מהר"ם שיק אבן העזר פה

מהאי דאיילנות ולהנ"ל א"ש דמאיילנות אין ראי' וכנ"ל והש"ס בנדרים קאי למסקנא ולמאי דגרסינן איפוך אבל לס"ד שפיר כתב הרשב"א דאיכ"ל דר"י סובר דלא אמרי' מכלל כו' ובאמת בעינן ת"כ וא"ש ואי"ה לקמן אכתוב עוד תי' על קושיא זאת: דין ג

הנה הרמב"ן במלחמות בביצה דף כ' הביא בשם הראב"ד דהא דבעי' דיני תנאים היינו דוקא אם יש מעשה לאחריו לאחר שעשה התנאי אבל אם לא עשה מעשה לאחר אלא שהמעשה יעשה לאחר שיקיים התנאי בכה"ג ל"ב דיני תנאים ע"ש ולפי"ז צריך לבאר סוגיא דשמעתין דקאמר אם תיטיב ואז תנקה מאלתי ואם בחקותי תלכו לר"מ ניחא הא בכה"ג שאין מעשה לאחריו גם ר"מ מודה ויש לישב או כמ"ש הרמב"ן בסוף הסוגיא שהרי בלא"ה הא מסיק בסוף פ' שבועות העדות באיסורא מודה ר"מ ואיך קאמר לר"מ ניחא והתוס' בסו"פ שבועות העדות נדחקו בזה והרמב"ן כ' או דהומ"ל לטעמך או לר"מ כיון דלכל הפחות כפילות מעלה הוא לכך הכפיל הפסוק אע"ג דלא צריך וא"כ כך י"ל גם להראב"ד הנ"ל לא מבעי' כתי' האחרון די"ל גם להראב"ד אלא גם לתי' הראשון א"ש דע"כ לא קאמר הראב"ד סברתו אלא לפי האמת דלענין איסורא ר"מ מודה דאמרינן מכלל לאו אלא דלא אלים כולי האי לבטל מעשה גבי ממון א"כ י"ל כהראב"ד אבל אם נימא דגם באיסורא בעי' כפילא ולית לי' לר"מ כלל מכלל לאו בודאי אין חילוק אפי' לא קעביד מעשה לאחריו בעי' כפילא ולכך לס"ד זאת שפיר לא ס"ל לחלק

מיהו מאי דפריך הש"ס לר"מ מסוטה זהו בלא"ה א"ש גם להראב"ד דהרי ביאר שם הרמב"ן דלר"מ דסובר דמכלל הן לא אלים לבטל המעשה הה"ד דלא נקרא מכלל מעשה לשוה שבועה או נדר וא"כ קשיא לי' שפיר איך קרא לה בסוטה שבועה הא אינה נשמע אלא מכללא ופריך שפיר ולפ"ז שייך לענין כפילא אבל לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו זה לא קשיא דאיכ"ל כסברת הראב"ד דהיכא דלא נעשה מעשה לאחריו לא בעי' תנאי קל"מ ולא הן ק"ל. ומיושב קושית התוס' שהקשו לקמן דהרי בסוטה אין ההן קודם ללאו ואין התנאי קודם למעשה ולהנ"ל לא קשה מידי ודעת התוספת בקושייתם אפשר לישב דס"ל כיון דאמרי' בשבועות העדות דף ל"ו דבאיסורא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן והיינו ע"כ משום דאיסורא מממונא לא ילפינן וא"כ גם שאר דיני תנאים לכאורה א"א למילוף מב"ג ובאיסורא באמת לא בעי' אבל באיסורא דאית ממונא דבעי' דיני תנאים מנ"ל וע"כ דמסוטה גמרינן לה וא"כ ע"כ דבסוטה צריכין לכל דיני תנאים ושפיר קשיא להו

אמנם לשון המשנה כל תנאי כו' שנאמר כו'. וכן אמרינן בגיטין דף ע"ה מכדי כל תנאי מהיכא ילפינן מבני גד וב"ר כו' והתם קאי לענין גיטין ובמשנה דידן לענין קדושין דהוי איסורא דאית בי' ממונא ואפ"ה ילפינן מב"ג מוכח דגם איסורא דאית בי' ממונא ילפינן מתנאי ב"ג וע"כ הטעם או כמ"ש הפנ"י דגם מעשה דב"ג הוי איסורא דאית בי' ממונא או די"ל והוא היותר נכון לפענ"ד דהוי רק גילוי מילתא בעלמא וילפינן איסורא מממונא וילפי' מהתם דתנאי מהני לבטל מעשה דהיינו שאפשר להתנות ומינה ילפינן כל דיני תנאים ואמרי' דון מינה ומינה: דין ד

והנה הרמב"ן והרשב"א כתבו עוד דיש לחלק דעד כאן הא דבעי' דיני תנאי אינו אלא בתולה בדעת חבירו אבל בתולה בדעת עצמו דאין המעשה רק כאסמכתא לא בעי' דיני תנאי כ"כ בקדושין דף מ"ט ע"ב גבי מזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י ע"ש ולכאורה קשה לי א"כ להאי לישנא דרבא דסובר בגיטין דף ע"ה דנתינה בע"כ לא שמי' נתינה וכ' הרשב"א בפ' מי שאחזו משום דהוי כאלו פי' ע"מ שתתן לי מדעתי א"כ בתנאי דמתנה ע"מ להחזיר או בתנאי ע"מ שתתן לי היינו מדעתי וא"כ אע"ג דבידה לבטל המעשה דהיינו שלא תתן. אבל קיום המעשה תלוי רק בידו ולפי הנראה סברת הרמב"ן והרשב"א תליא אם קיום המעשה בידו דאז אין המעשה אלים משא"כ אם קיום המעשה תלוי' ביד חבירו אז המעשה אלים שהרי גמר ונתן בכל ענין שהרי אין בידו לבטל המעשה וא"כ איך מוקי רבא בפ' מי שאחזו ברייתא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר מטעם כפול או משום מעשה קודם לתנאי ובודאי לדינא באמת פסק הרמב"ם דנתינה בע"כ שמה נתינה מה"ת והרא"ש ספוקי מספקא לי' וא"כ בעי' ת"כ מספיקא אבל על רבא קשה לכאורה

ויש לישב ג"כ ע"פ מה שכתבתי לעיל ולומר דעד כאן לא כתב הרמב"ן ז"ל חילוק זה אלא דוקא אם לא נימא דהא דמהני תנאי הוא חידוש אבל אם נימא דהא דמהני תנאי הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו א"כ גם בכה"ג בעי' דיני תנאי וא"כ יש לומר דהסוגיא דפרק מי שאחזו קאי אליבא דר"מ דסובר תנאי חידוש הוא ואין לך אלא חידושו דוקא בת"כ ואלים בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ולדידי' בכל גוונא בעי' דיני תנאי ושפיר מוקי לה כר"מ ומשום דיני תנאי ולפ"ז היה אפשר לישב הא דרבא באתרוג דלא נקט דיני תנאי היינו לרבא לשיטתי' בחד לישנא דנתינה בע"כ לאו שמה נתינה ותליא בדעתי' א"כ לא בעי' דיני תנאי: דין ה

הנה באיסורא מבואר בשבועות בסוף פרק שבועות העדות דגם ר"מ מודה דאמרינן מכלל לאו אתה ש"ה וא"כ ממילא באיסורא גם ר"מ מודה דלא בעי' כפילא ועיין בשעה"מ בפ"ז מהלכות אישות שהאריך בפרט הזה והביא שם דעת הרא"ה דדוקא באיסורא הנאמר בדרך לאו אמרי' מכלל לאו כו' גם הרמב"ן וריטב"א הקשו בשמעתין דאי אמרי' דבאיסורא גם ר"מ מודה מאי קאמר גבי הזאה בשלמא לר"מ ניחא הא בכה"ג גם ר"מ מודה ולכאורה יש להקשות למה המתינו להקשות קושיתם עד הקושיא מהזאה הרי גם בקושיות הגמרא הראשונות מאם תטיב שאת כו' ומאם בחקותי כו' ומאז תנקה כו' הי' להם להקשות קושיא זאת ותוס' בסוף פ' שבועות העדות נדחקו בכל הנך גווני גם בהזאה

והנראה דס"ל להרמב"ן דנהי דבאיסורא אמרי' דמודה ר"מ היינו משום דמסברא חיצונה גם לר"מ אמרינן מכלל הן אש"ל ורק דמוכח מתנאי ב"ר וב"ג מקרא דלא אמרי' מכלל לאו אש"ה א"כ י"ל דזה דוקא בממונא אבל באיסורא י"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן והיינו דוקא להקל באיסורא ע"י מה שלא כפלי' לתנאי' זהו דלא ילפינן מממונא ומחמרינן מכח מכלל הן אתה ש"ל אבל אם ע"י המכלל כו' יצא לנו קולא בודאי לא נוכל להקל רק אם כפלי' לתנאו בפירוש אבל לא במכח מכלל ולכך שפיר הוצרך לכפול באז תנקה מאלתי וכן באינך אבל בהזאה שכפל שפיר הקשו הרמב"ן והריטב"א למה הוצרך לכפול שהרי בכאן המכלל הן אתה שומע לאו הוא להחמיר באיסורא והרי בזה גם ר"מ מודה וע"ז תי' הרמב"ן דבאמת הוי מצי למימר ולטעמך ומזה יש ראי' דס"ל לחלק בין להקל ובין להחמיר וזהו כדעת המובא בשעה"מ הנ"ל ואע"ג דהשעה"מ הוכיח דהתוס' לא ס"ל לחלק בזה אבל הרמב"ן וסייעתו שפיר י"ל דס"ל לחלק ויש מכאן ראי' לדבריו

והנה לפי האמת באיסורא דאית בי' ממונא דאמרי' נמי דבעי' דיני תנאי לכאורה מנ"ל ללמוד אפי' להקל כגון בגיטין וכיו"ב דמב"ג וב"ר אין ללמוד להקל דהתם רק ממונא לחודא ולכאורה י"ל דילפי' מסוטה דלפי האמת דחנקי כתיב ולפי"ז צ"ל דגם שאר דיני תנאים ילפי' מהתם וזה אינו דנהי דתוס' כ' דגם בסוטה י"ל דהוי הן קודם וגם תנאי קודם למעשה מ"מ זה אינו מוכרח ללמד על בעלמא דגם בסוטה י"ל כיון דלפי האמת ידעינן דיני תנאים מב"ג ומב"ר שפיר כתב התוס' דגם בסוטה יש לאוקמי' דהוי בכה"ג אבל ללמוד מסוטה ודאי אי אפשר ותו דלישנא המורגל בש"ס גם בגיטין וקדושין לומר מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר מזה נראה מבואר דגם בגיטין וקדושין מב"ג וב"ר ילפינן וע"כ לומר דזה חשיב רק גילוי מלתא ושפיר נוכל למילוף מיני' גם איסורא דאית בי' ממונא א"כ שוב קשה נימא דגם איסורא נילוף מיני' אף להקל כיון דלא הוי רק גילוי מלתא ושפיר יש ללמוד בין להחמיר ובין להקל

ונראה דזה ילפינן מלא תמותו דכתיב בשתויי יין ובפרועי ראש וכדאיתא ס"פ שבועות העדות דלכך נכתב בהאי לישנא בלשון מכלל ולא כתיב בפירוש חיוב מיתה כדי לגלות לן ולהורות בא דבאיסור אמרינן מכלל הן אש"ל אבל לענין שאר דברים ודיני תנאי שפיר נוכל למילף מבני גד משום דהוי רק גילוי מלתא ואפשר לומר דבזה פליגו שמואל ורבא בגיטין דף ע"ה ע"ב דאיתא שם אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' ורבא פריך עלי' מכדי כל תנאי מהיכא גמרי' מב"ג וב"ר מה התם הק"ל כו' דיש לומר דשמואל סובר דהא דבעי' בגיטין ובכל איסורין דאית בהו ממונא ת"כ ילפינן מסוטה ולכך סובר דרק ת"כ מוכח משם וע"ז פריך לימא לא יהא גט אם לא מתי כיון דלאו מבני גד ילפינן ומשני אפ"ה בעינן תנאי קודם למעשה וע"כ לשמואל היינו מצד הסברא אבל רבא פריך על זה מכדי כ"ת מהיכא ילפינן