מהר"ם שיק אבן העזר צח

מודה להב"ח ועכ"פ דינו של הרמ"א דווקא בלא יצא מרשותה

וראי' לזה דאי ס"ד דדינו לאו דווקא ביצא מרשותו אלא דכוונתו דתפיסה מהני א"כ קשה למה מהני תפיסת אביה דכבר הוכיח החלקת מחוקק בסי' ע"ז ס"ק כ"ט דאביה כאחר דמיא ואפילו למאי דמשמע מרמ"א שם באה"ע דאביה יכול לתפוס נראה דווקא התם דמהני תפיסה משום דנצ"ב נמי בחזקתה כמו שביאר הר"ן הנ"ל משום שבח בית אביה, וא"כ הם בחזקת האב ומהני תפיסת האב אבל בעלמא בוודאי אביה כאחר דמיא וא"כ למה מהני כאן התפיסה של האב ואלא ע"כ דמיירי שלא יצא עדין מרשותו וא"כ בנידון של מעלתו שכבר יצא מרשותם לרשות הבעל אלא שלאח"כ תפסה ליכא למ"ד דמהני תפיסה במעות נדוניא שכבר הוא כאלו אינו בעין וכדלעיל וזה הוא חילוק דין הב') שאמרנו למעלה

ומ"ש הרמ"א בסי' צ"ז סעי' כ"ד שיכולה לתפוס הנדוניא אם היא בידה עבור מזונותיה והקשו תיפוק לי' דאינו יכול לגבות מכח נדוניא שלה נ"מ אם יחד ושיעבד לה קרקע לנדוניא שלה דאז הי' יכול הבע"ח לגבות ממנ"פ קמ"ל דהיא יכולה לתפוס ממה שבידה. ומ"ש התומים דמדברי תשובת הרא"ש לא משמע כן לפי ענ"ד פשוט דאין משם ראי' לפי הנראה מלשון הרא"ש שהי' המעשה דגיסה נתן שטר משכונה היינו שנתן שט"ח בשמו על משכונתא ואם כן בכה"ג פשוט דגם מהרי"ו מודה דהוי כאלו היא כבר שלמה נדוניא ובאתה לגבות משט"ח של גיסה ובכה"ג לכ"ע אינה יכולה לגבות מחיים ומ"ש הרא"ש משום דמוחל קשיא על מה שהוכיח הש"ך בסי' פ"ו סעי' ה' ס"ק י"א דהרא"ש בתשובה סובר דשיעבודא דר"נ א"י למחול וצ"ל דבתשובה זו סובר כהרא"ש בפסקיו עיי"ש בש"ך

ועתה נבוא לחילוק דין הג' היכא דהבעל התפיס לה מדעתו וכ' מעלתו שזה מהני בוודאי לפי מאי שסובר הח"מ בסי' פ"ה, ס"ק ז' שיכול לחזור תוך הזמן מהאחריות ומדעת שניהם איכ"ל דלכ"ע יכול לחזור עכ"ל בקצרה. ולא ידעתי מה הועיל בזה דיכול לחזור הרי ידענו דאינו חוזר והיא תחזיר ותתן לו ואין כאן אלא הערמה בעלמא כדי להפקיע מבע"ח וזה לא מהני ודינו מבואר ומפורש בח"מ סי' ל"ט סעיף ו' ואם נראה שנותן לה לגמרי ואין בדעתו שתחזור לו לעולם א"כ הוי מתנה בעלמא כיון דא"צ לשלם לה עתה ואינו זמן גבי' ואפי' אם נותן לה בתורת פרעון ובתורת סילוק מנצ"ב שלה היא רק מתנה בעלמא וא"כ אין צריכין לבוא עלה משום דין דח"מ אלא משום מתנה שהרי אם נותן לה במתנה גמורה אפילו אינו נותן כן אלא כדי להבריח מהני כדקי"ל בסי' צ"ט סעיף ו' הנ"ל ובתומים שם מחלק אם יש ספק מאי דינו עיי"ש ומשם נוכל ללמוד לכאן לנידון דידן והנראה לפי ענ"ד כתבתי דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה פ"ו בעזה"י חוסט אור ליום ב' י"ב תשרי תרל"ו לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט לאהובי הרב המופלא ומופלג בתורה ויראה שלשלת היוחסין מו"ה שמעון נ"י

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי על דבר א' שנשא אשה ולאחר איזה שנים מתה ונשארה לו בת ממנה והחותן אינו רוצה ליתן לו מכל מה שנשאר ואינו רוצה לציית דין תורה. וגם מה שעשה פשרה בינו לבין עצמו ונתן שטר על סך ממון וליתן להבת הנ"ל הנשארת כשתגיע לנישואין אינו רוצה ליתן הבטחה בטאבעלאציא"ן ואם יבואו הדברים בערכאות יהי' ח"ו חילול השם ולזאת מסתפק מעלתו אם יוצא ידי שמים במה שיניח לו את הכל או לא. והנה אם כבר בא הממון ליד הנושא את האשה מבואר באהע"ז סי' נ"ג דגם לדעת ר"ת הכל להבעל והמעכב מליתן הוא כשאר גזל ואם אינו רוצה לציית דיני ישראל מותר לבוא עמו בפלילים ובערכאות עפ"י רשות ב"ד כדאיתא בחו"מ סי' כ"ו וכל זה אם אין בו משום חילול השם

אבל לפי מש"כ מעלתו שיהא בזה חילול השם דחמיר טובא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה. ורמב"ם במנין המצות מצוה ל"ג כ' דאפילו דבר היתר אלא שהעולם מחזיקים אותו לאיסור וירננו על העושה עובר בלאו משום לא תחללו את שם קדשי. ומי שאונסים אותו לעבור על ל"ת קי"ל ביו"ד רס"י קנ"ז ובאו"ח סי' תר"מ דצריך למסור כל ממונו ואל יעבור על ל"ת וא"כ כ"ש בלאו דחלול השם. ומעלתו כ' שבנידון הנ"ל אם יבוא בערכאות בוודאי יהי' חילול השם. והנה אם הי' ספק יש לדון אם גם בספק ל"ת צריך למסור או לוותר על ממונו. ולפי הנראה מלשון הרמ"א בריש סי' קנ"ז ביו"ד ומלשון תבת גמא המובא שם בפ"ת ס"ק ה' נראה דגם בספק ל"ת הדין כן כמו בכל ספק איסור דאורייתא

והנה כל זה בממון שמגיע להבעל דהיינו כל מה שנשאר וכיון שהבעל אינו רשאי לבוא בערכאות מטעם הנ"ל א"א לו ליתן לאחרים דבר שאין לו זכות ואינו רשאי לעשות בעצמו אבל בנידון הנ"ל שכבר נתפשרו והחותן נתן שטר והתחייב עצמו ליתן לבת הנשארת סך ידוע ומסתמא נכתב החיוב כדינו ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו בוודאי רשות ליתן טאבעליציא"ן ולדעתי גם הכתב שכבר נתן אע"ג שנכתב בלשון הקודש לא נתבטל כוחו אם יניחנו להעתיק אותו עם נאט"ער הנאמן שיחתום שהעתיקו כראוי גם בדיניהם לו הכח כאלו נכתב מעיקרא בלשוניהם וזה יוכל לשאול אצל יודעי דיניהם ואם הכתב ההוא אינו מועיל בדיניהם כיון שמועיל בדינינו יוכל להכריחו כפי האפשר דהאב הוא אפטרופס שלה וצריך להשתדל בתקנתה ואחתום בברכה יהי ד' עמו ויברך אותו ואת כל אשר לו דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה פ"ז

מה ששאל ע"ד חופה בביהכ"נ אם היא איסור חמור כי קשה לומר שכל רבני מעהרי"ן יעברו באיסור חמור ושבמהרי"ל הלכות נשואין משמע שהי' החופה בביה"כ ובתנאי שלא תבוא אשה שמה רק הב' שושבינות וגם להם יחדו מקום עכ"ל בקצרה תמהני עליו דכייל דינים כאיסורא רבה והרי משנה שלימה שנינו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ונאמר קטן וגדול שם הוא דנגד מעלות המצוה הכל הוא גדול ובוודאי גוף הנידון קדושין וחופה אין להם מקום ידוע ומועילין בכל מקום רק זה כמה מאות שנה שהנהיגו לעשות החופה שלא בביהכ"נ ואדרבה מזה שנראה במקצת מקומות שהי' החופה בביה"כנ הוא מוכרח שבכוונה ומדעת הוציאו לעשות אותה מחוץ לביהכ"נ יהי' מטעם פריצות או מאיזה טעם שיהי' אנו רואין שהנהיגו לעשות החופה חוץ לביהכ"נ ועלינו החיוב לקיים המנהג וכמו שכתב הרמב"ם ריש הלכות ממרים וביארתי אותו במקום אחר עיין במהר"ם שיק בחיו"ד סי' רט"ו ואם במנהג שהנהיגו בני ביישן אמרו בו אל תטוש תורת אמך כ"ש במנהג הזה

ואם רוצין לשנות המנהג ולעשות החופה בביהכ"נ כדי לדמות לשאר דתות כאשר הוא באמת טעם רוב המשנים והרוצים לשנות אית בי' משום איסור דאורייתא שלא לדמות דתינו לדת שאר אומות כמ"ש הרמב"ם בפי"א מע"ז מקרא דהשמר פן תנקש אחריהם ואין זה ענין לתשובת מהרי"ק וכמו שביארתי במקום אחר (עיין בחלק יו"ד סי' קס"ה) ומ"ש הב"ש בסי' למ"ד לקדש בביהכ"נ הרי זה לכאורה נגד דברי התוס' בקדושין דף נ"ב ע"ב שכתבו דלא רגילי ליכנס בעזרה כדי להתקדש דבזיון הוא וא"כ בוודאי גם בביהכ"נ כן הוא וענוע כבר כתבתי דאפילו היו רגילים עד עתה למיעבד כן כיון דראו לעקור זה וכבר פשט המנהג זה כמה מאות שנה עלינו לאשר ולקיים מנהגם והניסיון מעיד לנו כי כל זמן שהיו ישראל מקיימים מנהגם הי' תורה ויראה בישראל ומעת אשר התחילו לשנות מנהגם הדת הולך וחסור וד' ישיב שבות עמו מוסדי דור ודור יקומון במהרה בימינו אמן: תשובה פ"ח החיים והשלום וכ"ט להרב המאוה"ג מוה' משה פאלאק נ"י הרב בקהל ארטידאקסין בקהל באנהארד יע"א

מכתבו קבלתי וביקש ממני לחוות דעתי בענין לאשר הנה קהלתו נחלקה לשתים וכת ארטידאקסי"ן הם בפני עצמם וזה ימים נשתדך אחד מקהל הזה עם אחד קאנגרעסלער וזה רוצה דווקא הגם כי כל הסידור קדושין יסדרו כנהוג אבל לכל הפחות עכ"פ לא ילבשו את החתן את הקיטעל כמנהג