מהר"ם שיק אורח חיים קא

דיני התורה ועכ"פ יש בזה פלוגתא מ"מ גם לרמב"ן נ"ל דגם באומדנא היו יכולין לדון ומקרא מלא דאמר יהודה הוציאוה ותשרף. ונהי דנודע לו שהיא הרה אולי באמבטי נתעברה ויעויין רמב"ן שם וגם כיון שנידון בדיין אחד וחכז"ל חששו דאדם אחד אומר בדדמי אפילו לענין עד כ"ש לענין דיין. ואמרינין בב"ק דף קי"ד ע"א גוים דדיינו בגיתי (פי' בזרוע) ובוודאי החיוב עליהם לחקור ולברר מה דאפשר להם לברר והיינו מה דכתי' וירד ה' לראות: ללמד לדיינים כן נראה לפענ"ד ולדעתי מוכח מיהודא דאזל בתר חזקת דב"נ מדאמר צדקה ממני אולי שאלה וע"כ דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו: אמנם מ"ש פר"מ נ"י דמשכחת לה דהיחיד חריף טפי ואפי"ה ניזול עפ"י הרוב עפ"י דין תורה הדין עמו. והתוס' בחולין דף מ"ד ד"ה ורבי כ' משום דחרופי הוי ספיקא דדהו ובס' סדר למשנה ה' יסוה"ת כ' דהיינו דהכריע הב"ק משום דלמעלה חריפי טפי ושוב ממילא נשאר הרוב ולענין בעלמא אי ניזול בתר חריפות אינו מוכרע משם וכבר העיר בזה הרמב"ן בתה"א ואין ספרו בידי. אלא כפי מה שראיתי בב"י ובטור או"ח סי' תרי"ח ודברי הר"ן בפרק יוה"כ שם והפמ"ג בהקדמתו ביו"ד מסתפק בזה. אי הא דאזלינין בתר חכמה הוי מדאורייתא. והביא מש"ך יו"ד סי' רמ"ב: דנראה דהוא מדרבנן וקשיא לי עליו מאז וכי אשתמט לי' דברי הטור והרמב"ן הנ"ל שאם מופלא ומופלג בחכמה אומר שלא להאכיל נגד אחד שאינו מופלג אפי' לענין נפשות סומכין עליו. ואע"ג דאינו מפורש בקרא נראה דהיינו בכלל אחרי רבים להטות והיינו רוב חכמה: מיהו זה אפשר מקרי רובא דליתא קמן ודווקא למסקנא בחולין דף י"א אזלי' בתרי'. והא דהוצרכו בסנהדרין להוסיף אם מחצה מזכין ומחצה מחייבין כבר תי' הרמב"ן שם דבסנהדרין בעינין כל הדיינים ולדעת הטור והרא"ש שאפילו במחצה לא חילקו בין רוב חכמה והב"ח הקשה מש"ס דע"ז דף ח' ולפענ"ד לא קשה דאיכ"ל דס"ל כדעת הגהת מיימוני פ"א מממרים ובכ"מ שם. לדעת הרמב"ם דריב"ק פליג עיי"ש: ועוד נראה דגם הרא"ש דס"ל דאזלינין בתר רוב חכמה. היינו היכא דאזלינין בתר רוב דעות אבל שם ביומא לענין פ"נ: שאם שנים אמרו שצריך אפילו מחה אומרים דא"צ. לא אזלינין בתר רוב דעות בפ"נ. לדעת הרא"ש דווקא יחיד נגד שנים בטל: ולכך רוב שנים נמי חשוב ל' רק ברוב דיעות וראי' לזה דבאו"ח פסק הרמ"א כהרא"ש ובחו"מ סי' כ"ה כ' דאזלינין בתר גדול בחכמה. וגם דברי הגה"מ והכ"מ הנ"ל שרצו לומר דלהרמב"ם לא אזלינין בתר רוב חכמה צ"ע לדעתי. שהרי הרמב"ם בפ"ב משביתות עשור דין ח'. כ' במקצתן אומרים כך ומקצתן אומרים כך. אזלינן בתר בקיאים. והרמב"ן דימה דין זה ובתוספתא ריש עדיות הובא פלוגתא זו דריב"ק ואינו נזכר שם דאם גדול בחכמה אזלינן אחריו. או דמפרש כהר"ן ביומא פ"ג דחכמה ומנין תרווייהו בעינן והיינו מנין התלמידים. ובאו"ה גם התלמוד נמנה. כדאיתא בחו"מ סי' י"ח עכ"פ במחצה ע"מ. נראה דלכ"ע אזלינן בתר רוב חכמה: רק להגה"מ וכ"מ הנ"ל: אמנם אם רוב חכמה עדיף מרוב מנין כ' שם הרמב"ן המובא בב"י סי' תרי"ח. דפליגו בי' קמאי והרמב"ן השיג מסנהד'. ולבסוף מסיק דאזלינן בתר חכמה להחמיר. והר"ן בפ' יוה"כ כ' דאם הדבר ברור לנו שבקיאותו מכריע רוב מנין הולכין אחרי' וכן דעת הרא"ה בחינוך מצוה ע"ח וגבי סנהדרין כ' דשאני דהוא גזה"כ ודווקא במופלג בחכמה ובדעת הרמב"ם בה' שביתת עשור פ"ב פליגו הב"י סובר דאזלינן בתר רוב מנין ולד"מ להרמב"ם רוב חכמה עדיף. ולפימ"ש למעלה דרוב חכמה הוי כרובא דליתא קמן. נראה דאם רובא דאיתא קמן סותר לרובא דליתא אזלינן בתר רובא דאיתא קמן כן נראה לפענ"ד עכ"פ גוף הדבר כבר האריכו הראשונים בזה בדיעות חלוקות. ועכ"פ לענין ב"ד אי נימא דלא אזלינן בתר רוב חכמה. היינו מגזה"כ. דהרי ילפינן מקרא דלא תהי' אחרי רבים לרעות. שדרשו במתני' בריש סנהדרין לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. היינו על הכמות דמסויים והיינו עפ"י רוב המסויים ואיתא קמן יהי הטייתך בחד לטובה: וכבר כתב הרמב"ן שהבאתי לעיל שבסנהדרין מניין כלם בעינן מא והיינו ע"כ משום תורת ביטול דהמיעוט נתבטל ברוב. והיינו שכ' דמסנהדרין מוכח ביטול חבל בב"נ דלא בעי' סנהדרין ונהרג בחד ואי מתרמי שהי' ב"ד והי' אחד מופלג שחכמתו ראוי להכריע שנים ויודעין מזה לא מצאתי שום גילוי דבב"נ לא ניזול בתר רוב חכמה בכה"ג ובאמת גם בממון לפי מ"ש בסנהדרין דף ג' ע"ב לר' ואשי' דד"מ לח כתב רוב חלא דיליף בק"ו מנפשות קשה לפי מ"ש הרמב"ן בפ' שופטים שהביא פר"מ נ"י דלכך הרגו אין נהרגין דאלקים נצב בעדת ו אמון לדעת הרבה פוסקים אפילו עשו הוי דין הזמה משום דנותן לחזרה אין ראי' כל כך, מהא דאלקים נצב ואיך יליף ק"ו את כל זה ראיתי. ואמרתי להציע לפני הדר"ג נ"י לברר דעתי. וכיון שאין נפ"מ לדינא בזה עתה. ובמהרה יחזו עינינו בשוב ה' לציון ברחמים ויהי' המבשר עמנו. אז יאירו עינינו ויגל וישמח לבינו ובזה אחתום באמירת שמחת יו"ט וברכת שלום וכל טוב. לו ולביתו דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קמ"ג שיל"ת חוסט ט"ז תמוז תרל"א לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מוה' חיים סופר נ"י אבדק"ק מונקאטש יע"א:. מכתבו קבלתי וע"ד אשר העיר מעלתו נ"י פלפול שהי' בינינו המובא לעיל (סי' ק"מ קמא) במומר לחלל שבת בפרהסי'. והוא חולה שיש בו סכנה אי רשאין לחלל שבת עבורו וכ' פר"מ נ"י שמצא מציאה גדולה בדברי מרן הגאון בעל חתם סופר חחו"מ סי' קע"ז שכ' בישראל גמור וכיוצא בתינוק הנמצא בשוק המחלל שבת בפרהסיא אין מחללין עליו את השבת עכ"ל מרן זצ"ל וא"כ מבואר מזה כדעת מעלתו דאפילו במומר לתיאבון אם עושה בפרהסיא. אין לחלל שבת עליו דדומיא דתינוק היינו לתיאבון עכ"ל פר"מ נ"י ותמהני עליו מה מציאה מצא. הלא לא נעלם מעיני הדר"ג נ"י שיש ג' דינים במומרים דמומר לתיאבון קי"ל ביו"ד סי' ב' דמקרי בר זביחה. וה"ה דמקרי כאן מומר לחלל שבת לתיאבון בר שמירה. אם אינו עושה בפרהסיא. דכיון דחושש על אותה מצוה. ומזה כתבתי באיש כזה שעובר רק לתיאבון אפילו עושה בפרהסיא. מ"מ כשהוא נוטה למות הוא קרוב לתשובה. כמ"ש מרן זצ"ל בחיו"ד סי' שמ"א במומר לע"ז לתיאבון. דסברא גדולה הוא כשהוא נוטה למות חוזר בתשובה עיי"ש: אבל יש עוד מין מומר אחר מלבד מומר להכעיס. מומר שאינו לא להכעיס ולא לתאבון כמבואר בר"ן ריש חולין. ופסקו בש"ע סי' ב' שמי שאינו חושש לזבוח לא להכעיס. ולא לתאבון. שחיטתו פסולה דאינו בר שחיטה. וא"כ ה"ה לענין שבת. אם אינו חושש לא להכעיס ולא לתאבון אינו נקרא בר שמירה וא"כ נראה דעל מומר כה"ג. כיון דמצות שבת בעיניו כאלו אינו כלום ואינו חושש עליהם אפילו אם לא חילל בפרהסיא שבת. אין מחללין שבת עבורו דאיש כזה וודאי אינו קרוב לתשובה. ואינו בר שמירת שבת וא"כ לפי מ"ש מרן הגאון בחתם סופר חיו"ד סי' רמ"ה דתליא בשמירת שבת. בכה"ג אין ראוי לחלל שבת עבורו. והנה תינוק הנמצא מבואר וידוע דאינו במדרגת מומר לתיאבון. רק שהוא אינו חושש על שבת כמ"ש מרן שם. א"כ אם נימא גדול שהוא באיסור דוגמתו היינו וודאי ג"כ שאינו חושש על שמירת שבת. וא"כ אם נרצה לדייק מדברי מרן זצ"ל שכ' בגדול כיוצא בו יש לדייק בהיפוך. דווקא באינו חושש על שבת. אין מפקחין עליו אבל לתיאבון מפקחין עליו אם הוא בסכנה. ובצרה שלפי מאי שכתב מרן בסימן שמ"א הנ"ל. שיש סברא גדולה שמהרהר בתשובה וזה נגד דברי פר"מ נ"י: אלא דלפי האמור יש להקשות על דברי מרן זצ"ל למה נקט דווקא במחלל שבת בפרהסיא. אפילו אינו עושה בפרהסיא הדין כן לפי מ"ש לעיל מיהו שם בסי' רמ"ה בחת"ס לא פסיקא לי' ומשמע דמספקא ליה. לדידן דילפינן מוחי בהם. אי תליא דווקא בשמירת שבת עיי"ש. ועוד הרי הר"ן בגיטין פ' השולח בס"ת שכ' מומר. כ' דיעה אחת דזה דמקרי לאו בר זביחה או בר קשירה. הוא רק מדרבנן. וא"כ בפ"נ לא החמירו ולכך נקט מרן זצ"ל מילתא דפסיקא והנה כעת אמרתי סמוכין לסברת מרן זצ"ל בסי' שמ"א הנ"ל מדברי העט"ז המובא בש"ך ביו"ד בסי' ש"מ ס"קי שכ' דמומר שנהרג מתאבלין עליו הוא שחזקה שהרהר בתשובה והש"ך הקשה עליו דבגמרא מבואר משום דמיתה שלא כדין מכפר ולפי ענ"ד כוונת העט"ז דלכאורה דברי העט"ז מורים דלא כדברי מרן זצ"ל הנ"ל. דהא הוא ס"ל דדווקא בנהרג מתאבלין משום האי חזקה דמוכח דבמיתה טבעיית אינו מהרהר תשובה בנוטה למות דהרי במת מיתה טבעיית חין מתאבלין עליו מיהו איכא למימר בנהרג איכא חזקה ובמיתה איכא רק ספק תשובה ומספק אין מתאבלין. ואדרבה נראה דיש ראי' מהעטרת זקנים דהרי קושית הש"ך חזקה שהוא נגד הגמרא ונראה דגם העט"ז ראה וידע דברי הגמרא אלא דפשיטא לי' דכפרה בלי תשובה ליכא אפילו בנהרג שלא כדין ובכל חילוקי כפרה אמרינין בסוף יומא דבעינין תשובה וכן נראה מדברי הר"ן בחי' לסנהדרי' שם. ובתוס' שבועות י"ג ד"ה בעומד במרדו ולכך הוצרך העטר"ז לומר דהחזקה שהרהר בתשובה ולכך סמכינין היכא דנהרג שלא כדין דהו"ל כפרה וחייבין להתאבל משא"כ במת על מטתו אפילו נימא דהרהר תשובה מ"מ