מהר"ם שיק אבן העזר פז

הר"ן כתב בגיטין דף ע"ה די"ל דלכך בעי' הן קודם ללאו הואיל דבגמר דבריו אדם נתפס אמנם מרש"י משמע דגם זה נשמע מקרא וצריך ביאור דאיך אפשר למילף זה מקרא מדלא נכתב בענין אחר דזה אינו דאם הי' נכתב בענין אחר הוי ס"ד דבעינן דוקא בענין אחר וגם צריך טעמא איך פליג על שמואל על זה דבגיטין דף ע"ה ע"ב רבא הוא דחידש זה ופריך על שמואל מכדי כל תנאי מהיכא גמרי' ע"ש ועמ"ש בסי' הקודם בדין ה' מזה

אמנם נראה לפענ"ד דגם הר"ן סובר כרש"י אלא שכבר כתבו התוס' בכתובות דף ע"ד ע"א דודאי אין שום הו"א לומר דבעינן דומיא דב"ג וב"ר אלא בדבר שיש סברא וא"כ שפיר כתב הר"ן כיון שיש סברא לומר דבגמר דבריו אדם נתפס א"כ לולא שבאמת צריך הדבר שיהא הן דוקא קודם ללאו הוי לי' לקרא לכתוב להיפוך ואז לא הוי ילפינן מיני' בהיפוך דבעי' דוקא לאו קודם דעל זה אין סברא אבל איך כתיב הן קודם דעל זה יש סברא ויש לומר דוקא נקט: ואלא ע"כ דבאמת דוקא נקט

אלא דכל זה י"ל אי ל"א תפוס לשון ראשון אבל אי אמרי' תפיס לשון ראשון או דמספקא לן כדס"ל לשמואל בב"מ דף ק' א"כ גם בהיפוך י"ל סברא דבעינן שיאמר לאו קודם להן, וא"כ איך שיכתוב הקרא יש סברא לומר דבדוקא נקט ולכך אין למילף מקרא כלל וא"כ י"ל דשמואל לטעמי' דס"ל דיש סברא לומר בגמר דבריו א"נ וגם י"ל תפיס לשון ראשון ולכך באמת לא ס"ל דבעי' הן קודם ללאו אבל רבא סובר דרק בגמר דבריו א"נ לכך ס"ל דבעינן הן קודם וכנ"ל זהו מה שיש לומר בפלוגתא דשמואל ורבא

אלא דזה גופי' קשיא הרי לר"מ אנן קיימינן ור"מ לא ס"ל בגמר דבריו א"נ ואע"ג דס"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא היכא דהלשונות סותרין אהדדי מ"מ עיין בר"ן בנדרים דף כ"ו ע"א ד"ה ורבא אמר כו' וצ"ע לכאורה ואולי אפשר לישב על פי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ו ע"ב ד"ה איתיבי' ר"א לרבא כו' שכ' שם די"ל ר"מ לא ס"ל כב"ש בזה דגם בכה"ג תליא בתפיס לשון ראשון והיכא דאינם סותרין ס"ל בגמר דבריו א"נ וצ"ע

אמנם המהרי"ט בקדושין לא כתיב כן אלא דטעמא דבעינן הן קודם ללאו שכן הא טבע ומנהג העולם לדבר בתנאי הן קודם ללאו ולכך בעי' תנאי כדרכו וזה נראה כוונת התוס' בקדושין דף פ"ב שכ' שם דמה שאנו רוצין חשיב הן הכוונה דלעולם הדרך לומר בתנאי ולהתחיל במה שחברו רוצה כגון בב"ג שהיו רוצין שינתן להם ארץ הגלעד ועל זה הדרך לומר אם תעשה כה אז כה יהי' כדבריך ואם לא תעשה כה כאשר התנה לא ינתן לך ולא יעשה כרצונך ולכך גם בסוטה שהיא צעקה טהורה אני ולא נטמאתי א"כ מן הראוי להתחיל ולומר אם הוא כדבריך הנקי וזהו הן זהו הנראה לי בכוונת התוס'. ולפ"ז לא קשה קושית הט"ז שהקשה בהקדמתו דלפי דברי תוס' אלו קשה מאי פריך רבא בגיטין דף ע"ה ע"ב דבעי' הן ק"ל הא התם אנו רוצין שיחי' ולהנ"ל ל"ק דמ"מ המעשה שאנו עושין דהיינו נתינת הגט דשמא ימות וא"כ מן הראוי והצורך להתחיל ולומר דאם ימות יהיה מעשה הגט קיים משא"כ בסוטה לא הי' בא דוקא לברר שזינתה אלא אדרבה לברר שלא זינתה וטהורה היא וא"ש

ומיהו בלא"ה יש לישב דכל קושית התוספת קשה אם גם בתנאי שלעבר בעי' נמי דיני תנאי אבל אם בתנאי שלעבר ל"ב דיני תנאי א"כ קושית התוס' מעיקרא לק"מ דשם הוי כתנאי שלעבר וכבר כתבתי לעיל (בסי' ע"ה אן ב') דזה תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דלר"מ דסובר דגם בע"מ בעי' דיני תנאי א"כ ה"ה בתנאי דלשעבר בעינן ד"ת ופריך שם שפיר וגם קושית התוס' קאי לר"מ. (והא דציינו התוס' על רחב"ג עיין מהרי"ט שם ולפענ"ד נראה לישב דהנה בודאי אם הפי' של הנקי הוא לשון ברכה כמו וניקתה ונזרעה זרע שאם ילדה בצער תהא יולדת בריוח וכמ"ש נמי הרמב"ן שם לא קשה מידי קושיא זאת דהוי לאו ק"ל דכבר ביאר המל"מ דהן ולאו לאו בתר לשון תנאי אזלינן אלא בתר המעשה אזלינן ובין אם יאמר אם יעברו ונתתם. או יאמר אם לא יעברו ונתתם לעולם זהו נקרא הן וממילא הה"ד ונקית או הנקי אם הוא ברכה מקרי הן אע"ג דהתחיל בלשון אם לא שכב איש אותך וא"כ ל"ק קושית התוס' רק דהתוס' הוכיחו דע"כ ס"ל לש"ס שם דהנקי אינו לשון ברכה אלא שלילת קללה דאל"כ איך קאמר דלרחב"ג א"ש הלוא לרחב"ג ג"כ קשה דהרי מכלל ברכה אי אתה שומע קללה לרחב"ג וע"כ דס"ל לש"ס דהנקי הוא רק שלילת קללה וא"כ ממילא מקרי לאו ולכך הקשו התוס' דלפי"ז קשיא לר"מ וא"ש)

עכ"פ קושית התוס' דוקא אם אמרי' דגם בתנאי שלעבר וגם בע"מ ובמעכשיו בעי' נמי דיני תנאי קשיא להו כנ"ל ועי"ז הוכרחו לחלק ולומר ולחדש סברא הנ"ל דמה שאנו רוצין חשיב הן אבל לדינא דקי"ל לדעת הגאונים דבע"מ לא בעי' דיני תנאי וא"כ בסוטה דהוי לשעבר ג"כ לא בעי' ד"ת א"כ אין אנו מוכרחים כלל לומר דמה שאנו רוצין חשיב הן וא"כ יש לומר דקושית רבא שם בגיטין הוא לפי האמת דבע"מ ולשעבר ל"ב דיני תנאי ולכך פריך שפיר דליבעי הן קודם ללאו כיון דלפי האמת אין סברת התוס' הנ"ל מוכרחת: סימן עז כלל ג בדין דבעי' תנאי קודם למעשה

בגיטין דף ע"ה מבואר שם מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מב"ג כו' מה התם תנאי קודם למעשה אף כל כו' ודעת רוב המפורשים דהיינו באמירה צריך שיקדים לומר התנאי למשל אם תתני לי מאתים זוז יהיה גט ולכך הקשו התוס' בקדושין א"כ בסוטה שפי' רש"י שאמר הנקי ואת כי שטית א"כ הוי מעשה קודם לתנאי ועיין במל"מ שכתב די"ל דרש"י סבירא לי' כיון דבחלק ראשון מהתנאי אמר תנאי קודם למעשה שוב אין קפידא וכבר כתבתי לעיל (בסי' ע"ה דין ב' ודין ג') לישב בזה שיטת רש"י או עפ"י דברי הראב"ד המובא ברמב"ן במלחמות בביצה דף כ' או ע"פ סברת המל"מ דבתנאי דלשעבר ל"ב דיני תנאים והש"ס דס"ל דבסוטה בעינן לר"מ ד"ח היינו לפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו דבאמת בקדושין שם הוי ס"ד דאפי' באיסור ל"ל לר"מ מכלל לאו אש"ה וא"כ לענין כפילות אין סברא לחלק בין לעבר או להבא כיון דלא נשמע כלל מכלל דבריו ופריך שפיר אבל לענין שאר דיני תנאים שפיר יש לחלק בין עבר ובין להבא וגם למסקנא דס"פ שבועות העדות דגם ר"מ ס"ל באיסורא מלאש"ה א"כ שוב יש לחלק גם לענין כפילות בין תנאי לשעבר לתנאי דלהבא

והנה להבין מנ"ל לר"מ דבעינן תנאי קודם למעשה נראה דהיינו מצד הסברא כיון דאלים המעשה שפתח בו תחלה א"א לתנאי לבטלו וכמ"ש הר"ן ולר"מ דסובר לשון ראשון עיקר פשיטא דיש לומר הכי אמנם לדידן דאמרינן בגמר דבריו אדם נתפס והוא העיקר קשה טעמא מאי ואפשר להבין בזה דעת הרמב"ם דסובר דלא בעינן תנאי קל"מ באמירה אלא דוקא שלא יהי' המעשה מקודם בפועל והקשו עליו מש"ס גיטין דף ע"ה דאמר מכדי כל תנאי מה"ג מתנאי ב"ג מה התם תנאי קלמ"ע כו' והרי התם על אמירה קאי. ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם לא פסק כן אלא לדידן דאמרי' בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ לית לן טעמא שלא יקדים מעשה לתנאי אבל אליבא דר"מ גם הרמב"ם מודה דבעינן תנאי קודם למעשה זהו מה שי"ל בדעת הרמב"ם

אבל לדעת רוב הפוסקים דבעינן שלא יקדים תעשה לתנאי גם באמירה צריך טעמא והר"ן כתב דילפינן לה מכח שינוי דקרא דהרי בני גד ובני ראובן הקדימו המעשה ומשה רבינו עש"ה שינה והקדים התנאי קודם למעשה מזה ילפינן דבעינן תנאי קודם למעשה ונראה עוד דודאי יש סברא לומר דאם אומר התנאי קודם למעשה מסתבר יותר דהמעשה רק על תנאי נאמר ונותן ואפי' למאן דסבירא לי' בג"ד אדם נתפס מ"מ הרי גם הגמר רק על התנאי נאמר משא"כ אם מזכיר המעשה תחילה יש מקום לדון ולומר הרי לולא התנאי היה המעשה החלטיית וא"כ התנאי שמזכיר אחר כך הרי הוא בא לבטל דיבור המעשה ולכך צריך להזכיר התנאי מקודם המעשה וא"ש טעמא דרש"י דפי' דכשהמעשה נאמר תחלה אלים המעשה

אמנם לכאורה אכתי לר"מ דסובר דבעינן ת"כ ולית לי' מכלל הן אתה שומע לאו א"כ אפי' אומר המעשה לבסוף מכל מקום כיון דאינו נשמע מכלל הן הלאו א"כ שוב הוי כאומר מעשה קודם לתנאי. אך כבר כתבתי לעיל (בסי' ע"ה דין ה') דגם ר"מ מודה דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אלא דס"ל דלא אלים המכלל לבטל המעשה. והראי' דהרי באיסורא סובר ר"מ דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולפי"ז באמת לפי הס"ד בקדושין דהוי סבירא ליה דאפי' באיסורא לא אמרינן מכלל איכ"ל דבאמת לא בעינן לר' מאיר תנאי קודם למעשה. ויש לישב בזה דברי רש"י שפירש הנקי כתיב דהכוונה הנקי ואת כי שטית דאיכ"ל דכתב כן רק להס"ד. דבס"ד הוי סבירא ליה דלרבי מאיר לא בעינן תנאי קודם למעשה

והנה כבר הבאתי לעיל דהרמב"ם סובר דלא בעינן תנאי קודם למעשה באמירה אלא דבעינן שלא יהיה המעשה מקודם