מהר"ם שיק אבן העזר צב

להוציא עצמו ע"י חרש כזה ואין אוכלין משחיטתו כנלפענ"ד: הק' משה שיק מברעזאווע סימן פ

בסימן מ"ו סעיף ד' בהגה"ה הביא דעת י"א דלא מבטלין קלא בזמן הזה וציין בית יוסף ושכן דעת הרמב"ם. ועיין בבית יוסף שכתב דמדלא הביא כלל זה הוכיח דסובר לא מבטלינן דלא כהרא"ש והטור ואפשר לומר לפי מאי שהביא הר"ן בשם הרמב"ן דתרי מחד נמי מהני והר"ן הקשה מש"ס גיטין דף פ"ט דמבואר דבעינן תרי מתרי עיין שם ואפשר לומר דהרמב"ם סובר הא דבעינן תרי היינו למאן דאמר דבעינן שישמעו מפי כשרים אבל לר' שמעון דסבירא לי' דאפי' מפי נשים מהני ומאה נשים כחד דמיא כדאמרינן ביבמות פרק האשה ולכך פסק הרמב"ם אפי' חד מהני וממילא נשמע כיון דחד מהני אפי' נשים נמי מהני כיון דלא בעינן עד שיגיעו לכשרים וא"כ כאן דהרמב"ם פסק כרב ששת א"כ הא מסיק הש"ס דאי נשים נאמנים לא מבטלינן קלא

ועיין ברא"ש שהביא בשם ר"ח לפרש דתליא במקום אי מוציאין קול מהר או לא עיין שם והקשה הקרבן נתנאל דאם כן עמדה קושית התוס' ד"ה ובנהרדעא כו' ולא שייך תירץ התוס' ולפי עניית דעתי דר"ח סובר כפי' הראשון של רש"י דמבטלין קלא או לא מבטלין קלא הפי' אי שמעו מפי נשים ותינוקת כו' ועל זה י"ל כסברת הר"ח אבל אי נימא כפי' שני דמיירי אי אתי הנך פלוני ופלוני ואמרו שזה שקר לענין זה נראה דלא שייך לתלות בדרך שיחת אנשי העיר ובהיפוך י"ל דבנהרדעא דלא מוציאין קול אם אינו ברור והשתא דאיגלאי דזה שקר יכולין בית דין לבטלו ולא יוציאו קול על הבית דין דמחזקי עוברי עבירה אלא ודאי הא דלא מבטלו קלא בנהרדעא אפי' אם נגלה דשקר היה בפיהם כדאמרינן לקמן אי איגלי מילתא דקדושי דקמא בטעות כו' הוא דדינא הכי הוא דאיכא למיחוש לחשדא ולכך הואיל ויודעין אי יוציאו הקול שוב לא יבטל. ממילא עי"ז הם נזהרים שלא להוציא קול כל זמן שאינו ברור להם אבל בסוריא דמבטלין קלא אם נודע דשקר הוא אינם נזהרים לדבר ומלהוציא קול אפי' אינו ברור להם ולכך אפי' לא נודע דשקר הוא אלא אי שמעינן מפי נשים ותינוקת משתקינן להו

ולפי"ז יש לומר דליבטל קלא אפי' אי לא נודע עדיין דשקר הוא אלא דשמעו מפי נשים זה אינו מחלוקת אמוראים אלא תליא בחילוק המקומות ושמואל גופי' אפשר אי אתא לסוריא ושמע קול מפי נשים ותינוקת הוי משתק להו אבל גוף הדין אי נודע דשקר הוא בודאי תליא במחלוקת האמוראים וא"כ לקמן דמיירי בנודע שהוא שקר שפיר יש לומר כתי' התוס' ובזה מובן הא דמביא הרא"ש מקודם דברי הר"ח ואחר כך כתב דנראה דהפי' בסוגיא הוא כפי' התוס' דנודע שהוא שקר ומשמע דבזה נדחין דברי הר"ח ופי' בהסוגיא וכמו שכתבתי לעיל: סימן פא בעזהי"ת ר"ח אייר שנת תקצ"ח פה יערגין יע"א

הנה בהא דחיישינן לקלא כמבואר בריש סי' מ"ו הוא ממה שאמרו בש"ס גיטין פ"א ופ"ח ע"ב יצא שמה בעיר מקודשת הרי זה מקודשת. והנה מלשון הרמב"ן והר"ן נראה דהוא רק משום חשד ולעז בעלמא דע"ה יוציאו קול ויאמרו דאשה אסורה להנשאת נישאת לאסור לה אבל יש עוד טעם דלכך חששו לקול דמדרבנן חששו באמת שמא הקול אמת ובנודע ביהודא חלק אבן העזר סי' ס"ה הביא סברא זאת וזה נראה גם כן סברת הראב"ד המובא בר"ן במתניתין ולכאורה לדעתי יש להכריח דהטעם הוא משום לעז והוא ממאי דמסיק הש"ס בדף פ"א דהדבר צריך בדיקה אי קורין לנתינה כתיבה ומקשים אמאי לא נכריח דע"כ קורין לנתינה כתיבה דלא לחנם יצא הקול דהרי מטעם זה חיישינן לעיל להחמיר כמבואר בר"ן שם אבל אי נימא דקול לא הוי רק חשש לעז ולא חשש שחששו עליו רבנן אם כן אתי שפיר ולא קשה מידי דבשלמא אי קרינן לנתינה כתיבה ודאי חיישינן ללעז דע"ה יוציאו דאימר נתן קאמרו דלא לחנם יצא הקול ברוב הפעמים אבל אי אין קורין לנתינה כתיבה לא מבעי' היכא דרוב אין קורין לנתינה כתיבה מאי ניחוש דיאמרו רוב הפעמים לא לחנם יצא הקול אכתי צריך לומר דהוא מן המיעוט דקורין לנתינה כתיבה ומאי חזית לומר דהוא מזה המיעוט דלמא הוא מן המיעוט דלפעמים מוציאין קול לחנם ולכך נמי היכא דמספקא לן אי קורין לנתינה כתיבה לא חיישינן כיון דהוי ספק אי יוציאו לעז ועל ספק חשש לעז לא חששו לכך צריך בדיקה ואי בודאי קורין לנתינה כתיבה יהיה הלעז ודאי מכח דרוב הפעמים לא לחנם יוצא הקול כנ"ל לפרש אבל אי נימא דהחשש הוא להבית דין דלמא אמת הדבר א"כ היה לנו לחוש אפי' מספק דנכריח מכח דלא לחנם יצא הקול ברוב הפעמים אלא ודאי דקורין לנתינה כתיבה ונתן קאמרו

איברא די"ל דלעולם הוא חשש גמור לבית דין ואפי' הכי אתי שפיר לעיל דהרי מבואר בכתובות דף כ"ב בב' אומרים כו' בניסת לאחד מעדי' והוא והיא אומרים ברי לי אין מוציאין אותה והכי נמי אפי' אי הדבר ספק מכל מקום לא גרע מהא דב' אומרים כו' וכיון דהוא והיא יודעין בדבר ואומרים ברי אין מוציאין וע"כ רק החשש משום לעז ולכך צריך שוב בדיקה אלא דכל זה אתי שפיר לגבי ראשון דיודע בדבר אבל למסקנא דתצא משני לכאורה לא היה צריך בדיקה דיש לחוש מספק דשני לא ידע למימר ברי ואם כן אמאי אמר שמואל והדבר צריך בדיקה. ונראה דמיירי בידעינן כי הקול שקר הוא רק משום דשמואל סבירא ליה דלא מבטלין קלא חיישינן ללעז וכדפריך הש"ס שם מעיקרא וע"ז סובב הסוגיא שם וגם רש"י פירש כן וכיון דשוב הוי רק מחשש לעז לכך צריך הדבר בדיקה ועל פי זה יש לישב דברי הרמב"ם שם ממה שהקשה עליו הר"ן שם דאמאי לא הביא דהדבר צריך בדיקה ולהנ"ל י"ל לפי מה שכתב הבית שמואל בסימן מ"ו סק"ה דמשמע מהרמב"ם דבעינן עדים כשרים ואי בעינן כשרים מן הדין מבטלין קלא עיין שם אם כן ממה נפשך אי נודע דשקר הוא בלאו הכי לא חיישינן ליה כלל ואי לא נודע ויש חשש דלמא אמת הוא אפי' מספק חוששין מכח דלא לחנם יצא הקול

ועוד יש לישב דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה הא דמהני אמתלא דאי נימא דביצא קול כל החשש הוא רק משום לעז צריך לומר כיון דיהיה מקום לתלות בו הקול לא יוציאו לעז להוציא אותה מחזקתה ואי ביצא קול יש חשש דרבנן אזי אנו צריכין לומר כיון דזה עצמו הוא רק מדרבנן ואם יש עוד אמתלא הוי כעין ספק דרבנן והוי כעין ספק ספיקא ולכך שרי ביש אמתלא ולפי זה לדעת הסוברין דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמו שכתב הרמ"א ביורה דעה סימן נו"ן ועיין בש"ך סעיף קטן גימ"ל שתלה זה בפלוגתא דאביי ורבה ביבמות דף ל"א יש מקום לדון דנגד השני דנולד הספק מחיים בעודה תחת הראשון והוי כאתחזק איסורא נימא דלא מהני אמתלא ובודאי מתניתין לא משמע כן דבודאי מיירי בכל אופן אפי' נגד השני לפי ס"ד דמתניתין מיירי ביצא קול תחת בעלה אלא ודאי צריך לומר כיון דלגבי ראשון אין חוששין הואיל ויש אמתלא גם לגבי השני מהני אמתלא דלא שייך לחוש להקול לגבי אחד ולא לגבי השני וכמו שכתב הפני יהושע בשמעתין ולא גזרו רבנן בכהאי גוונא ואם כן פריך שפיר ואסרינן לה אגברא מ"מ כיון דלגבי ראשון הוי קלא דבתר נישואין ואין חוששין ע"כ לפי ס"ד זו גם לשני אין חוששין כמו דאמרי' לענין אמתלא

ובזה מיושב קושית מהרש"א שהקשה דלמא הכוונה דתצא משני ולפי מה שכתב לפי ס"ד זו אי אפשר לומר כן אבל לפי דלא חיישינן לגבי ראשון ועל פי זה הא דצריך לעיל בדיקה ולא חיישינן לספק זה אתי שפיר לפי ס"ד דתצא מראשון אבל למסקנא דתצא משני ויש לה חזקת איסור נגד שני אפי' מספק ניחוש דלמא קורין לנתינה כתיבה וקשי' לשמואל ויש לישב לפי מה שכתב לעיל אבל באמת יש לומר דשמואל סובר כרבה שם ביבמות אבל הרמב"ם איכ"ל דסבירא ליה כאביי להחמיר וכדעת הרמ"א הנ"ל ולכך סבירא ליה דאפי' מספק חיישינן זה אמרתי וכתבתי דרך פלפול הלכה אבל לדינא בודאי משמע אפי' לדעת הרמ"א ביורה דעה הנ"ל סבירא ליה כאן מדסתם דאמתלא מהני אפי' נגד שני דלא תליא זה כלל בדיני ס"ס או ספק דרבנן דלא גזרו רבנן כלל רק על קול ברור בלא שום ספק: