מהר"ם שיק אבן העזר עא

תשובה נט

בסי' כ"ח העתיק המחבר בסעיף ט' בהנאת מלוה מקודשת היינו דבשעת הלואה אמר כן שמלוה לה ועבור שמרויח לה הזמן תתקדש והוא מדברי הרמב"ם בפ"ה הלכה ט"ו בה' אישות והנה הר"ן הקשה על הרמב"ם דכיון דבמלוה עצמה אינה מקודשת אלא בהנאת הרווחת זמן וא"כ מה לי אם היא בשעת מתן מעות או אח"כ ע"ש ולפענ"ד לישב דהנה לכאורה קשיא לי דלמה אשה מתקדשת בהנאת הרווחת הזמן למאן דפוסק כחנן דס"ל בכתובות דף ק"ח דמודר הנאה רשאי לשלם עבורו החוב דחשיב לי' רק כמבריח ארי בעלמא ול"ח הנאה וכן ס"ל שם לחנן דאם פרע חוב אין הלוה צריך לשלם לו דהניח מעותיו על קרן הצבי וכיון דלענין מודר לא חשבינן ליה הנאה ולמה יהא חשיב כאן הנאה

ובשלומא לדעת ר"ת בתוס' שם דס"ל דדוקא בחוב שאינו ברור כולי האי כעין מזונות דאולי היתה דוחקת ומצמצמת בלי פרעון א"כ איכ"ל דכאן מיירי בחוב ברור אבל לדעת הפוסקים דסוברים כהירושלמי המובא בתוס' שם דאפילו בבע"ח דוחק וכן דעת הרמב"ם בפ"ז מנדרים וכן פסק בש"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף ב' א"כ עמדה הקושיא הנ"ל ונראה דזה הי' קשה להרמב"ם ולכך כתב דהרחבת זמן מהני דוקא בתחלת ההלואה ואין כאן מבריח ארי אלא בא ממש לידו הנאה מעליא אבל הרווחת זמן לאח"ז לא מהני דהוי רק מבריח ארי ומיושב קושית הר"ן

ועפי"ז נראה לישב לשון הרמב"ם פ"ה מאישות דין י"ג שהבאתי (בסי' הקדום) שהאריך וכ' שאין כאן הנאה בעין ומהרי"ט הקשה עליו טובא ורצה לדייק מזה שאם המלוה בעין תוכל להתקדש בה ע"ש וכבר הקשיתי על דברי מהרי"ט לעיל (בסי' הקדום) וישבתי בענין אחר ואמנם לפמ"ש כאן נראה דכוונת הרמב"ם לישב קושית התוס' רי"ד שהקשה אמאי במקדש במלוה אינה מקודשת הא בכלל קדושין במלוה הוי ליה הנאת מחילת מלוה דהוי כהנאת הרווחת זמן דאמרינן דמקודשת בי' ולהוי כמלוה ופרוטה דמקודשת בפרוטה ע"ש בתוס' רי"ד וריטב"א אמנם להרמב"ם א"ש דגם בהרחבת זמן בכה"ג אינה מקודשת והטעם משום דהוי רק כמבריח ארי וזה שביאר והאריך הרמב"ם במתק לשונו להסביר ע"ש וא"ש

אמנם דברי הש"ע קשים לי קושיא הנ"ל דהרי בש"ע סי' רכ"א סעיף ב' פסק כחנן ואפילו בחוב ברור ואפילו היה לו משכון עליו ובש"ע אהע"ז סימן כ"ח סעיף ט' פסק דאפילו לאחר ההלואה יוכל לקדש עם הנאת מחילת מלוה ואמאי הא לא חשבינן לי' כמטא הנאה לידי' דהוי רק כמבריח ארי ואמאי תתקדש בזה ונראה לישב דס"ל דלכך מהני דהרי הר"ן בקדושין דף ח' מספקא לי אי מקדש בפחות משו"פ והיא מקבלת בתורת פרוטה ואומרת לדידה הוי כש"פ אי מועיל כמו דאמרי' גבי רב כהנא דשקיל סודר בפדיון הבן ואמר לדידי שוה וכ' הב"ש באהע"ז ס' ל"א סק"ו דאם שוה פרוטה במדי ובמקו"א איכ"ל דמודה הר"ן דמהני קבלתו ע"ש וא"כ איכא למימר ה"נ כיון דיש אנשים דשוה להן זה יותר מפרוטה והיא קבלתו בפרוטה מועיל והוי כמו שילם לחברו מדעתו וא"ש כן נראה לפענ"ד טעמי' דרש"י וסייעתי'

ונראה לי הא דהרמב"ם לא ס"ל סברא זו משום דס"ל כיון דקי"ל דבקדושין בעינין דווקא נתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא אינו מועיל ה"ה דאינו מועיל קבלתו לשוי' ממון דהוי כאלו היא שוויא ממון ואנן בעי' כי יקח ולא כי תקח כן נראה לי להסביר זה להרמב"ם. אמנם לפי"ז לכאורה קשה. לי מאי פריך לקמן דף מ"ז ע"א על הא דאמרי' על רב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי כו' ופריך א"ה אימא סיפא ושווין במכר שקנה ואי ס"ד דפליגו במקדש במלוה אי מלוה להוצאה ניתנה אמאי קנה ומאי קושיא דלמא לעולם פליגו במלוה להוצאה ולת"ק אינה מקודשת מהאי טעמא וכי תימא כקושית התוס' רי"ד דמ"מ תתקדש בהנאת מחילה דבכלל מאתים מנה י"ל כמ"ש להרמב"ם דהנאת מחילה הוי רק מבריח ארי וכי תימה הא לדידה שוה כיון דמדעתה היא י"ל דקבלתה לא מהני דבעינין כי יקח ולא כי תקח וכל זה בקדושין אבל במקח וממכר דאין קפידא בזה ומהני קיבל עלה דלדידי' שוה כמו בפדיון הבן ולכך שווין במכר שזה קנה וכקושית התוס' רי"ד וצ"ע

והנראה לישב דלפי"ז ע"כ טעמא דבמכר קונה הוא משום דהוי כמלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה וזה איכ"ל לת"ק אבל לי"א דאמרי' סוף הוריות דסתם י"א הם ר' נתן ואיהו ס"ל שם דף מ"ח ע"ב דמלוה ופרוטה אין דעתה אפרוטה וע"כ טעמא דקונה במכר משום דס"ל מלוה לאו להוצאה ניתנה וא"כ טעם דבמכר קנה אינו דומה לת"ק משום מלוה ופרוטה ולי"א משום לאו להוצאה ניתנה ואיך נקט הברייתא ושווין במכר שקנה דמשמע דתרווייהו שווין בזה ולכך מוקי לה במילי אחרינא וא"ש ובזה מיושב היטב שיטת הרמב"ם בפ"ה ובפ"ז מה' מכירה דפסק דבמכר קונה במלוה והקשו עליו מסוגיא מפורשת הנ"ל דפריך במכר אמאי קנה ולהנ"ל א"ש היטיב דשם פריך דאין כאן ושווין אבל לדינא שפיר י"ל דבמכר קונה דהוי כמלוה ופרוטה וא"ש ודברי הרמב"ם נכונים

ואפשר לישב עוד דעת הרמב"ם דכ' דארווח זמן היינו בתחילת הלוואה בהקדם לפרש דברי רש"י שם ד"ה האי רבית מעליא הוא שכ' רש"י ואמאי קרי לי' הערמת רבית ועיין בעצמות יוסף ובב"ש סי' כ"ח שכ' דמלשון רש"י משמע דיכול לקדש ברבית קצוצה וכמ"ש הריטב"א אלא דהקשו דעד כאן לא אמר הריטב"א אלא לאחר שנתן הלוה למלוה הרבית אז שפיר איכ"ל דנהי דקי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו בתורת צדקה ומ"ע דוחי אחיך עמך אבל כל כמה דלא אהדר הוא שלו. אבל מרש"י דמשמע דאפילו עוד קודם שנתן הלוה למלוה דאז אסור לו ליטול הדינר ההוא ואפי"ה יכול לקדש בו אשה זהו תימה הא אין כאן שום הנאה הבאה לידה

ולפי ענ"ד נראה לישב דברי רש"י דכיון דקי"ל בהנאת הרווחת זמן יוכל לקדש בו אשה דהיינו לאחר שהגיע זמנה לפרוע והרוויח לה ולהרמב"ם בתחילה הרוויח לה ולפי"ז אם הלוה לו לזמן שנה או שנתיים ברבית ד' בחמש שאע"ג שקצץ עמו אסור לו ליטול הרבית נראה דבכה"ג נהי דאין הלוה צריך ואינו רשאי ליתן לו רבית מ"מ גם המלוה אינו מחוייב לו להניח המלוה ביד הלוה בשלמא בהלוה לו בלא רבית כיון שמשך הלוה קנאו ואסור לו לחזור עד שיגיע הזמן כדמסיק לקמן דף מ"ז ע"ב, אבל בהלוה לו ברבית הן בטעות שסבר שרשאי ליטול או אפילו במזיד ועכשו מתחרט ואינו רוצה ליטול רבית לעבור על ד"ת. עכ"פ בכה"ג יכול המלוה לחזור בו וליקח בחזרה את שלו ואם הוא המלוה בעין נראה דבכה"ג מלוה ברשות בעלים לחזרה והוי כשלו ויכול לקדש בו דאדעתא דהכי לא הלוה

והה"ד אם המלוה רוצה להניח את מעות המלוה ביד הלוה אלא שתחת דינר הרבית הוא רוצה שתתקדש לו שעי"ז יהי' כאלו קיבל הדינר ויהי' המלוה מחוייב להניח להלוה מעות המלוה כ אאא שקבע ולא יהא יכול לתבוע ממנו תוך זמנו וא"כ הרי הנאה גדולה היא ויכול לקדש בה אלא דאיכא למימר כיון דהוא לא אמר דמקדש בזה שמוכרח להמתין לה אלא שמקדשה בדינר ההוא איכ"ל דאינה מקודשת דבהנאת הרווחה לא אמר ובהנאת דינר הא הוי רבית ואינו רשאי ליקח ממנה ואיכ"ל דמיקדשי' בי' דנהי דלא אמר מ"מ הוי כמו מלוה ופרוטה וזה כוונת קושית הש"ס אי דאזקיף ד' בה' וקידש בי' ואפילו תימא דמקודשת דממילא הי' בי' פרוטה דהרוואת זמן וכדלעיל מ"מ בכה"ג הא הוי רבית מעליא ואיך קרי לי' הערמת רבית ותו היינו מלוה כיון דלא הזכיר כלל המלוה גרע זה ממלוה ופרוטה וע"ז משני באומר בהדי' דארווח לה זימנא וא"ש דינו של רש"י

ועפי"ז מיושב ג"כ דעת הרמב"ם הנ"ל שמפרש ארווח זימנא מהני דווקא בתחילת ההלוואה ונהי דביארתי לעיל דעתו מ"מ הא הסוגיא לא משמע כן ולהנ"ל איכא למימר דהרמב"ם סובר מדלא קאמר אלא לא צריכא בארווח כו' ס"ל דש"ס מוקי לה כדמעיקרא דקצץ ד' בה' ושוב התחרט ושב מידיעתו ואינו רוצה ליקח רבית ושוב הוי המלוה ברשותו לחזרה וכאלו לא הלוה ועדיין הוי כבעין ויוכל ליקח ממנו אלא דארווח לה זמן אז דהוי כמו שעת הלוואה וכמ"ש הרמב"ם וא"ש והא דלא הוי באמת בכה"ג רבית קצוצה כבר פרש"י משום דלא שקיל מינה מידי כן נראה לפי ענ"ד: תשובה ס

הנה לעיל בסי' נ"ח הבאתי דברי מהרי"ק בשורש פ"ט דכ' דמלוה חשיבא כבעין וכדבר שהוא בעולם ולכך לכ"ע יכול למחול ומהני מחילה במלוה דנהי דהמעות אינו בעולם מ"מ השיעבוד הוא בעולם, והנה רב דאמר בקידושין דף מ"ז דמלוה להוצאה ניתנה סתמא קאמר הן במלוה ע"פ והן במלוה בשטר אפילו למ"ד מכירות שטרות דאורייתא ויכול למכור מה"ת המלוה והוי שו"כ ולכאורה קשה לי למה באמת סובר רב דהמקדש במלוה אינה מקודשת הא אשה מתקדשת בכסף ובשו"כ ונהי דלענין הקדש ופדיון בכור ממעטינין להו משום דאין גופן ממון ולא דמי לשאר ממון דהוי שו"כ מצד עצמו מ"מ היינו דווקא היכא דגלי קרא בכללי ופרטי או ריבויא ומיעוטא והתוס' ריש קדושין בד"ה בפרוטה ובשו"פ כתבו דבקדושין דשו"כ ככסף ילפינין מעבד עברי או מניזקין דכתיב ישיב לרבות שו"כ ובעבד עברי ובניזקין נראה דגם בשטרות יכול לשלם כפי הנראה מדברי התוס' שם וכמ"ש שם הר"ן בריש מס' דיוכל לקדש אשה בקרקע

וכן מוכח בשמעתין דיוכל לקדש אשה בשט"ח דאחרים דאע"ג דשטר חשיב בעלמא כקרקע וכדאמרי' ר"פ שבועת הפקדון וגם במלוה