזה מיושב היטב קושית התוס'. דלזה נקט המשנה האשה דווקא אשה הידועה לכשירה נקנה בשלש דרכים לאפוקי אשה מחייבי לאוין אע"ג דקידושין תופסין בה. מ"מ לא נקנית בביאה כן נראה לי. ובזה הסברתי מה דמסיים הדרן עלך עשרה יוחסין ותראה דכמה מ"ד סוברים קהל גרים אקרי קהל וא"כ אסורים בחייבי לאוין וא"כ קשה הגמרא עקב אשר שמע אברהם בקולי איך נשא פילגש. וע"כ משום דא"י לקדשה דהאיסור הוא רק מחמת קדושין וממילא סליקא לך מס' קדושין דעכשו מיושב למה נקט האשה בה' הידיעה: והנה, רש"י בפ' תולדת. שכ' פילגש היינו בלא כתובה ורמב"ן תמה עליו ואפשר דרש"י בכוונה כ' כן. דלי קשה עוד ע"ד רמב"ם פ"א מאישות שכ' דפילגש אסור מה"ת וכו'. וכ' ה"ה משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וא"כ קשה על אאע"ה איך לקח פילגש הלא אמרו רז"ל שקיים כל התורה כולה. והוכיחו כן מקרא דעקב אשר שמע. ולכך פרש"י דפילגש הנאמר אצל אברהם היינו בקידושין. אלא שלא הי' להם כתובה וכיון דנתקדשה ע"כ קאי רש"י אליבא דמ"ד דס"ל. דגר מותר בפסולי לאוין. וא"כ שפיר הי' אפשר לו לאאע"ה לקיים כל התורה: