מהר"ם שיק אבן העזר צא

ריש תרומות מפורש כן בהדיא מיהו משמע שם דלישנא דרשב"ג הוא ע"ש

והנה רש"י בחגיגה דף ב' ע"ב פי' חרש המדבר ואינו שומע היינו שנתחרש אחר כך וכוונתו דבנתחרש מבטן מסתמא אינו יכול לדבר וא"כ לרשב"ג דסבירא לי' בנתחרש אחר כך אפי' אינו שומע ואינו מדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב הוי כפקח א"כ לדידי' פשיטא דאם יכול לדבר ממש דהוי כפקח וע"כ דהרמב"ם כתב כן לדידן דלא קי"ל כרשב"ג אלא אפי' יכול לדבר מתוך הכתב אע"ג דנתחרש ונתאלם אחר כך אמרינן דהוי כשוטה ואע"ג דאילם לחודא הוי כפקח ואם גם חרש לחודא הוי כבר דעת גם אם יש לו תרתי לריעותא הי' לנו לומר דהוי כבר דעת ודוחק לומר דמשום דאית ביה תרתי לריעותא ודאי דאית לי' דעתא שנושתא ומכח זה יש לדון ולומר דבאמת העיקר תלוי' בחרישות ואפי' במדבר ואינו שומע לרבנן אין לו דעת צילותא וא"כ הא דתניא בברייתא דחרש המדבר ואינו שומע ואלם דזה וזה הוי כפקחין דוקא רבן שמעון בן גמליאל קתני לה וע"ז כתב הדרישה דלא מצא הרמב"ם מפורש בתוספתא היינו שלא מצא כן אליבא דרבנן והש"ס בחגיגה שם איכ"ל דמביא באמת לישנא דרבן שמעון בן גמליאל מיהו כאן ש"ס גיטין דקאמר רבי זירא לדחות דברי רבי יוסף דמייתי ראי' ממתניתין כרב כהנא א"רב דסבירא לי' כרשב"ג וא"כ מוכח דזה הוא הלכה פסוקה דזה וזה הוי כפקחין וא"כ מכאן קשיא על הרמב"ם ועל זה שפיר תירץ הדרישה דהפי' בדר' זירא הוא דזה וזה אאלם וזה נשתתק ונכונים דבריו ואם כי לפענ"ד הדבר דחוק מ"מ עדיפא לומר כן משנאמר דנשתמט מהדרישה סוגיא ערוכה

אמנם יותר מסתבר תירץ הכ"מ דבש"ס מיירי דשומע קצת אלא שקשה לו השמיעה אבל באינו שומע כלל ס"ל לרמב"ם דדינו כחרש שאינו מדבר מיהו גם על זה תמה הקדושת ישראל מסוגיא מפורשת ברכות דף ט"ו ומגילה דף י"ט דאמרינן מאן תנא חרש דבדיעבד נמי לא דלא כר"י ואי ס"ד דחרש שאינו שומע כלל דינו כשוטה הא לכ"ע בכהאי גוונא פסול לקרוא את המגילה. ובאמת גם זולת הקושיא הנ"ל קשה לי דדברי הרמב"ם סותרין אהדדי שהרי בפרק ב' מה' אישות דין כ"ו כתב בהדיא מי שמדבר ואינו שומע (וע"כ היינו באינו שומע כלל דומיא דאינו שומע ואינו מדבר) הרי הוא ככל אדם ולכך לולא דברי הכ"מ ושאר מפורשים הוי אמינא דוקא אם אינו מדבר, אלא מרמז דבכהאי גוני מיירי הרמב"ם שכתב מי שאינו שומע ואינו מדבר מוכר או לוקח מטלטלין ברמיזה וכבר דקדק המשנה למלך בפרק ב' מהלכות גיטין דין ט"ז למה מועיל רמיזה כיון דיכול לדבר ודייק מזה דאם כתב כתבו גט לאשתי אפי' בפיקח שיכול לדבר מועיל ולפענ"ד אין מהתם ראיה ואדרבה יש לומר דזה הוא גופי' טעמי' דהרמב"ם כיון שלא דיבר אלא רמז ולכך אינו מועיל אלא במטלטלין דלא גרע מחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל אם הוא מדבר בדבר שהוא מדבר איכא למימר דמודה הרמב"ם דדינו כפקח לכל דבר

ואך אמנם אפי' נימא דהרמב"ם סובר כן מ"מ הג"א בפרק קמא דחולין בשם הא"ז כתב בהדיא דחרש המדבר ואינו עע"ג דגמיר לא אכלינן משחיטתו והביא בס' גט פשוט באבן העזר סימן ק"כ דלדידי' גם לענין גיטין אין דינו כפקח וא"כ עמדה הקושיא מש"ס ברכות ט"ו ומגילה י"ט הנ"ל מיהו גם זה נראה לישב דהא דחרש שאינו שומע ומדבר לא אכלינן משחיטתו לדעת הא"ז היינו רק מספיקא משום דהוי ספק דעת שגושתא וכמו שכתב נמי הר"ן בסוף פרק התקבל אלא דלהר"ן מועיל בדיקה ולהא"ז איכ"ל דלא סמכינן על הבדיקה בדאורייתא כיון דאינו בחזקת פיקח ומכל מקום בודאי טפי מספק לא הוי, וא"כ לענין קריאת מגילה לכל הפחות ספק יצא ספק לא יצא דהוי ספק דרבנן ולר' מאיר בפ"ב דמקוואות אפי' באתחזק ספק דרבנן להקל ואם כן אע"ג דהוא בחזקת חיוב איכ"ל דיצא בדיעבד ולכל הפחות מידי ספק לא יצא ולזה פריך מאן תנא דחרש דינו לגמרי כשוטה ואפי' בדיעבד לא יצא ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שכבר כתבתי דדבריו סותרין למ"ש בפ"ב מאישות וצ"ע

ד) הרביעי הוא החרש שאנו דנין עליו היינו שנולד אינו שומע ואינו מדבר ורק אחר כך נתחנך על ידי לימוד והרגל לדבר אבל אינו שומע והנה לפי דעת הא"ז וכן לדעת המפורשים בדברי הרמב"ם בפרק כ"ט ממכי' ובסימן רל"ה בפו"מ הנ"ל לא קא מבעי' לן כיון דאפי' בנולד שומע ואינו מדבר ולפי מה שביארתי לעיל לשיטתא הוי ספק בר דעת וא"כ האי דידן ודאי דלא עדיף מיני' כי קא מבעי' לן לדעת רוב הפוסקים דסבירא ליה בחרש מדבר ואינו שומע דדינו כפקח אם גם בלמד על ידי חינוך והרגל נמי מועיל להיות כפקח ולכאורה יש להביא ראיה מש"ס מגילה הנ"ל דאי ס"ד דבכה"ג לא הוי כבר דעת הוי ליה להש"ס לומר דמתניתין מיירי בכהאי גוונא מיהו זהו אינו הרי כבר כתבתי דמשם אין ראיה דאכתי י"ל ספק הוי ובלאו הכי אין להביא ראי' מזה דקרוב לודאי דבזמן הש"ס ואפי' בימי הרמב"ם לא היה נודע אפשרות הזה שיהא אפשר ללמוד לדבר למי שנולד אינו שומע ואינו מדבר וחכמי הש"ס איירי בזמנם ולא דברו אלא בהוה ואין לנו שום ראי' לא' מן הצדדים משם

ומכל מקום נראה לפי ענ"ד ראי' גדולה דבכהאי גוונא אינו מועיל דהרי לרב כהנא אמר רב בגיטין ע"א סבירא לי' דביכול לדבר מתוך הכתב דיבור מעליא הוא דהרי אפי' לענין הגדת העדות לולי דכתיב מפיהם דדרשינן ולא מפי כתבם הי' מועיל ואף על פי כן מודה שם רב כהנא דזה דוקא בנתחרש אחר כך הוא דמועיל יכול לדבר מתוך הכתב אבל בנולד חרש אינו מועיל יכול לדבר מתוך הכתב אף על דכתב דיבור מעליא הוא לרב כהנא מ"מ אינו מועיל בחרש מעיקרו ה"נ ודאי דאינו מועיל הדיבור שהרגילו אותו וכמעשה קוף בעלמא הוא

עוד יש להביא ראיה מכח מה שתמה הפני יהושע בגיטין ע"ב על הפוסקים דכלם פסקו דלא כרב כהנא משום דשם אמרי' הא דתניא בברייתא עד שישמעו את קולו לאפוקי מדרב כהנא ותמה הפני יהושע הא מהאי עד שישמעו ממעטינן גם כן אומר אמרו ואפי' הכי לדעת הרבה פוסקים קיימא לן כשמואל דאומר אמרו כשר וא"כ דלמא גם בזה לא קיימא לן כהברייתא. דהברייתא אתיא כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל בדף ע"א שם. ולהנ"ל יש לומר אי סלקא דעתך דאתיא כרבנן דרשב"ג אפי' שמעו קולו ממש לא מהני משום דלאו בר דעת הוא גבי חרש גמור ואפי' היה באפשרות לחנכו וללמוד לו לדבר לא הוי מועיל. וע"כ דהברייתא מיירי בחרש שהוא בר דיעה והיינו כרשב"ג ויכול לדבר מתוך הכתב ואפי' הכי אמרינן דלא מהני אם כתב שיכתבו גט לאשתו וא"כ מוכח דכתיבה אינה כדיבור ממש ודלא כדרב כהנא ולית לי' לרב תנא דמסעי' לי' ולכך לא קי"ל כוותי'

ועכ"פ לפי הנ"ל ואפי' יכול לדבר לא הוי כבר דעת והטעם י"ל לפי מאי דכבר בררנו למעלה דגדול עומד על גבו אינו מועיל לענין גט של עצמו של חרש משום דלאו דעת עצמו הוא אלא דעת אחרים הוא וזה אינו מועיל בגט ואם כן הכי נמי זה שהורגל על ידי אחרים לא הוי רק כאלו גדול עומד על גבו דכל כך נפעל בו כח המלמדו להיות כאלו עדיין עומד על גבו אבל דעת עצמו ודאי דאין בו להבין חלקי הדברים ודברים הסותרין (ועיין בדברי מרן הגאון בחתם סופר חלק אבן העזר חלק ב' סימן ב') ואין לו דעת צלולה מעצמו בשום דבר אלא כפי מה שנקבע ונטבע בו מההרגל והלימוד ואין לו בחירה ודיעה חפשיית ואפשר מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ט ממכי' דין ב' דחרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלום היינו בכהאי גוונא שנתחנך אבל נולד אינו שומע ואינו מדבר ואף על גב דלפי הנראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ריש פרק א' דתרומות דלא נודע עדיין החינוך הזה, מ"מ אפשר שכתב אם יזדמן כן דבכהאי גוונא נשאר עדיין על חזקתו דקים לן דאינו בר דיעה וההרגל אינו מועיל בזה מטעם הנ"ל

ועוד יש לומר כיון דאינו שומע אפי' אם הוא מדבר כתב הר"ן סוף פרק התקבל דהוי ספק דעת שגושתא אלא דמועיל בדיקה והיינו אם לא נולד אינו שומע ואינו מדבר אבל אם נולד אינו שומע ואינו מדבר דקים לן והוחזק אצלינו דאינו בר דעת אפי' אם אחר כך נעשה מדבר ואינו שומע כיון דאכתי ספק הוא מוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא והוי כודאי ונגד ודאי אינו מועיל בדיקה ולכך סבירא ליה דבכהאי גוונא הוי כאלם ובכהאי גוונא מיירי הרמב"ם בפרק כ"ט ממכירה ולפי זה דבריו אינם סותרין למ"ש בפרק ב' מאישות ועכ"פ נראה דחרש שהורגל לדבר בבית חינוך עדיין לא יצא מידי ספק אינו בר דיעה לכל הפחות ואין לצרפו למנין ולהניח