מהר"ם שיק אבן העזר צט

הארטידאקסי"ן כי מנהג זה להם ללעג ולקלס ורבים מתחברים עי"ז להקאנגרעסלע"ר ושאל ממני הואיל ויש לחוש שעי"ז יניח את קהל ארטידאקסי"ן לסדר לו קדושין בטעמפע"ל שלהם אם טוב להניח מנהג הנ"ל מפני חששות ההם זהו ענין השאלה

והנה מה שאמרו שהמנהג ההוא הוא ללעג שקר ענו. אני שמעתי מחשובי אוה"ע ששבחו מנהג זה שהוא אות ברית אהבה בין הזוג עד המות כי רק המות יפריד ביניהם וגם שעי"ז יתעורר שלא למלאות תאוותם ליקח אשה אלא דרך הקודש יקרא לה לשבת יצרה לקיים המין וכשיצא מעולמו וימות יקימו בניו תחתיו ונהירנא לאחר חתונתי הייתי דר בהאליט"ש שהיא מנכסי בית המלכות ובכל שנה רגילים משפחת בית המלך לבוא שמה לצוד ציד ולהביא. פעם אחד צוו לעשות בטרקלין שלהם חתונת ישראל לראות נימוסיהם וצוו שלא ישנו שום דבר וכן עשו וניתן הפקידה לברר להם טעם כל נימוס ונימוס ומצא חן בעיניהם גם לבישת הקיטל ואינו ללעג אלא להלועג על כל דברי חכז"ל ועל כל עניני התורה. והמנהג הזה הרי יסודתו בקודש

אם אמנם שלא נתפשט מנהג זה בכל ישראל נהרא נהרא ופשטי' מ"מ הרי בתשובת מהר"מ מינץ בסי' ק"ט הביא מנהגים כיוצא באלו לזכור יום המיתה כי יום חתונה הוא לחתן יום מחילה וסליחה וצריך לעשות תשובה וזכרון יום המיתה מועיל להכניע לבו ולשום לנגד עיניו לפני מי יתן דין וחשבון ויתעורר לתשובה וכל מנהגים כאלה בוודאי לדבר אחד נתכוונו ואית בהו משום אל תיטוש תורת אמך וקי"ל באו"ח סוס"י תר"צ דאין לבטל שום מנהג ואפילו מנהג קהלה אחת יעויי"ש במג"א

ולכאורה אמרתי שתקנתן קלקלתן שהאנשים הפושעים אינם עוברים בביטול מנהג זה משום אל תיטוש כו' שהרי כ' המג"א שם שאם נשתנה הענין רשאין לבטל מנהג ופריצים כאלו נתקיים בהם מאמר חכז"ל בשבת דף ל"א ע"ב על קרא דאין חרצובות למותם שאינם יראים וחרדים מהמיתה ולא שישכחו אלא בפיהם ירצו אותו וכיון דאין הזכרת יום המיתה מכניע אותם ממילא אין צריכין הם אל הקיטע"ל ומפני שנשתנה אצלם יסוד הדבר ואין להם תועלת בלבישת הקיטל ממילא אין אצלם משום אל תיטוש תורת אמך דקים להו בדרבה מיני'

מיהו אפילו נימא כן מ"מ כיון דאצל הארטידאקסע"ן יש מנהג זה הוי לי' כהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דקי"ל דלא ישנה בפרהסיא מםני המחלוקת וכ"ש היכא דאיכא חשש רואין וא"כ אפילו אי נימא דבצינעא דהיינו בחצר שלהם רשאי איש ישראלי המחזיק בתורה המורשה לנו לסדר להם קדושין אבל בפרהסיא ובפרט במקום ביהכ"נ אסור לשנות דהרי קי"ל דהיכא דפשע לא אמרי' לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כמבואר בתוס' בשבת דף ד' ובמג"א סס"י ש"ו ס"ק כ"ט ואמרי' סוף פ"ג דפיאה אין אנו חוששין לרמאין ולא צריכין למיעבד להו תקנתא כ"ש למיעבד איסורא בשבילם ע"כ יקים מוסדי דור ודור ויהי' ד' עמו דברי ידידו הדורש שלומו הק' משה שיק מברעזאווי: תשובה פ"ט יתענג על רוב שלום ידידי הרב המופלג הדיין המצויין בהלכה מו"ה פייש האליטש נ"י בק"ק האליטש יע"א

נפשו בשאלתו היות דדחיקא לי' שעתא והגיע זמן נישואי וחתונת בתו ואין ביכולתו לעשות סעודת נישואין אי רשאי להקל על עצמו ולעשות הסעודה במאכלי חלב או צריך להטיל עצמו גם בזה על הציבור או ללוות ולפרוע ומעלתו דעתו נוטה דכשם שאמרו בכבוד שבת עשה שבתך חול ואת"ל כ"ש כאן אלא דירא שמא ילמדו ממנו. ולזאת הוא שואל דעתי והסכמתי עכ"ל בקצרה והנה לברר זה צריכין אנו לברר ד' דברים

א) מבואר בפסחים דף מ"ט ע"א ובכמה דוכתי דסעודת אירוסין ונישואין הראויין לפי מאי שאמרו שם הם סעודת מצוה והיינו דמצוה לעשותם. אמנם אי מצוה זאת דאורייתא או מנהגא לכאורה דהוי דאורייתא דהרי מקרא מלא נאמר בפ' ויצא ויאסף לבן אנשי מקומו ויעש משתה וכיון דנכתב בקרא משמע דדינא הוא דהרי ברכת חתנים ילפינן בריש מס' כלה דהוא דאורייתא מלבן שנאמר ויברכו את רבקה. ומ"מ אין זה ראי' דהרי אמרינן בסנהדרין דף מ"ו דאע"ג דכתיב קבורה בקרא איכ"ל דרך מנהגא וכן הוכיח ההפלא"ה בכתובות דף י' בתוס' ד"ה אלמנה כו' וכ"כ הרמב"ן בחומש בפ' ויצא דמה שלמדו מלבן דאין מערבין שמחה בשמחה גם כן הוא סמך ואולי נהג לבן מנהג זה וא"כ גם מה שלמדו ברכת חתנים מלבן הוא רק סמך וא"כ הוא רק מצוה מדרבנן או בכלל תקנת שבעת ימי המשתה שהיא תקנת משה רבינו עה"ש כמ"ש הרמב"ן בחומש שם והוא בכלל שמחה וכמ"ש בסוכה דף כ"ה ע"ב אין שמחה אלא במקום סעודה

ואע"ג דבפ"ק דכתובות אמרי' דחכז"ל תיקנו ושקדו על תקנות ב"י לטרוח בסעודה ג' ימים וע"ז כ' החלקת מחוקק בסי' ס"ד ס"ק ה' דנהגו למחול היינו טרחות ג' ימים אבל גוף הסעודה דמצוה איכא לא נהגו למחול ולא ניתנה למחול וכן מוכח ממה שאמרו במ"ק דף ח' לאסור לישא אשה במועד משום אין מערבין שמחה בשמחה וכ' התוס' שם דהטעם משום דאין עושין מצות חבילות חבילות ואיסור לישא כ' המג"א דגם הסעודה בכלל ואם אין הסעודה מצוה מאי אין עושין מצות חבילות. ובמג"א רס"י תקמ"ו סק"א משמע דמנהג קדמונים הי' לעשות סעודה דהרי הכתוב ושמחת בחגיך בא למעט סעודת נישואין

ונראה לי דאפילו באותן נישואין שאינו נעשה מצוה כגון בת כהן לע"ה מ"מ כיון שנישאת לו הוי חיוב ומצוה לעשות סעודה משום התקנה רק שאינה נקראת סעודת מצוה לענין אחרים שיהא מצוה לאחרים לילך ולהיות נטפל עמהם אלא בשמחה של מצוה וסעודה של מצוה ועיין באבודרה"ם בדין מילה שביאר סעודה של מצוה וטעמה משא"כ בסעודה שאינה של מצוה נהי דחיובא היא מ"מ אינה מצוה על אחרים להצטרף עמהם ולכך פרשב"ם בפסחים דף קי"ג דווקא כגון בת כהן לכהן דמי שאינו הולך לה הוי כמנודה. עיי"ש. והנה אחר שביררנו דסעודת נישואין הוי מצוה וחיובא נבוא לבאר אי מחוייבים לאכול בשר דווקא. והוא הדין הב'

ב) הנה בסי' תקנ"א סעי' ה' מבואר דבסעודת מצוה והיא סעודת ברית מילה מצוה לאכול בשר שהרי התיר לאכול בשר אפילו בערב ת"ב וע"כ דמצוה איכא לאכול בשר אמנם טעמא דמילתא י"ל דהוי משום הידור מצוה כיון דסעודת מצוה הוא מהדרי' לה ומצוה וכבוד איכא בבשר אמנם דעת מהר"ש המובא במג"א סי' רמ"ט ס"ק ו' דלעיכובא הוא דאין שמחה אלא בבשר וכוונתו כיון דמשום שמחה קבעו חכז"ל הסעודה בוודאי קבעוה רק על הבשר וא"כ בלא בשר מבטל מצותו והמג"א שם הסכים לסברא זו. ולכאורה נראה דדברי המג"א סותרין עצמן עם מ"ש בסי' תרצ"ו ס"ק ט"ז להקשות שם על הש"ע וכ' בפירוש דבזה"ז לא שייך אין שמחה אלא בבשר וכן שמעתי להקשות

אמנם באמת אין סתירה בדברי המג"א יעויין במחהש"ק שם סי' רמ"ט שביאר דבריו עפ"י מ"ש היש"ש לישב דברי הרמב"ם בפ"ו מה' יו"ט. אמנם הב"י בסי' תקכ"ט הקשה על הרמב"ם מהא דאמרו בפסחים דף ק"ט דווקא בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר ומכח זה השמיט בסי' תקכ"ט דברי הרמב"ם א"כ לא ס"ל כתי' היש"ש ולכך להב"י והש"ע לשיטתי' שפיר הקשה המג"א בסי' תרצ"ו

וכדי לישב קושית המג"א על הש"ע נ"ל דבוודאי גם הב"י מודה לדברי המג"א דהוכיח מסנהדרין דטבע הבשר לשמוח רק דס"ל להב"י דהא שאמרו בפסחים דבזמן החורבן לא אמרי' אין שמחה אלא בבשר המכוון דנהי דמצד הטבע ישמח הבשר את אוכליו. אבל מצד אחר היינו מצד השכל וידיעת האדם הוא מעציבו כי כשישים האדם אל לבו שהיינו מצווים על זה להקריב שלמי שמחה כו' ואיך נשוש ואין לנו ביהמ"ק ולא זבח והיינו דווקא ביו"ט י"ל כנ"ל. אבל בשאר מקומות דהמצוה לאכול כדי לשמוח במצוה כגון בפורים שפיר גם הב"י מודה דאין שמחה אלא בבשר ויין כן נראה לפי ענ"ד נכון

ולזה עכ"פ בסעודות שקבעו לנו חכז"ל כדי לשמוח במצוה שפיר י"ל כמהר"ש ועפי"ז סעודת פדיון הבן קיל בזה מסעודת מילה דבמילה הוקבע כדי לשמוח כמבואר בתוס' ורש"י בשבת דף ק"ל וביו"ד סי' רס"ה אמנם סעודת פדיון הבן דהוקבע רק לפרסומי מילתא עיין בתה"ד סי' רס"ט וא"כ לכ"ע אכילת בשר בפדיון הבן י"ל דהוי רק משום הידור מצוה (ועפי"ז יש לישב קצת מנהג העולם שגם בברית מילה עושין הסעודה במאכלי חלב והוא לפי מ"ש התוס' במ"ק דף ח' דלית בי' שמחה והכי קיי"ל.