מהר"ם שיק אבן העזר פט

למשה מסיני ואני כתבתי (עיין בחאו"ח סימן קפ"ה) דשניהם מרומזים בפסוק החדש הזה לכם שזהו הקרא המורה על קידוש החודש ועיבור השנים כמבואר ברמב"ם ובחינוך שם והנה לישנא דקרא הוא כפול דכיון שכבר אמר החדש הזה ראש חדשים למה אמר עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה גם יש שינוי לשון כי מתחילה אמר ראש ואח"כ אמר ראשון ואמרתי עפ"י דברי הרמב"ן שכ' בפ' בראשית דלשון ראשון שייך רק ביש שני דראשון הוא מספר מצטרף ואם אין שני ל"ש ראשון ולכך ביום א' של בריאת עולם לא נאמר יום ראשון אלא יום אחד אבל שם ראש שייך שפיר אפי' אין שני

והנה יש חילוק בין קידוש החודש ועיבור שנה שנעשה ע"פ חשבון דאם מקדשין ע"פ ראי' אין חודש נמשך אחר השני אבל אי מקדשין ע"פ חשבון אז החודש הזה נמשך לחודש שלפניו וזה מבואר הכל ברמב"ם ה' קידוש החודש וא"כ י"ל דתרוייהו מרומזים בקרא דמ"ש החודש הזה לכם ראש חדשים היינו בזמן שמקדשין עפ"י הראי' כמו שהי' בזמן המקדש ואז אין שייכות לחודש זה לחודש שלפניו ולזה דרשו החודש הזה כזה ראה וקדש היינו קידוש עפ"י הראי' ולזה אמר הכתוב לשון ראש ולא לשון ראשון כיון שאין לו שייכות להחודש השני ואח"כ אמר הכתוב ראשון הוא לכם ומרמז הקידוש השני שהוא עפ"י חשבון ולזה אמר הכתוב ראשון הוא לכם לחדשי השנה והיינו כשצריך לחשוב כל חדשי השנה היינו בזמן שמקדשין עפ"י חשבון דאז יש שייכות לכל חודש לחודש שלפניו ולזה שפיר קורא את הקודם ראשון

והנה הא דבן י"ג שנה הוא בר מצוה הוי נמי הלכה למשה מסיני וכמו שכתב הרא"ש בתשובה סימן ט"ז דהוי הלכה למשה מסיני דהרי אמרו בפרק דסוכה דשיעורים הם הלכה למשה מסיני והא דנעשה בר מצוה לי"ג שנים הוא מן השיעורים כמו שכתוב הרא"ש ורש"י בנזיר דף כ"ט ע"ב כתב גם כן דגמירי דשמעון ולוי כשנטלו איש חרבו על יריכו במעשה דשכם. היו בני י"ג שנה וכעין זה כתב גם כן רש"י במסכת אבות פרק ה' על הא דתנן שם בן י"ג למצות יעויין שם והכלל לדידן דדוקא בשנים תליא מילתא ואפי' אם הביא שתי שערות קודם י"ג קיימא לן תוך זמנו כלפני זמנו יעויין ברמב"ם בפרק ב' מה' אישות ובשאר מקומות באורח חיים סימן נ"ה ובאבן העזר סימן קנ"ה וסימן קנ"ו דקיימא לן כרבא דאפי' אם לא מצאו שערות מכל מקום חזקה כיון שידוע שהוא בן י"ג שנים מסתמא יש לו גם כן שערות ואפי' בדקו ולא מצאו קיימא לן דחיישינן שמא נשרו והוא ספק דאורייתא וכיון דהוי ספק דאורייתא הוא מחוייב מן התורה בכל המצות דקי"ל דסדא"ו מה"ת להחמיר

ובזה אני מתרץ קושית המגן אברהם בסימן קצ"ט סק"ז שהקשה האיך אנו מניחין קטן שנעשה בר י"ג לברך מזומן הא לקולא אין אנו סומכין על החזקה דרבא ולדעתי כיון דמצד ספק הוא חייב מן התורה יכול להוציא אחרים ובגוף הלכה למשה מסיני אין פלוגתא אלא לענין שערות ולא קשה על דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה ובלאו הכי כבר הקשה החו"י על מ"ש הרמב"ם דבהלממ"ס אין פלוגתא יעוי"ש

ועכ"פ בנידון הנ"ל אם אחר החקירה והדרישה יתברר בירור גמור שלא הי' שם אצל הקידושין שום אדם חוץ מהנער ההוא שחסר לו איזה שבועות מי"ג שנים אין חוששין לקידושין כלל אבל אם הנער הי' בשעת הקדושין בן י"ג שנה ויום אחד אע"ג דיש פלפול בזה הנה כבר כתבתי שאין אני מכניס עצמי להתיר עפ"י סברות ואומדנות והנערה ההיא היא בספק א"א כל זמן שלא יתברר בירור גמור שלא היה שם רק הנער ההוא שהיה בעת הזאת פחות מבן י"ג ולדעתי אפי' יתברר שהקדושין בטלין ראוי לקנוס את הנער ההוא שקידש אותה דהרי בש"ע אהע"ז סימן כ"ו לדעת המחבר מכין מכת מרדות למי שקידש בלא שידוכין ונהי דהרמ"א מסיק דאין נוהגין כן. מ"מ היינו דוקא לענין מכין וגם דאין לנו יכולת בזה אבל לענין קנס ממון בודאי ראוי לקנסו כתבתי בחפזון רב ואחתום בברכה המשולשת הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה עט בדין חרש שאינו שומע ואינו מדבר ולמד לדבר

נשאלתי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, ורק אחרי כך נתחנך בבית חינוך הנקרא (שטוממען לעהר אנשטאלט) ונתחנך לדבר בקושי ויכול להשיב על כל מה שנשאל וגם מבין הטיב קרוצות ותנועות שפתים של המדבר עמו מאי דינו אם יש לו דין חרש המדבר ואינו שומע או דהוא נשאר על דין אינו שומע ואינו מדבר דיש לומר כי דיבורו הוי רק כמו שמרנילין עופות שידברו כמו פאפעגייא וכיוצא בו והנה הדין הזה לא ראיתי ולא מצאתי רמז ממנו בפוסקים וגם לא בתשובות האחרונים ואמרתי לחוות דעתי בעזה"י את הנראה לפענ"ד ולא למעשה אלא להעיר את המעיין ובראשונה נחקר על גוף דין החרש שנחלק לד' חלקים

א) חרש שאינו שומע ואינו מדבר מלידה ומבטן נולד כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דתרומות מ"ב דאף על גב דאינו מדבר וזה נקרא בלשונינו אלם מ"מ קראוהו חרש הואיל שבסיבת החרשות הוא אלם דהואיל ונתחדש חרשות בעובר ולא ישמע מה שמדברין לו ועל חרש כזה שנולד חרש אמרו חכמינו ז"ל בכמה דוכתי דהוי דומיא דשוטה דלאו בר דיעה הוא ורש"י בחגיגה דף ב' ע"ב פירש דכך קים להו לרבנן דאינו שומע ואינו מדבר אינו בר דיעה ואפי' להקל אמרו כן דאין תרומתו תרומה ואין הקדישו הקדש ואין מעריכין כדאיתא ריש עירוכין ומשמע דאפי' מיעוט ליכא דאפי' לר"מ לא חייש עלי' בערוכין דף ה' ואפי' חזינן דהחרש ההוא מבין חרוץ וחריף להבין לא חילקו וכמו שכתב נמי בתשובת צמח צדק סימן ע"ז דאפי' הוא פיקח ביותר אין לחלק בין החרשים ואין קידושיו קדושין מן התורה. (וכן מוכח בגיטין דף ע"א דאפי' יוכל לדבר מתוך הכתב אינו בר דיעה ומדייק שם מדתנן נתחרש לא יוציא עולמית ובכלל זה נמי אפי' הוא פיקח והטעם כמ"ש בקטן בגיטין דף פ"ט ע"ב דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן כו' וע"ש בראש בשם ר"ח דמשמע דאפשר דהוי בר דעת אלא שאין אנו יכולין להבחין זה וכן איכ"ל בחרש ועי' בתשובת מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחאהע"ז ח"ב סי' ב') ורק לשמואל ולר' אלעזר סבירא לי' דחרש הוי ספק וקדושיו ספק אולי דעתי' צלותא או עתים חלים הוא כדקא מבעי' לי' ביבמות קי"ג וכתב התוספת בשבת דף קנ"ג ע"ב ד"ה כי תבעי דמשמע התם דלא קי"ל כר"א וכן פסקו כל הפוסקים דאין קדושיו קדושין דדיעה קלישותא אית לי' אבל אינה צלותא ואין כוונתו כוונה וכן אמרו בחולין דף י"ג דמחשבה אין להם מעשה המוכיח יש להם ומחשבתו הניכרת מתוך מעשיו דהיינו שאינו מוכח כל כך או לפרש"י שלא פירש אז מעשה כזה יש להם רק מדרבנן אבל מעשה המוכיח ולפרש"י מיירי דפירש אז בודאי יש להם אפי' מה"ת

ולפי"ז באמת קשה יהיה מעשה קדושין וגט מעשה דהוא מעשה המוכיח ויהי' חרש שוטה וקטן יכול לקדש ולגרש וכבר הביאו תוספת בחולין שם ירושלמי לישב תרומה דעיקרו במחשבה וכתיב כו' זה חושב וזה מגרש אינו מועיל אבל בגט דידי' עדיין לא שמענו תירץ וכן הקשה באמת בירושלמי שם בריש פ"ק דתרומות וכן בקדושין דידי' קשיא ועל כרחך צ"ל דגם קדושין וגירושין תליא במחשבה דקנין בעי כוונה ובקדושין צריך לכוין לקנותה וכיון דאין לו קנין בשום דבר דהוא בחזקת שאין לו דעת וכוונה לקנות בתורת קנין ולזה אינה יכול לקנות אשה לעצמה ואינה יכול להקנותה לעצמה ע"י גירושין

ויש לבאר יותר דיש ב' בחינות אחד בחינת רצון או מחשבה: והבחינה הב' היא כוונה והחילוק ביניהם הוא דרצון ומחשבה מקרי כשהוא רוצה ומחשב לעשות המעשה ההיא ורוצה במעשה ההיא שלא לשום תכלית או שלא לתכלית הנרצה ממנו ומכל מקום הוא רוצה במעשיו אבל כוונה היינו אם רוצה בדבר לשום תכלית או לתכלית הנרצה ולכך לענין הכשר דבעינן רק שיהיה רוצה באותו דבר בכהאי גוונא אמרינן מעשה יש להם המוכיח על רצונו ומחשבתו אבל לענין קדושין וגיטין דלא סגי אם רוצה במעשה הקדושין אפי' לשם זנות או כשמרגשה מביתו הוא רוצה במעשיו אבל אין זה כוונת קדושין אלא בעינן בקדושין כוונת קנין וצריך להבין כל ענין קדושין וגירושין (דהיינו שהיא קנין עולם ואין אישות לחצאין וכן בגירושין צריך שידע שאינו לחצאין וצריך דבר הכורת בינו לבינה ובכיוצא בזה וכן בקנין צריך לידע ענין הקנין) ועל כל זה אין המעשה מוכיח וכן גבי קנין המעשה מוכיח שרוצה באותו דבר אבל אינו מוכיח שרוצה בו לקנות שיהיו מעתה כנכסיו ולכך לא מקרי מעשיו מוכיחין ולא שייך גבי' לומר מעשה יש להם: