מהר"ם שיק אבן העזר צ

אמנם כל זה אם אין גדול עומד על גבו אבל אם גדול עומד על גבו ומלמדו ומזהירו לפי דעת ר"ה בגיטין דף כ"ג ע"א לפי חד פי' בתוס' שם דף כ"ב ע"ב ד"ה הא לאו בני דיעה כו' וכן דעת הרבה פוסקים אז הם בני כוונה ובני מחשבה ואפי' בלי מעשה וא"כ בכהאי גוונא כשגדול עומד על גבו יהי' תרומתו תרומה ואם קידש או גירש אשה וגדול עומד על גבו יהי' מועיל ומעשיו יהיו קיימים ותוס' בחולין דף י"ג ע"א באמת הקשו כן לפי מאי שפי' המהרש"ל שם בכוונתם דיהי' מועיל בתרומה גדול עע"ג ולפי מאי שהסברתי גם בגיטין שייכת קושיא זו

ולפענ"ד נראה להסביר דבודאי הגדול העומד על גבו מלמדו ומזהירו ועל ידי זה הוא יודע אותו דבר מה שלמדו וכאלו מונח בקופסי' דמי שצייר לו במוחו אותן המושגים והן בפניו אבל הגדול העומד ע"ג אינו יכול לעשותו שיהא החרש מבין מעצמו להוציא דבר מדבר ולגזור על דבר שכך הוא ראו' ושיהא דעת החרש רוצה בקיומן של אותן הדברים וא"כ הדעת ההיא אינו שלו אלא של אחרים הוא וכאלו אחרים נתנו לו זה במוחו והוא כאנוס בו: (ועל זה נראה שכוונו חכמינו ז"ל בגיטין דף פ"ט ע"ב גבי קטן שלא הגיע לפלגות כו' שיהא לו דעת עצמו) ולכך גבי כתיבת הגט דבעי' שיהא נכתב לשמה ולא בעינן דוקא שיהא דעת עצמו בבחירתו אלא שיהא נעשה לשמה בין על ידו ובין על ידי אחרים מועיל אבל עומד על גבו גבי גיטין וקדושין שצריך שיעשה זה בעצמו ובבחירתו ולכך אינו מועיל גדול עומד על גבו וכן גבי תרומה דהוי כמו נדר בודאי בעינן נדבת עצמו בבחירתו כמו נדר ונדבה ולזה אינו מועיל עומד על גבו ור"י בירושלמי שם נראה דפליג וס"ל דגם בכתיבת הגט בעי' שיהא דעת הכותב דפריך שם על תי' ר"פ בכתיבת חשו"ק דגדול עומד ע"ג הקשה הא בעי' וכתב לה לשמה והיינו דבעינן דעת הכותב

ובזה מובנים דברי הירושלמי בתרומות פרק קמא שם דקאמר על הא דר"י ועל מה שאמר עוד שם ר"י דתרומות חרש שוטה וקטן ליש חולקים מהני גדול עומד על גבו והיינו ר"י בנו של ריב"ב דס"ל גבי קדושין אם אחרים עומדים על גבו מועיל ואמר בירושלמי דר"י לענין גיטין סבירא ליה כרבנן דאפי' לענין כתיבה אינו מועיל עע"ג ובעינן דעת עצמו ולענין תרומה סבירא לי' כר' ישמעאל דסגי בעע"ג ומתמה בזה על ר' יוחנן. על כל פנים לפי סוגיא דידן סבירא לי' לענין כתיבה לא בעינן שיכוון לשמה מדעת הכותב בעצמו ובחירתו אבל קדושין וגיטין ותרומה בודאי בעינן שיהי' זה בבחירתו ולכך אינו מועיל עע"ג וכן הסכים בבית מאיר בסי' קכ"א סעי' ו' והשיג על הנוב"י ע"ש אלא שלא ביאר הדברים

ומטעם הנ"ל יש לומר גם כן חלוצה שאני ואפי' לדעת הפוסקים דגבי חלוצת חרש מועיל עע"ג שיהא לכל הפחות חלוצה פסולה וכדעת י"א באהע"ז סימן קס"ט סעיף מ"ג משום דבית דין מלמדים אותו ועע"ג היינו משום דגבי חלוצה חלוצה מוטעת כשרה וכמו שכתב שם בבית מאיר אבל לגבי קדושין וגיטין אינו מועיל ולולא שהירושלמי יליף מר' ישמעאל לגיטין הוי אמינא דטעמא דר"י הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו ואחרים העומדים על גבו הם זכין להם וכמ"ד דיש זכי' להם וכדעת הר"י ברזילי המובא במל"מ בפ"ו מה' גירושין לענין קטן ובנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ס"א וס"ב וס"ג האריך בדברי הר"י ברזילי

ולפענ"ד זה דעת ר"י בנו של ריב"ב ואפשר לכוון זה גם בירושלמי דבאמת זה טעמא דר"י ואין דבריו סותרין אלא דסבירא לי' דגם בתרומה שייך לפעמים זכי' עיין ברמב"ן ורשב"א גיטין דף נ"ב דאפטרופסים תורמין להאכיל משום זכי' עיין שם (ולכך סבירא לי' דההעע"ג הם הזוכים עבורם כמו דאיתא באבן העזר סימן ל"ז סעיף ז' לענין קטנה דכשאביה עומד אצלה הוי כאלו קיבל הוא הקדושין וחרש ושוטה אפשר נמי דאית להו זכי' ומקרי אתו לכלל זכי' כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה דחרש ושוטה מקרו בני כריתות עיין שם) כן נראה לפי עניית דעתי ובזה מיושב תמיהת בית מאיר ועל כל פנים היוצא לנו מזה דגט דחרש שוטה וקטן אינו כלום ועל פי הסברא הנ"ל דעע"ג אינו מועיל דאינו דעת עצמו יש להבין מאי דממעטינן בגיטין דף ע"ב ע"א מברייתא דעד שישמעו את קולו חרש שיוכל לדבר מתוך הכתב ואינו מובן מה ענינו להתם ולהנ"ל כיון דאפי' בעומד על גבו אינו מועיל דבעי' דוקא קולו ומשום דמיירי התם באומר אמרו דבעינן דוקא שישמעו ממנו ממש קמ"ל שוב דגם צריך שיהיה השמיעה ממנו מדעת עצמו

ב) השני הוא בנולד שומע ומדבר ואחר כך נתחרש ונתאלם ואינו שומע ואינו מדבר והנה מדברי הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשנה פ"א דתרומות מ"ב משמע דבכהאי גוונא אין דינו בכלל חרש ובב"ח ביורה דעה סימן א' ובש"ך שם סקכ"ב איתא דהה"ד אם נתחרש אחר כך וכדמוכח בגיטין דף ע"א דגם בנתחרש אחר כך דינו כשוטה ובפרי מגדים שם ובפתיחה כוללת לאורח חיים חלק ב' כתב דאיכ"ל דהוי ספק שוטה והנה לכאורה מסברא אינו מובן למה נתחרש אחר כך יהיה בכלל שוטה כיון דשומע ואינו מדבר וכן מדבר ואינו שומע הם דינם כפקחים. ואם כן למה בהצטרף בו ב' ריעתות יהיה כשוטה דבשלמא בנולד כך אינו שומע ועי"ז אינו מדבר ולא היה לו מעולם ההתייחסות ושייכות עם אדם שפיר איכ"ל דעתא שגישתא אית לי' וכסברת הרע"ב שהביא הפמ"ג הנ"ל שלא היה לו ממי ללמוד אבל בנתחרש אח"כ אינו מובן לכאורה

ומכל מקום הדין דין אמת וכדאיתא בגיטין דף ע"א ולדידן אפי' יכול לדבר מתוך הכתב וא"כ יש לו איזה התיחסות לאדם ונוכל לשאל ולישא וליתן עמו אפי' הכי אינו מועיל וע"כ משום דקים לן שנתערב דעתו ומדלא מועיל בדיקה נראה דודאי כשוטה נחשב דאי רק כספק היה עכ"פ ראוי להיות מועיל בדיקה אמנם לרב ורשב"ג בגיטין דף ע"א שם דסבירא לי' ביכול לדבר מתוך שכתב מהני ע"כ לא סבירא לי' דבכהאי גוונא ודאי כשוטה הוא אלא ספק ואם יכול לדבר מתוך הכתב הרי נתברר דדעתי' צילותא יש לו (אלא דלרשב"ג הי' אפשר לומר דבעי' דוקא שיכתוב בעצמו קמ"ל רב דאפי' ברק כותב לסופר לכתוב יכול הסופר לכתוב אע"ג דתנן שם דצריך שיאמר לסופר כתוב אמירה מתוך הכתב חשיב כדיבור לרב)

ובזה מובנים דברי התוס' שם בגיטין דף ע"א ע"א ד"ה אמר ר"ז שכתב בשם י"מ דמוקי לברייתא דאם לא יגיד פרט לאלם באלם שאינו שומע דהיינו חרש. ותמה הפנ"י דאם כן גם לרב לא פריך דדלמא מיירי הברייתא בנולד אינו שומע ואינו מדבר) וזה יש לישב בלאו הכי דבכהאי גוונא לא אלם מקרי כמו שכתוב הרמב"ם בפרק א' דתרומות מ"ב אבל נתחרש אח"כ יש לקרותו אלם) ועוד הקשה בפנ"י הא חרש כהאי גווני אינו בר דעת ולא אצטריך למעוטי מאם לא יגיד אמנם להנ"ל קושיא חדא מתורץ באידך בחרש שנולד כך אינו שומע ואינו מדבר דקים לן דהוי שוטה ואפי' מדבר מתוך הכתב לא מהני דהוא בחזקת שוטה לא אצטריך למעוטי' מאם לא יגיד אבל בנעשה חרש אח"כ דהוי רק ספק ואם יכול לדבר מתוך הכתב הוי כודאי בר דעת שפיר אצטריך למעוטי מקרא דאם לא יגיד דמ"מ הרי אינו בר הגדה אבל לרב דסבירא לי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וס"ל דיבור מתוך הכתב חשיב כדיבור ממש קשיא דלקרי נמי הגדה כיון דלרב הוא בכלל מדבר ואינו שומע יהי' נמי בכלל הגדה

וכל זה לרשב"ג ולרב אבל לדידן דמסיק שם בגמרא דפליגו רבנן על רשב"ג וסבירא לי' נתחרש לא יוציא עולמית משמע דבודאי אינו בר דעת הוא לעולם וכן הסוגיא דעלמא דסתם חרש ומשמע לא שייך חרש מבטן. או נתחרש אח"כ שהוא נקרא ג"כ חרש כדמוכח ש"ס גיטין דף ע"א ומשמע דדינם שוה וכן ביבמות דף קי"ג לא מוקי הא דשמואל דפרש אשתו ספק והיינו בנתחרש אח"כ. משמע דאין חילוק

ג) השלישי הוא חרש שאינו שומע אבל מדבר דהיינו שאינו שומע כלל ומבואר בש"ס גיטין דף ע"א ובכמה מקומות דאינו שומע אבל מדבר דינו כפקפין לכל דבריהם אמנם הרמב"ם פ' כ"ט מהלכות מכירה דין ב' כתב חרש שאינו שומע כלום אבל מדבר דינו כחרש שאינו שומע ואינו מדבר לענין שמכירתו ברמיזה מועיל רק במטלטלין עיין שם ובאלם כתב שם דמוכר אפי' בקרקע מבואר דסבירא לי' דאינו שומע ומדבר אינו כפקח וכבר הקשה הכ"מ שם מש"ס גיטין הנ"ל, וכתב הדרישה בח"מ סימן רל"ה לישב דכיון דלא מצא הרמב"ם זה. דזה וזה כפקחין בברייתא (ובתוספתא) לכך פי' דלאו לישנא דברייתא הוא אלא ר' זירא הוא דאמר לה כן בגיטין וקאי זה וזה על אלם ועל נשתתק אבל בחרש אין דינו כפקח וכבר תמה עליו בספר קדושת ישראל בגיטין שם דאיך נעלם עהררישה ש"ס דחגיגה דף ב' דמפורש שם בהדיא בברייתא זה וזה כפקחין על חרש ואלם ע"ש וגם לי קשה שכ' שלא מצא בתוספתא דהרי בתוספתא