מהר"ם שיק אורח חיים קג

מצוה ונראה דילפינין זה ממ"ע שצוה ה' למנות שופטים ושוטרים כמ"ש הרמב"ם ריש פ"א מסנהדרין והובא שם בלח"מ פסיקתא. דשוטרים הם המכריחין את העם לשמוע דברי תורה וז"ל הרמב"ם במנין המצות מ"ע קע"ו שצונו למנות שופטים ושוטרים. שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטה מדרך האמת. אלי' בע"כ וכו' ויעמידו גדרים וכו' עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה נידונית לפי אמונת כל איש יעויי"ש בלשונו הזהב: ומדבריו נראה שאין חילוק בין עשה לל"ת שאין בו מעשה. והפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות כ"ה מסתפק בזה וכיון שגם בל"ת שאין בו מעשה כופין שלא לעבור ממילא גם מה שנסתפק בח"ב אות י"ד שם לענין השוה הכתוב אשה לאיש אי גם בלאו שאב"מ השוו שאין עונשין ולהנ"ל גם התם השוו לענין מכות מרדות. כן נראה לפענ"ד ועכ"פ מצות עשה זו גם קודם שקבלו עליהם ערבות בהר גרזים נתחייבו למנות שופטים ושוטרים בכל עיר. ופשוט שהב"ד מנויים על כל יושבי העיר דהיינו לשעריך וכל ב"נ שקיבל שבע מצות שרשאים להניחו לישב בא"י והוא הנקרא גר אשר בשעריך והם הנתונים תחת יד הב"ד שבעירו ובסנהדרין דף נ"ז פלפלו על איזה משבע מצות ב"נ נהרג וכי לאוה"ע הוא הפלפול הזה והתוס' בע"ז דף ס"ד ע"ב ד"ה איזהו כ' שאינו נהרג אלא אם נידון כן בב"ד ולשון ב"ד לאו דווקא דהרי ב"נ נידון בדיין אחד. וע"ז אפשר שכיוון ודרש המדרש תתן לך ולא לאוה"ע דלהם לא בעי'. שופטים ושוטרים אלא סגי בדיין אחד: ובלא"ה נראה לי כל שהוא לעשות דין בעוברי עבירה אפילו הוא בב"נ הוא נוגע גם לנו שהרע הנעשה בפרהסיא ילמדו גם אחרים ממנו ויעשו ולכהפ"ח ראיית עשיית הרע מזיק לנפש. ומקרי לך כן נראה לענ"ד ועכ"פ בוודאי הדרים ויושבים בעיר אי אפשר שיהא איש אחד מופקר שלא יהא לב"ד רשות וחיוב עליו ואפי' טובי העיר שלנו קיי"ל בחו"מ סי' ב' שבעירם הם כב"ד הגדול וא"כ אם ב"ק הם ג"כ מיושבי העיר מסתמא הב"ד מחוייבים לכופם לשמור מצות שהם מחוייבים עפ"י התורה והנה בר"ה דף ו' דרשינין מקרא דיקריב דיכריחם ב"ד על ככה והקשו התוס' שם דל"ל קרא הלוא בכל מ"ע כופין ותי' משום דכתיב שם לרצונו והפ"י שם הקשה דאכתי בקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית הדק"ל ולפענ"ד הרי תוס' שם ד"ה יקריב פירשו דמיירי בלא עבר על בל תאחר. אלא שמזלזל בנכסיו וא"כ עדיין אינו עובר והוא אומר שרוצה וכוונתו לקיים המ"ע וא"כ אין זה דומה לסוכה שאיני עושה וא"כ מאי הקשו התוס' ונראה דזה שייך באמר ולא אפריש אבל במפריש לא שייך שמזלזלין בנכסיו שהרי הקרבן כבר מקודש וע"כ הא דכופין היינו כשעובר העשה דובאת שמה. או הל"ת דבל תאחר וע"ז שפיר הקשו התוס' וכיון שהקשו רק על חד קרא וע"ז שפיר תירצו דהך קרא דיקריב איצטרך מדכתיב לרצונו: ובאמת גוף הקושיא של התוס' לא הבנתי דהתוס' בעצמם הקשו דגם עולה מכפר ובקרא עצמו שם כתיב. ונרצה לו לכפר עליו ונמצא דהוי כמ"ע שמתן שכרה בצדו שאין ב"ד כופין עלי' קמ"ל וצ"ע ואפשר דסברא פשוטה הוא ולא אדע למה תמה על המהרש"א דבוודאי. הב"נ הדר בא"י קרינן בי' שופטים תתן לשעריך וראיתי ברמב"ם פ"י ממלכים דין י"א שכ' שב"ד של ישראל ממנין לגר תושב ב"ד או מישראל או אם מצאו ראוי משלהם ועכ"פ מבואר דב"ד של ישראל מושל עליהם ומ"ש הרמב"ם דין זה דממנין להם ב"ד היינו אם הם בפ"ע דאם הם דרין בעיר ישראל כיון שב"ד של ישראל מושל עליהם. למה יעמידו להם ב"ד בפ"ע ומפרשי דבריו לא הביאו מנ"ל להרמב"ם זה מהש"ס. ולפענ"ד הוא מגמרא סנהדרין דף ט"ז ע"ב. דתנו דממנין שופטים ושוטרים לישראל. ולכל שבט ולכל עיר ואין זה מובן דהיינו רישא דממנין לישראל והר"ן נדחק בזה ולפענ"ד שהרמב"ם מפרש כנ"ל דמעמידין בכל עיר דהיינו בכל שעריך דהיינו אפילו לגר תושב שנקרא גר שעריך. ואי ממעט במדרש לך ולא לאוה"ע היינו ב"נ שהם נכרים שלא קבלו ז' מצות שאינם רשאים לדור בעירי א"י הם מחוייבים למנות להם ב"ד לעצמם כדאי' בסנהדרין דף נ"ו אבל הב"ד של ישראל הם אינם צריכים להשגיח עליהן כשהן דרים בח"ל: וכן מוכח נמי מתוס' ע"ז דף ס"ד ע"ב ד"ה איזהו. שהקשו למה אמרי' גוים אין מורידין. הא מחוייבים להרוג ומזה מוכח דאפילו מי שאינו ב"ד כיון שנגמר דינם אולם דתוס', דהוי כאלו נגמר דינם. כל הקודם להורגן זכה לשמים כעין דאמרינן בסנהדרין מ"ו ע"ב לענין נחש וברדלס ומה שהביא פר"מ. ראי' מדברי מרן זצ"ל בתשובה חיו"ד סי' רצ"ה. אין זה ענין לכאן דהב"ד יש להם רשות להעמיד הדת אבל דברים שאינם מחוייבי' והב"ד רוצים לעשות איזו שינוי. אמרי' נמי בחו"מ סי' ב' דאינם יכולין לעשות דברים חדשים, אלא שחכז"ל למדו בפ"ב דקידושין. דנשיא אחד למטה שהנשיא או ב"ד יכולין לזכות ולחלוק עבורם וע"ז שפיר קאמר מרן זצ"ל דהיינו ב"ד ישראל עבור ישראל אבל לגייר אפילו בן גר תושב מנ"ל. שיש להם זכות. אבל לכוף להעמיד הדת לקיים מה שצוה ה' והדיינים והדיינים נקראו אלקים שהם מעמידים ומקיימים דת האלקים. או כמ"ש הרמב"ן. משום שה' עמהם ואם כן להם רשות ושלטאה על כל אדם לקיים הדת. הארכתי לבאר שבוודאי הב"ד של ישראל הרשות נתונה להם. לכוף את כל אדם לקיים מצות ה' ועפ"י האמור יש ג' חילוקי דינים. בא"י על ישראל יש חיוב להעמיד ב"ד. לכל עיר ולכל שבט ועליהם החיוב להעמיד הדת. והב' לענין גר תושב. הדרים בא"י והב"ד מחויב להשגיח עליהם ורשות להם להעמיד או ב"ד של ישראל או מגירי תושב. והג' העכו"ם שאינם דרים בא"י. אין להב"ד עליהם שוב חיוב. אבל בוודאי אם ירצו הב"ד. להחזיק ולהעמיד הדת הם זוכים לשמים בזה מיהו היינו. במה שהאיש מחוייב. ואם יש ספק חיוב והדין דספק חיוב פטור בוודאי אין הב"ד יכולים לכופו אמנם במילה דכתיב המול לכם כל זכר. ואמרינן אי לא מלו אביו. חייבין הב"ד אין הכוונה שהב"ד יכופו מדין ב"ד. אלא שהמ"ע הוא על הב"ד וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מילה שאין להניחו בלי מילה וכ' ההפלאה בקידושין. דלאו דווקא ב"ד. אלא כל אדם מישראל וכמ"ש הרא"ש בפרק כיסוי הדם. וכיון דמצות מילה. גם על ב"ק נאמר לפי מ"ש הרמב"ם. וא"כ גם הקרא דהמול לכם כל זכר שפרשו חכז"ל שקאי על הב"ד. דהיינו על כל אדם מישראל שמצוה עליו לימול כל זכר אפילו של ב"ק בכלל וא"כ כשם שאם נתערב בנו עם בן גוי. שבוודאי האב חייב למולו כיון שבוודאי עובר על אחד מהם. ה"נ כשאפשר להם להב"ד או לשאר אדם מישראל מחויב בכה"ג למולו וה"ה בב"ק. וא"כ בוודאי שפיר כ' הרמב"ם בפ"י ממלכים שאע"ג שנתערבו בבני ישמעאל כולם צריכין לימול ומה שהקשה. א"כ פשיטא דאין נהרגין לק"מ דהרמב"ם כללא כייל. דאפילו אם אחד יודע יחוסו מבני קטורה ולא נימל אפי"ה אינו נהרג ואפילו כשיבוא המצרף והמטהר ויהי' נודע היחוס אינם נהרגין שהרמב"ם כתב את דיניו אפילו לימות המשיח: ועתה אבוא במה שהתפלא עלי שנית עמ"ש שאם בב"נ אין הולכין אחר הרוב. וכל גוי הוא ספק מבני קטורה ומחויב למול: וא"כ קשה למה קי"ל בסי' רס"ג. דאם גוי בא לימול לרפואה דאין רשאין למולו ואפילו אינו מתכוין למצות מילה הא אמרינן בע"ז דף כ"ו. דהיכן מצינו מילה לשמה והתפלא פר"מ נ"י עלי שנעלם ממני דברי מרן זצ"ל בסי' ש' שיש חילוק בין מילת גוי. למילת ישראל: ואני לא ידעתי מה השיג עלו בזה דעתי גם ידעתי שמרן זצ"ל גם בסי' א' ביו"ד כ' כן ואני מצאתי שגם הרמב"ן במלחמות ה' שבת דף קל"ה רמז כן. ואדרבה הרי מילת ב"ק אינו כמילת גר להכניסו תחת כנפי השכונה אלא משום מ"ע דמילה כמו בישראל ואינה צריכה כוונה להיות מילה כשרה להחשב ב"ב דוודאי לא גרע מנולד מהול וכל שמועיל בנעשה מעצמו כ"ש שמועיל בנעשה מבלי כוונה ומ"ש מר"ן זצ"ל דכוונת אב או מי שנעשה בו בעינין היינו אם רוצה הוא שיקיים הוא המצוה וכמ"ש מר"ן זצ"ל בסי' שכ"א במילת גוי וכבר כתבתי שבס' מלוא הרועים לא כ' כן אבל אין נפ"מ לקושיא שלי וכי אם הב"ק לא קיימו המצוה. מ"מ הישראל שמל אותו. עשה המצוה שלו ואין להאריך בזה: ובגוף הקושיא שלי נתתי אל לבי דלא קשה דהרי קי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל וא"כ הא דאוסר בסי' רס"ג למול לגוי לרפואה. א"כ היינו עם הפריעה ופריעה לא ניתנה לאברהם ולב"ק ולא נצטוו רק למול ולא לפרוע כמ"ש השאג"א סימן מ"ט: וא"ש. ובאמת על השאג"א שם קשיא לי זה כמה שנים. מהא דפריך ביבמות דף ע"א ע"א לרע"ק תושב ושכיר מאי עביד וכ"ת לערבי מהול וכי הנו מולין נינהו והרי אמרינין שם דף ע"א ע"ב דפריעה ניתנה ליהושע וא"כ בפסח מצרים הי' מילה בלי פריעה ואז הי' לב"ק דין מולין וערבי וגבעוני הוא כמ"ש הרא"ם מב"ק וא"כ הרי אצטרך תושב ושכיר ללמוד על פסח מצרים שלא אכלו ערבי וגבעוני ממנו ובמקום אחר ישבתי דברי רש"י בפי' החומש בזה וכאן אין מקום להאריך בזה ולזה אקצר ואסיים יהי ה' עמו ויאושר כוחו וחילו לתורה ועבודה דברי ידידו הדוש"ת: ה"ק משה שיק מברעזאווע תשובה קמ"ה בעזה"י חוסט יום ג' פ' בהר תרל"ה לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב הגדול המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה יהושע ברוך רייניטץ ני' אבדק"ק טשעטשעוויץ יע"א מכתבו קודם הפסח קבלתי ובתשובתי אז כתבתי שבשעת הכושר אשים עיני על ד"ת שהיו לוטים שם ולזאת לקחתי מעט