מהר"ם שיק אורח חיים קב

לא הוי לי' כפרה. עד שעת עיכול וכן בכל הנך דמונה בסי' שמ"ה דאין מתאבלין עליהן דלא סגי בתשובה לחודא ובעי' מיתה ועיכול. ולכך אין מתאבלין עליהן ושם בסנהדרין דף מ"ז פריך ממת על מטתו א"כ משמע דגם במת על מטתו מסתמא כשמטה ידו: הוא חוזר ומהרהר בתשובה וראיה לסברת מרן זצ"ל הנ"ל: ועוד. נראה לי ראי' מסנהדרין דף ע"ב ע"ב דדרשינן אין לו דמים: ויש לו דמים. בבא במחתרת. בין בחול. ובין בשבת. ודמים לו בא ללמוד דחייבין לפקוח את הגל עליו וקשה פשיטא: ותי' בת"ח דקמ"ל אע"ג שהוא רשע ומחלל שבת שחתר מחתרת כשבת אפי"ה מפקחין עליו ולכאורה קשה מכאן על דברי הרא"ם בספר יראים סי' מז. והובא ביו"ד סי' רנ"א דמומר לתאבון אין אנו מחוייבים להחיותו ולא מעלין אותו עיי"ש. ואיך מחייב כאן לפקוח עליו את הגל וצריך לומר כדברי מרן זצ"ל דאמרינן מסתמא כשהי' בצרה הרהר תשובה. מיהו בב"י שם אי' דצריך שנדע שעשה תשובה כראוי. ואכתי קשה. וצ"ל כמ"ש הש"ך וטו"ז שם. דדווקא ברגיל: וכאן איכ"ל דהוי רק פעם אחת. ולא נעשה מומר בפ"א. באמת המעיין שם בספר יראים דמייתי ראי' מונקלה אחיך לעיניך דקודם המלקות לא נקרא אחיך. משמע אפילו פ"א. וצ"ל כיון שהתרו בו שאני. מיהו לכאורה לכ"ע קשה. לפי התרגום דמתרגם על אם זרחה השמש היינו עינא דסהדי והוי פרהסיא ונהי דפרהסיא היינו עשרה. מ"מ הא כתוב לדעת התרגום אם זרחה השמש סתמא שהי' בפרהסי': והפליתי ביו"ד סי' י"א דעתו דבפרהסיא מקרי אפילו שלא בפני עשרה. והוי מחלל שבת בפרהסיא ודינו כגוי והסכימו האחרונים אפילו בפ"א נעשה מומר. וקשה אמאי מפקחין עליו. וצריך לומר כמ"ש מרן דמסתמא עשה תשובה: ועפי"ז יש לישב התרגום דשביק פי' הש"ס דזרחה השמש היינו אב על בנו. וכדדייק לשון עליו. ומפרש פי' אחר. ולהנ"ל י"ל דקשיא לי' למה לן קרא לדידן דילפינן מוחי בהם דמיני' מוכח דאפילו במחלל שבת כל שלא עשה כן בפרהסיא מחללין עליו וכמ"ש בתשובת מרן זצ"ל סי' רמ"ה הנ"ל. ולמה לי דמים לו ולכך סובר דע"כ הקרא כולל גם אם זרחה השמש שהי' בפרהסיא. ולזה אצטרך דמים לו וראי' לסברת מרן כן נראה לי: וכדי לברר עוד הדברים אמרתי להביא כאן מה שאמרתי בישוב קושיא אחת שראיתי בס' עטרת צבי בשם הגאון מעיין החכמה שהקשה על ר' ישמעאל דיליף ביומא פ"ה דפ"נ דוחה שבת מקו"ח דמחתרת עיי"ש. וקשה למה לא יליף מקרא דאין לו דמים בין בחול ובין בשבת. ואין לומר דהתם משום ראב"ש דס"ל בסנהדרין ע"ה. דמחלל שבת נותן להצילו בנפשו דזה אינו אפילו לדידי' כיון דהריגת חבירו הוי מקלקל. והריגת זה שהוא חייב להציל חבירו הוי מתקן. ואיך ניחול שבת בשביל חילול מקלקל ואמרתי לישב דהרי שם דף ע"ג ע"א ילפינן מקרא. דיש לאו ומ"ע להציל חברו מסכנה. וא"כ לכאורה נוכל לידע דפ"נ דוחה שבת משום עשה דוחה ל"ת. וצ"ל דשבת עשה ול"ת ואע"ג דגם בפ"נ עשה ול"ת כבר כ' רש"י ורי"ף בב"מ דף ל"ב. דזה אינו מועיל לדחות והריב"א סוף חולין דף קמ"א כ' דכל כה"ג נהי דהעשה אינו דוחה. הל"ת מיהו דוחה ואמרינן במכות דף י"ג ע"ב דלמיתה בעינן אזהרה. ועל עשה א"א להמית. רק כרת מצינו דלא בעי אזהרה. וא"כ מיושב היטב קושית המעיין חכמה דמקרא דאין לו דמים הו"א אינו מוכרח. דרשאי להציל בפ"נ בחילול שבת. אלא דאם עשה אינו חייב מיתה דעשה דוחה ל"ת. ואפילו מאן דלית לי' כריב"א מ"מ הו"א וסברא הי' אפשר לומר כן ולעולם עשה נשארת ואסור ולכך בעינן קרא להתיר פ"נ. ולפי מ"ש הנוב"י בסוף מהדו"ק בכוונת הריב"א הנ"ל יש ג"כ לישב על דרך הנ"ל ואין להקשות בהיפוך כיון דידעינן פ"נ מקרא למה לי כאן אין לו דמים דהו"א כיון דסוף סוף נהרג אדם. לא שייך וחי בהם קמ"ל: ואכתי קשה למה לא יליף פ"נ דדחה מקרא דדמים לו. דדרשינין דחייב לפקוח ונראה דמדמים לו אינו מוכרח רק דאפילו הוא רשע אין לעמוד על דמו וצריך להשתדל עבורו להצילו ואפשר ע"י גוי או שנים שעשו מלאכה. ולעולם דאינו רשאי לחלל שבת על פ"נ ואצטרך קרא בפ"ע ולפי"ז לכאור' אינו מוכרח ראי' לסברת מר"ן זצ"ל מהתרגום דאיכא למימר דבשביל רשע ובפרט מחלל שבת לתאבון בפרהסי' אין מחללין אע"ג דאסור לעמוד על דמו דשמא ישוב. אבל לשמא שב לא חיישינין כמו במת דאמרינין שמא מת לא חיישינין וכדי לעשות עוד סניף לענין זה אמרתי לכתוב לפר"מ מאי דקשה לי על דברי הרא"ם בס' יראים בסי' מ"ז ופסק כן בש"ע יו"ד סי' רנ"א. דמומר לתאבון אין אנו מצווין להחיותו ובס' יראים שם ביאר טעמו דלא מקרי אחיו במצות וגרע מעבד יעויי"ש שהאריך וקשה לי א"כ איך ס"ל לרבא בסנהדרין דף כ"ז ע"א. דלהכעיס כשר לעדות וגם אביי לא פסלו אלא משום דאל תשת רשע עד ותיפוק לי' דפסול משום דאינו אחיו ולענין עדות בעינין אחיו במצות כדאיתא בב"ח דף פ"ח ולשון מומר משמע ברגיל בו ואפילו נדחוק ונימא דרבא מיירי בעשה פעם אחד. מ"מ קשה מאי פריך שם מברייתא דמועלין בשביעית דלמא מיירי ברייתא ברגיל כדמשמע דהוי מומר ולא מקרי אחיך: ובמל"מ פ"ה דין א' האריך בכלל הזה וגם אני כתבתי במקום אחר וזה צ"ע לי ובס' יראים מבואר דהוא מן שאינם מורידין ולא מעלין ולא ס"ל כתוס' ע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה אני שונה וכו' ולהרא"ם אפשר דס"ל כפירוש הריטב"א שם דבמומר לא שייך נפקא מיני' בנין דמעלו עיי"ש ובאמת כבר תמה בבכור שור בגיטין דף מ"ז למה לא הביא הש"ע דעת התוס' ולדעת התוס' נראה דלהשבת גופו דמומר צריך אפילו לבזבז ממונו דהרי בסנהדרין דף מ"ג ע"א ילפינין מקרא דוהשבתו דאפילו ממון צריך לבזבז וזה נראה דעת בעלי התשובות שהביא שם בפתחי תשובה ביו"ד סי' רנ"א דס"ל דצריך לבזבז ממון להציל מומר לתאבון אמנם הש"ע פסק במקצת כס' יראים דמומר לתאבון איז חייבין להחיותו ולענין אין מעלין לא פסק כוותי' אלא פסק ביו"ד סי' קנ"ח כהרמב"ם דאסור לעמוד על דמו וחייב להצילו ומשמע אפילו בבזבוז ממונו. כמו בישראל וקשים דברי הש"ע אהדדי וגם הטו"ז שם הקשה כיוצא בזה על הדרישה: ולפענ"ד דהש"ע הכריע אם עומד לפנינו ועומד במורדו מסתבר לי' כהרא"ם דאינו חייב להחיותו אבל כשהוא בסכנה דיש סברא לומר. דעשה תשובה או הרהור בתשובה. ולכך אסור לעמוד על דמו ולפי"ז מיושב קושית הבכור שור על הש"ע דאיכא למימר דבכה"ג דהש"ע גם התוס' לא פליגו וגם מזה יש ראי' לסברת מרן זצ"ל הנ"ל ובפירוש כ' הרמב"ם סוף הלכות רוצח והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים ובין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעקרי הדת שנאמר אמור אליהם חי אני כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב מדרכיו וחי' עכ"ל ובגוף הנידון שלנו כבר כתבתי במכתב הראשון דאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות אם המסוכן קרוב לתשובה ונראה מתחרט. כי בלא"ה צריך בחינה לזה אם הי' רשעו רק לתאבון דהיינו דלא שביק התירא ובאופן כזה אמרתי דנראה לי להתיר ואחתום בברכה דברי ידידו הדוש"ת. הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קמ"ד שיל"ת אור ליום ה' ו' מרחשון תרל"ב לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לאהובי ידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה חיים סופר ני' האב"ד דק"ק מונקאטש יע"א: מכתבו קבלתי שבוע העבר ותוכו רצוף פלפול וח"ת על דברי האגרת אשר כתבתי והנה פר"מ נ"י האריך לבאר דבריו וגם אני חפץ בהצדקו ואין אני אומר קבלו דעתי ולא באתי אלא להשיב כעת בדברים אשר התפלא הדר"ג נ"י עלי מחדש א' מ"ש שמ"ע על הב"ד לימול המחוייב. ולכך אם נתערב עוד המחוייב לימול עם האינו מחוייב. וכדי שלא יעברו ממנ"פ הם מחוייבים למול. ופר"מ נ"י האריך להתפלא עלי שאין הב"ד מחוייבים לכוף במ"ע אלא מצד ערבות ובמצוה עוברת ודווקא על ישראל אבל על ב"נ או ב"ק מי שם אותם לב"ד ובמדרש אמר תתן לך ולא לאוה"ע: ועוד האריך ולפענ"ד עירב פר"מ נ"י כאן ערבות שלא לצורך הנה בכל מצות מחוייבין הב"ד לכוף ולהעמיד הדת על תילה ואפילו הנשים שאינם בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות דף כ' וכפי מ"ש הדג"מ באו"ח סי' רע"א. גם אנשים לא נתערבו עבור הנשים כמ"ש התוס' בקידושין דף ע' דלא נתערבו עבור הגרים ובצל"ח ברכות כ' ע"ב צידד לומר דגם עבור כהנים ולוים לא נתערבו יעויי"ש וכי אין הב"ד מחוייבים לכוף אותם. וביבמות דף פ"ח ע"ב פריך ל"ל קרא וקדשתו דכופין וכו' ובב"ק דף ט"ו ע"א דרשינין מאלה המשפטים אשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש ומאשר תשים דרשינין בסנהדרין דף ז' כלי הדיינים: ואני אמרתי לישב בזה קושית השמ"ק שם שהקשה ל"ל דהשוה אשה לאיש לענין דין. ת"ל מדאצטרך ר"פ שבועות העדות: קרא למעט נשים מעדות ואי אינם בכלל דין. הו"ל עדות שאאי"ל ואמרתי דעיקר הקרא דתשים לפניהם קאי על הכפי' כמ"ש התוס' שם בד"ה אשר דע"ז אצטרך לפניהם ללמד שיהיו הדיינים מומחין לכפי' עיי"ש וכיון דקרא בקבוע מיירי. לכן אף דידענו דנשים הם בכלל דין כקושית השמ"ק מ"מ הו"א דאין כופין כיון דלית בי' צורך ישוב העולם כ"כ. כדאיתא התם משום אינם בני משא ומתן. ומשום ערבות נמי ליכא בהן קמ"ל ובשאר עניני תורה אמרו שם מקרא. דהשוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ובכל מצוה כופין כמו שאמרו בחולין דף ק"י בהאי דלא מוקיר אבוהו ובכתובות פ"ו בפריעת בע"ח