מהר"ם שיק אבן העזר פח

בפועל וקשיא דקדוק הר"ן מלבד הקושיא שהקשו עליו. והנה מה שהקשו על הרמב"ם מהא דגיטין דף ע"ה דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ לומר אם לא אמות לא יהא גט וקאמר הטעם משום דבעי' שיהא התנאי קודם למעשה אלמא גם באמירה בעינן שיזכיר התנאי קודם המעשה אפשר לישב ולומר דהרמב"ם לטעמי' דסבירא ליה דאפי' לר"ג דסבירא ליה לעיל בר"פ השולח דאם ביטל חוזר ומגרש בו היינו מסתמא אמרינן דדעתי' רק לבטל השליחות אבל אם ביטל הגט עצמו אינו חוזר ומגרש בו ולפי"ז באומר לא יהיה גט אם לא ימית לשון לא יהא גט הוא לשון ביטול הגט ממש והוי מעשה בפועל ולכך שפיר מוכרח לומר אם לא ימות לא יהא גט וא"כ אין משם קושיא על הרמב"ם. אבל עדיין קשה עליו שאר הקושיות וגם הדקדוק שדקדקנו עליו קשיא דלמה שינה משרע"ה הלשון ממה שאמרו ב"ג וב"ר וכמו שהבאתי בשם הר"ן לעיל

ואמרתי לישב דהרמב"ם סבירא לי' דהוכחת הר"ן אינו דכיון דכבר ביררנו דמצד הסברא עדיף אם אומר התנאי קודם למעשה ולכן כיון דמשה רבינו בא ללמדינו דבעינן ת"כ ולכך נקט נמי התנאי באופן היותר טוב ללמדינו דאפי' בתנאי היותר טוב ואמרו בלישנא מעליא אפ"ה בעי' ת"כ דאם לא הקדים משה רבינו התנאי היה מקום לומר דדוקא באומר המעשה קודם לתנאי אז דוקא בעינן תנאי כפול אבל בהקדים התנאי דהוא לישנא היותר מבואר ומועיל הוי אמינא דלא בעינן כפילא ולכך אשמועינן דאפי' בהקדים התנאי מכל מקום בעינן כפילא ואם כן י"ל דלעולם לא בעינן תנאי קודם למעשה דאין שום הכרח משינוי דקרא דיהא צריכין תנאי קודם למעשה ומצד הסברא גם כן לא ס"ל דנהי דסברא יש אם אין לן לימוד על זה לא ממעטינן מעשה קודם לתנאי דאידי ואידי אסוקי מילתא הוא וכדמסיק בסוף פרק מצות חליצה בכיוצא בזה

אמנם כל זה לר"מ דסובר דבעינן תנאי כפול אבל לרחב"ג דסובר דהוצרך הכתוב לאמרו ולא בעינן ת"כ וא"כ לדידי' שפיר קשיא שינוי דקרא וכמ"ש הר"ן וא"כ מוכרח באמת לומר דאפי' בדיבור בעינן שיקדים התנאי קודם המעשה ולפי זה מיושב קושית התוספת על רש"י דפי' דרחב"ג מודה דבעינן תנאי קודם למעשה והקשו דהא בסוף השוכר את הפועל תנן כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו התנאי בטל ומסיק מאן תנא דאית לי' הכי ר"מ ולפרש"י דלמא רחב"ג הוא ולהנ"ל יש לישב דהרי המ"מ כתב דלשון כל תנאי שיש מעשה בתחילתו משמע כהרמב"ם דעל מעשה בפועל קאמר וא"כ ע"ז שפיר אמר מאן שמעת לי' האי סברא דהיינו דתליא במעשה בפועל ר' מאיר דלרחב"ג צריך שיקדים התנאי למעשה אפי' בדיבור וכנ"ל

ובזה נמי מיושב הקושיא על הרמב"ם דהרמב"ם קאי לדידי' לפי מאי דפסק כר"מ דבעינן כפילא ולדידי' אין מוכרח משינוי הקרא ולכך שפיר סובר דלא בעי' בדיבור תנאי קודם למעשה אבל בש"ס י"ל דהכי קאמר רבא לאביי למה צריך לאוקמי משום דלא כפלי לתנאיה וכר"מ נוקי משום דלא הוי תנאי קודם למעשה ובאמת נוקי כרחב"ג וכן מה שהקשו משמואל דאתקין בגט שכ"מ גם בדיבור תנאי קודם למעשה גם כן א"ש די"ל דשמואל אתקין כן כדי לחוש גם לדברי רחב"ג וכמו שכתבו הרשב"ם והרי"ף לשיטתייהו דשמואל תיקון כפילות התנאי כדי לחוש לדברי ר"מ ה"נ י"ל להרמב"ם לענין תנאי קודם למעשה ובפרט דמשמואל בלא"ה ניחא כמ"ש למעלה וא"ש לפענ"ד: תשובה עח בעזה"יח יום ד' נשא תרל"ז לפ"ק פה חוסט. יצו ה' את הברכ' להרב המאוה"ג מוה' יעקב צבי קאלטמאן נ"י אבדק"ק ווירטעש יע"א

מכתבו קבלתי ואם אמנם אני מונע עצמי מלהשיב ובפרט בדבר גדול כזה שהוא חשש איסור א"א ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחלק אהע"ז סימן פ"ד כתב שאין רצונו להשיב בדבר גדול כזה ואני מה אענה אבתרי' והרמ"א כתב בסימן מ"ב סעיף ב' דאין להתיר אם נתקדשה בעד א' אלא במקום עיגון ודחק ובנידון דידי' היה שם עוד נער אחד מלבד הנערות שראו שקידשה ונהי דהנערה שנתקדשה אומרת שלא כיוונה לקידושין ממש כבר האריכו הפוסקים דמדלא השליכה הקידושין מודית גם כן לקידושין ועיין בסימן מ"ב סעיף א' ברמ"א ובח"מ וב"ש שם שציינו גם כן לעיין בסימן כ"ח סעיף ד' וסעיף ה' עיין שם. ומה שאמרה שלא קיבלה בדרך קדושין אלא בדרך שחוק וגם הוא אומר כן זה אינו מועיל דדברים שבלב אינם דברים לבטל אמירה ובפרט בנידון דידן שהעידו העיר שהיו אוהבין זה את זו ורצו לשדך את עצמם ונראה שנעשה הכל מרצונם וקשה להאמין אמתלאות כאלו וגם מ"ש מעלתו עוד סברא להתיר משום שהיה הטבעת רק שאולה ולא הי' הטבעת שלו ונהי דבסימן כ"ח קיימא לן דבטבעת שאולה מקודשת מכל מקום כיון דלפי אמירתה לא השאילה לו את הטבעת אלא שהוא נטל הטבעת מן התיבה שהיה עומד בבית הזה. הנה כל אלה דברים דחוקין כי לפי הנראה עוד כבר מקודם שהתאספו הנערות ההם. היה הדיבור ביניהם וגם בין הנערה שהיה הטבעת שלה שתניח שם הטבעת והיה קשר בוגדים ביניהם מתחילה ועל כן כל המתלאות הנ"ל אין בהם כדאי לסמוך עליהם בחשש איסור א"א

אמנם מה שיש בזה מקום להתיר הוא לפי מ"ש שהנער שהי' שם שהוא היה עד בדבר ההוא הוא היה נער בן י"ג שנה חסר ששה שבועות ואיש אחר לא היה שם אלא הנער ההוא וכיון שלא היה בן י"ג שנה אינו עדות דהרי מבואר שם בסימן מ"ב סעיף ה' דהמקדש בפסולי עדות דאורייתא אינו קידושין ומבואר בחו"מ סימן לי' סעיף א' דגם קטן הוא מפסולי עדות דאורייתא עד שיביא ב' שערות עיין שם וא"כ יש מקום לדון דאינו קדושין ומעלתו כתב דמסתפקא לי' אי השנים הם שני חמה או שני לבנה וגם מספקא לי' למעלתו אי דוקא במקדשין החודש על פי הראי' אז אמרינן לאל גומר עלי כמבואר בירושלמי שהטבע מוכרחת על פי קביעת הבית דין ואם ע"פ קביעת הב"ד כבר נעשית בת ג' שנים ויום אחד אין בתולי' חוזרין אבל לא במקדשין ע"פ חשבון ואפשר לומר דאז מונין שנת הלבנה בלא עיבור לענין גדלות איש ואשה ולענין בית מושב עיר חומה דפסקו חכמים דנתעברה השנה למוכר היינו משום דכתיב שנה תמימה ואם דמסיק בעירוכין דף ל"א דילפינן שנה שנה גם לענין בכור והטו"ז ביו"ד סי' ש"ו למד מזה גם לענין בר מצוה וכן באורח חיים סימן נ"ה בכל זאת מסתפק לי' למעלתו לענין גדלות איש ואשה

הנה דבר זה א"צ לפנים דמלתא דפשיטא הוא דאין חילוק בין אם מקדשין עפ"י הראיה או עפ"י חשבון דשניהם הם הלכה למשה מסיני כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החודש הלכה ב' וז"ל ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין עפ"י הראי' ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין עפ"י חשבון כמו שאנו חושבין היום ואין חילוק בין זה לזה דלפעמים לא באו עידי ראיה וגם כן היו מקדשין שם עפ"י חשבון דאם לא כן האיך קדשו אז החודש ויותר מזה איתא בר"ה דף כ' ע"א דהיו מאיימין על העדים ואפי' אם היו עידי ראי' היו מאיימין עליהן ולא קדשו עפ"י הראי' וכיון דחז"ל אמרו דהקרא דלאל גומר עלי מלמדינו כי הקב"ה משדד הטבע עפ"י קידוש קביעות הב"ד ואין חילוק בין מקדשין עפ"י הראי' או על פי חשבון

והדבר מוכרח דאל"כ אלא דנימא דכ"ז דוקא אם מקדשין עפ"י הראי' אם כן נתבטל לגמרי הדין דפחות מבת ג' שנים בתוליה חוזרין וג' שנים ויום אחד אין בתוליה חוזרין גם לא היה משכחת כלל שיהי' כעת קביעות דבן י"ג שנה דוקא יהי' חייב במצות ויהיה בר עונשין ובפחות מכאן נחשב לאינו בר דעת. דהרי אנו רואין כמה תינוקת חריפים מאוד וכמו שאמרו בגיטין דף פ"ט דיש קטן דנראה כגדול ואעפי"כ אמרו שם אעפ"י שהוא חריף אעפי"כ לא הגיע לפלגות ראובן כו' ועיין שם ברא"ש שהאריך ואי כנ"ל האיך אנו יודעין שהוא עדיין אינו בר דעת אלא ע"כ צ"ל דלענין או"ה נושא ונותן לו שכלו לפי שניו ואע"פי שהוא פיקח לענין שאר דברים אעפי"כ לענין איסור והיתר אין לו עדיין דעת גמורה והיינו ע"כ משום הך דלאל גומר עלי

ובזה ישבתי קושית המגן אברהם בסימן נ"ה סעיף י' סק"י שהקשה למה קי"ל שם דאם נולד בשנת העיבור ובשנת י"ג אינו עיבור אז הנולד אחרון נעשה בר מצוה קודם להולד ראשון והמגן אברהם תמה דאפי' אם השנה י"ג הוא מעובר אעפי"כ הי' צריך לומר דנעשה האחרון בן י"ג קודם הראשון ולהנ"ל ניחא כיון דהדעת והתבונה לענין העצות ואו"ה גומר הקב"ה לפי דין תוה"ק וכפי קביעות השנים ע"פ ב"ד וא"כ כיון דשנת הו"ג היא מעוברת אז ממילא גומר עליו הקב"ה שיהא נגמר בדעתו באדר הראשון כפי דעת הבית דין

ועכ"פ שני הקביעות הם שוים כמ"ש ברמב"ם הנ"ל ואין חילוק אם מקדשין ע"פי הראי' או עפ"י חשבון דשניהם הם הלכה