מהר"ם שיק אבן העזר פו

מתנאי ב"ג וב"ר דמסוטה אין ללמוד רק תנאי דאינו נשמע מכלל ברכה קללה אבל כ"ת רק מב"ג וראובן ילפינן משום דהוי רק גילוי מילתא וא"כ מהתם מוכח גם הן קודם ללאו: דין ו

הנה הרשב"ם ב"ב דף קל"ו כתב בממון דקי"ל דאומדנא מהני לא בעי' ת"כ וגם בגיטין ואיסורין אמרי' רק לרווחא דמילתא דבעי' ת"כ והראב"ד בה' מכירה כתב דב"ג מקרי כמו איסור הואיל ולא בא להוציא ממון מחזקת המוחזק ע"ש סברתו וא"כ לפי דבריו מצד הדין יש חילוק בין איסור לממונא. בממונא לא בעינן ובאיסור מצד הדין בעינן אמנם התוס' ורא"ש כתב לחלק דאיכ"ל דגם ר"מ סובר אומדנא וגילוי דעת מהני בדבר שיש אומדנא דמוכח וגילוי דעת בדבר שהדרך לגלות דעתו ולעשות באופן ההוא סגי בגילוי דעת אבל בדבר שאין דרך לחלות מעשה ההוא בתנאי הזה בכה"ג בעינן דוקא ת"כ והרשב"א כתב לחלק בדרך אחר הואיל והתנה ולא אמר כראוי הוי גילוי דעת בהיפוך ולכך לא מהני תנאי גרוע אפי' בדבר דמהני גילוי דעת אלא דלפ"ז הניח הרשב"א בתימה דא"כ תנאי ומעשה בדבר אחד והה"ד בשאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח מנ"ל למעוטי

ועפ"י סברות אלו יש לישב דברי הרא"ש שרבים נתקשו בדבריו דנראין כסתרי אהדדי דבגיטין פרק מי שאחזו כ' דאפי' בתנאי דע"מ ומעכשיו בעי' כל דיני תנאים אפי' תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר ולענין אתרוג פסק כרבא דמהני מתנה ע"מ להחזיר וקשה הא הוי תנאי ומעשה בד"א ולהנ"ל י"ל דהרא"ש חייש לב' החומרות ולב' הסברות לומר דאפי' בדבר שדרך לעשותו כן ויש גילוי דעת מ"מ כיון שלא אמר כראוי הוי כגילוי דעת בהיפוך וכמ"ש הרשב"א. אלא דלפ"ז יש חילוק ולהבדיל ולומר דבדבר שאין דרך לעשות המעשה הזאת על התנאי ההוא בעי' כל דיני תנאי משא"כ בדבר שהדרך להתנות ונהי דאם לא התנה כראוי הוי כגילה דעתו בהיפך וכמ"ש הרשב"א אבל תנאי ומעשה בד"א לא בעי' וא"כ באתרוג דהוי אומדנא ורגילין להתנות א"כ מצד הדין לא ליבעי' כלל דיני תנאי רק משום סברת הרשב"א וממילא לא בעי' תנאי בדבר אחר וא"ש

אמנם נראה גם לסברת הרשב"א הנ"ל נראה דמודה היכא דאיכא אומדנא דמוכח דלא בעי' אפי' גילוי דעת מודה הוא דאם מתנה תנאי ולא אמרו כראוי אפי' הכי אין הגילוי דעת יוכל לבטל האומדנא דמוכח ובפרט שלפי הנראה אין כוונת הרשב"א אלא דיש נגד גילוי דעת גם גילוי דעת בהיפוך וא"כ הוי כאלו אין כאן גילוי דעת כלל אבל היכא דהוי אומדנא דמוכח שפיר עדיף ממקצת גילוי דעת ע"י שלא התנה כראוי ובזה מיושבים דברי הטור באו"ח סי' תרנח שכתב די"א דבאתרוג לא בעי' כלל תנאי ואפי' לא אמר כלל מהני דהיינו דהוי אומדנא דמוכח וכ' דלפי"ז כ"ש דמהני כשאמר ולא כפל. והשעה"מ תמה עליו מדברי הרשב"א דאיך אמר דהוי כ"ש דהרי הרשב"א כתב דאדרבה דגרע יותר אם אמר ולא אמר כראוי מאם לא אמר כלל ולהנ"ל י"ל דבאומדנא דמוכח לא שייכים דברי הרשב"א ושפיר כ' הטור דלכ"ע בכה"ג בין לא אמר כלל. או אמר אלא דלא אמר כראוי מהני ואמר ולא אמר כראוי הוי עוד כ"ש כנ"ל:

ועפ"י הדברים הנ"ל ישבתי דברי הרשב"א בסוף פרק שבועות העדות שכ' דאיכא למימר חכמים דר"מ הם ר"י דלית לי' מכלל לאו ותמה עליו בשער המלך הרי מבואר בגיטין דף מ"ו דלר"י בעי' ת"כ וכן בנדרים דף י"א אמרינן לר"י אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואמרתי דהנה לכאורה צריכין דברי רשב"א פירוש במאי שהקשה אמאי לא מקשה הש"ס גם דרבנן אדרבנן דמנ"ל לרשב"א דרבנן דר"מ סוברים דאמרי' מכלל ומכלל חשיב כאלו פירש דהרי מכלל בודאי ליכא מאן דפליג דמשמע מיני' ההיפוך אלא דהפלפול הוא אם המכלל הוי כאלו דיבר בפירוש וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בביצה דף כ' וא"כ דלמא רבנן דר"מ נמי סוברים דל"א דמכלל הוי כפירש אלא דס"ל דלענין תנאי סגי בגילוי דעת וכקושית הרשב"ם הנ"ל ולכך לא בעי' ת"כ

אמנם לפרש"י בשמעתין דרחב"ג מודה דבעי' שאר דיני תנאים תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ואת"כ לחוד הוא דפליג. ואי ס"ד דסגי בגילוי דעת אפי' אם נימא דתנאי קודם למעשה בעי' משום דאל"ה אלים המעשה שבא בתחלה אבל עדיין קשה למה בעינן הן קודם ללאו הרי גילה דעתו. אלא ודאי ס"ל דבעי' דוקא תנאי מפורש ולכך סובר דצריך לפרשו כדרכו הן קודם ללאו ואפ"ה סובר דכפול לא בעי' וע"כ משום דסובר דמכלל הוי כמפרש וא"כ שפיר קשיא לי' לרשב"א דאמאי לא מקשה הש"ס דרבנן אדרבנן ותי' דהני רבנן לאו רחב"ג הם אלא ר"י וא"כ איכא למימר דנהי דס"ל דל"ב ת"כ אבל יש לומר דהיינו מטעם דגילוי דעת סגי ובאמת לא בעי' כלל דיני תנאים וא"כ א"ש ולא קשיא כלל מגיטין דף מ"ו להא דפסיקא לי' בנדרים דף י"א דר"י סובר דמכלל לאו כו' דבאמת לאו מכח האי דגיטין פסיקא לי' אלא מהא דסוף פ' שבועות העדות לפי הגירסא דלעולם תיפוך וא"כ חכמים מחייבין והני חכמים הם ר"י וכמבואר בתוספתא וכמ"ש הרשב"א שם א"כ מוכח דס"ל מכלל לאו וכל זה למסקנא דאמרי' לעולם תיפוך אבל לס"ד שפיר כתב הרשב"א דלר"י לא שמעי' בשום מקום דס"ל מכלל לאו אש"ה וא"ש: דין ז

והנה ע"י שליח כ' הר"ן דלא בעי' דיני תנאי וכ"כ הרמב"ן במלחמות ביצה דף כ' וראיתי בהפלאה שהקשה א"כ באליעזר דהוי שליח ואיך קאמר הש"ס באז תנקה דלר"מ ניחא הא גם לר"מ בשליח לא בעי' דיני תנאי והנה קושיא זו מלבד דלא קשיא וכמ"ש הרמב"ן לענין איסור דלר"מ מ"מ לעולם עדיף במפרש או דלפי הו"א זו דגם באיסור בעי' כפל ולא משמע לי' כלל מכלל ועכ"פ דאין הסברא דהמכלל לא חשיב כפירש אלא דל"א שאינו מוכרח לומר מכלל דאפשר לזרוזי בעלמא אמר וכמ"ש הנמוק"י בנדרים דף י"א וא"כ אין סברא לחלק בין ע"י שליח או על ידי עצמו כיון דל"א מכלל כלל אמנם בלא"ה לא הבנתי קושית ההפלאה כלל דמאי ענין זה לעל ידי שליח דהתם כוונת הר"ן במצוה מעשה על תנאי ע"י שליח בזה כ' הר"ן דלא בעי' דיני תנאי כיון דרק על אופן זה עשאו שליח לעשות מעשה א"כ אם התנאי אינו א"כ פסק שליחותו: אבל אצל אליעזר אדרבה המעשה הי' ע"י עצמו דהיינו השבועה דהמעשה היתה השבועה וזה היה ע"י אברהם ואליעזר ורק שלפרש"י הי' השבועה שלא יקח מבנות כנען על תנאי אם לא ילך כו' וא"כ אין זה ענין כלל למעשה ע"י שליח

עוד מקשים על דברי הר"ן מרש"י פרק המדיר דף ע"ד שפרש"י שם דיהושע הי' שלוחו של משה רבינו ע"ה וא"כ למה הוצרך לדיני תנאי וגם זה לפענ"ד לא קשה דהרי משה נתן להם והמעשה נעשה ע"י משה אלא הואיל והתנה תנאי לא נגמר המעשה על ידי ולכך הוצרך למנות את יהושע להיות שליחו ליתן להם ואם לא היה בו כל דיני תנאים ואמרינן תנאי בטל וממילא המעשה שנעשה ע"י משרבע"ה קיים אלא משום דהתנאי קיים לא נגמר המעשה ע"י משה והוצרך לצוות את יהושע ליתן להם כשיתקיים התנאי ולכך שפיר הוצרך במעשה דב"ר וב"ג לדיני תנאים: דין ח

עוד כתבו המפרשים דבדבר שהמעשה הוי רק דיבור בעלמא לא צריך לדיני תנאי דדוקא היכא דנעשה מעשה ואיכא חידושא דהדיבור יבטל המעשה אז אמרי' דדוקא אם יש כל המעלות להתנאי אבל בשבועה ונדר והקדש דהוי רק דיבור בעלמא לא בעי' דיני תנאים ולכך אע"ג שא"א ע"י שליח יכול להתנות וכמו שהוכיחו מנדר יהודה ושאר נדרים כן כתבו השעה"מ והפ"י לישב מנדר ושבועה אע"ג דלית בי' אפשרות ע"י שליח ולפי דבריהם צריך לאוקמי הא דאמרינן דלר"מ שפיר בעי' באז תנקה מאלתי דיני תנאים אע"ג דשם לא הוי אלא דיבור בעלמא וצריך לומר כעין שתירצנו למעלה או כמ"ש הרמב"ן שהובא לעיל דבאמת לא צריך אלא דלר"מ עדיף לי' אם מפרש בעינא ממאי דנשמע מכללא ולכך שפיר פירש אברהם אבינו או דלס"ד זו דגם באיסורא לא אמרי' מכלל האש"ל א"כ גם בדיבור בעלמא היינו היכא דהמעשה הוא רק דיבור נמי בעי' דיני תנאים דהיינו דין תנאי זה דצריך לכפול התנאי אבל אינך דיני תנאים לא צריך

ובזה מיושב קושית מהרש"א ז"ל שהקשה גבי אז תנקה דשם הוי המעשה קודם לתנאי ולהנ"ל ניחא כיון דהתם הוי רק דיבור בעלמא ל"ב כל דיני תנאים ולא בעי' כ"א דין זה דצריך לכפול תנאו כך הוי ס"ל לס"ד דגם בכה"ג כפילות מיהו בעי הואיל ולא אמרינן מכלל לאו נשמע הן: סימן עו והוא כלל ב' דבעי' בתנאי שיזכיר ההן קודם ללאו.