מהר"ם שיק אבן העזר סט

שכיון שהוא נותן ממון לאחר ע"פ דיבורה הוא כשלוחה לענין זה שהיא מחוייבת לשלם מצד ערב כדאיתא לעיל בקדושין דף ט'. ובאמת אין צריך לזה שליחות ממש וכיוצא בזה פריך בריש פ' המדיר ופרנס לאו שליחותא קא עביד ובירושלמי ר"פ האיש מקדש האריך בזה דקאמר שם דאיכא בינייהו בין הנך תרי טעמי שמביא הרשב"א אם החנווני חרש יעו"ש

ולכאורה תמוה הא בברייתא מיירי לענין יי"נ דהחנוני הוא גוי ואין שליחות לגוי ולכאורה מוכח מירושלמי הזה כדעת רש"י ב"מ דף ע"א ע"ב דיש שליחות לגוי לחומרא אפילו בשאר ענינים ולאו דוקא ברבית ואני כתבתי בחידושיו לכתובות ר"פ המדיר על הא דפריך שם ופרנס לאו שליחותיה קא עביד כו' וכ' המל"מ בפ"ה מה' מלוה דין י"ד דקשה לכאורה מאי פריך הא אין שליחות לד"ע ותי' דכאן לאו מתורת שליחות אתאי' עלה דאפילו עשה מעשה קי"ל בעלמא כיון דע"י המדיר בא להמודר הנאה הרי נהנה ממנו ע"ש שביאר היטיב ולכך פריך שפיר ולפמ"ש י"ל קושית התוס' ד"ה ופרנס כו' מהא דאמרי' בע"ז דמותר לומר צאו ואכלו ואני פורע. ולהנ"ל י"ל בשלמא התם כיון דאין שלד"ע וגם אין שליחות לגוי אם כן השביעית והיי"נ אינם שייכים לבעה"ב ואע"ג שבא להם מצדו מאי בכך הרי הם גוים משא"כ כאן כיון דבא לה הנאה על ידו אסור דהרי נהנית ולא קשה קושית התוס' והנה בשמ"ק בשמעתין ראיתי כעין תי' זה

ולפ"ז בחמץ בפסח בתינוק שא"י לאכול מצה היה מותר לצוות לגוי ליתן חמץ וכמ"ש המג"א סימן ח"ן סק"ט אמנם אי יש שליחות לגוי לחומרא איכ"ל דהגוי נעשה שלוחו ויהא אסור מדרבנן ולפ"ז איכ"ל דלכך לא ס"ל להתוס' בשמעתין תי' זה וכמ"ש דאפשר דס"ל דקאי לשיטת רש"י דסובר ב"מ דף ע"א ע"ב דיש שליחות לגוי לחומרא א"כ גם שם ביי"נ יהא אסור ע"כ הצרכו לתירוצים אלא דלפ"ז דמחלקי' בין הא דע"ז לדהכא. דהתם אינו מצווה ליתן איסור משא"כ כאן כל שנותן הוא איסור ולכך אסור כאן וממילא הוא הדין אי מצוה ליתן יי"נ יהיה אסור לכ"ע וא"כ שם בדין של המג"א דמצוה ליתן חמץ קשיא מנ"ל דשרי דהרי ביו"ד סי' קס"ט סעיף ה' ברמ"א מביא פלוגתא זו אי יש שליחות לגוי לחומרא וע"כ צ"ל כתי' התוס' וא"כ אי מפרש יי"נ או חמץ אסור ואיך התיר המג"א אפילו אם מפרש ליתן חמץ וצ"ע

ומה שהביא להקשות מהירושלמי פ"ג מיבמות הלכה ב' כותי מהו שיעשה שליח דלכאורה מוכח דיכול לעשות שליח להקדיש והפוסקים פליגו בזה ולא אדע מה קשיא לי' הם פליגו אם עושה שליח להקדיש דמילי לא מימסרי לשליח אבל ליקח מבואר בקדושין דף מ"ב דאיש אחד לוקח בשביל כל המשפחה דהשליחות הוא גם על המעשה ואחתום בברכה המשולשת והיה לך שלום מנאי: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה נה בעזהי"ת פה חוסט יום ה' לסדר כי תצא שנת תרל"ח לפ"ק יע"א. כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר הרב המאוה"ג המופלג מוהר"ר יוסף וואלדמאן נ"י אבדק"ק העלמיץ יע"א

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד אשה שהיה לה טבעת למשכון מן הגוי על איזה זהובים כסף והחתן של האשה דחק עליה ליתן לו את הטבעת והיא לא רצתה ופעם אחד חטף ממנה וברח עם הטבעת בלי רצונה ואח"כ קודם החתונה שהיה צריך אבי הכלה ליתן הנדוניא שמונים זהובים כסף וחסרו לו מן השמונים חמשה ז"כ ואמרו החתן וגם הכלה שיהיו אלו החמשה זהובים כסף בעד הטבעת ואח"כ קידש אותה באותה טבעת ונולד עכשיו ערעור שהקדושין שנתקדשה בטבעת ההוא לא הוי קדושין משום דהיה גזל ולא היה של החתן אלא של הגוי והכלה לא היתה יכולה למכור את הטבעת ומעלתו נ"י האריך וכתב שלדעתו הוי קדושין מצד ג' טעמים אחד מצד דברי הש"ע באהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ב בדבר שהוא של נכרי יכולין לקדש בו והשני דהוי כמלוה על המשכון ורשאי המלוה לקדש אשה בו כמבואר בסעיף י"א גבי מלוה על המשכון אם קידשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון דלכ"ע מקודשת וה"נ האשה היא חייבת להחתן על המשכון חמשה ז"כ וקידש באותה מלוה והחזירה לו המשכון ומקודשת והשלישית דלא גרע עכ"פ משאלה וי"ל לכל הפחות דבתורת שאלה יהבה לי' עכ"ל בקצרה

ולפענ"ד הדבר צ"ע והקדושין הם עדיין ספק דגם דגוף הדין שפסק בסעיף י"ב הנ"ל במוכר משכון של גוי יכול הלוקח לקדש בו וכ' בחמ"ח דה"ה המלוה עצמו דעיקר דינא ילפינן מתשובת מהרא"י סי' קל"ח דגזל נכרי הוי רק מדרבנן ובנוב"י ח"ר בחיו"ד סי' פ"א כתב דגם להרמב"ם יש לצדד כן ולדעתי הדבר עדיין קשה דהרי המג"א הביא בסי' תרל"ז ס"ק ג' דאפי' למ"ד גזל נכרי שרי מ"מ לא מקרי לכם ועוד הביא שם דיעות דגזל עכו"ם אסור וא"י ברם בדבר דבעינן לכם וגוף סברת הס' יראים שהביא המג"א צריך ביאור. ואני אמרתי להסביר דבריו (וע' בס' יום תרועה בר"ה דף כ"ח ע"א) דבודאי אף דגזל עכו"ם מותר מ"מ אם אותו גוי חטף את שלו בודאי אין מוציאין ממנו וא"כ הא אמרינן בב"מ דף ו' ע"ב דאם נימא דתקפו אין מוציאין לא מקרי שלו והוי כפוטר עצמו בממון של כהן וא"כ ה"נ כיון דאי חטף הגוי לא היו יכולין להוציא מידו ושפיר כ' בס' יראים דלא מקרי שלו אפילו אי גזל עכו"ם מותר

והנה בתשובת מהרא"י תשובה קל"ח שממנו מקור דין זה כ' הטעם להיתר משום דהוי כהפקעת הלוואתו דמותר בגוי יעו"ש והובא בחמ"ח וגם זה אין הדין ברור והרמב"ם לא הביא כלל דין זה דאיתא בב"ק דף קי"ג דהפקעת הלוואתו מותר והיש"ש פסק דהפקעת הלוואתו ג"כ אסור והובא בפוסקים בחו"מ סי' שמ"ח. וגם מ"ש מטעם שני דהוי כמקדש במלוה שהיא חייבת לו ויש לו עליה משכון דקי"ל דמקודשת ועוד טעם שלישי משום דקידשה בהנאת קישוט דלא גרע משאלה זה ג"כ אינו מוסכם דלפי הנראה לפענ"ד דאפילו לפי דבריו הוי כקידושין בלא עדים דהרי לפני העדים אמר שהטבעת הוא שלו ואינו מקדש אותה במלוה ולא בהנאת קישוט ואע"ג דהיא ידעה שאינה שלו אבל באמת גם העדים צריכין שידעו מזה

ועוד מטעם אחר דהבעל לא זכה כלל בהמשכון לפי דעת הרמב"ם המובא בנמוק"י בסוגיא דהילך דס"ל דמשכון אינו נקנה אלא במשיכה והמעות שהיא חייבת לו גרע ממלוה דאפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דקונה במלוה אבל במלוה כה"ג שלא היה מעולם מלוה שאם היו רוצים לבטל השדוכין היו יכולים בכה"ג גם הרמב"ם מודה וא"כ המשכון לא נקנה לו כלל והטבעת עדיין שלה וגם הנאת שימוש וקישוט הוא שלה ואפילו כשהיה בידה בגזל ולאח"כ לא קנה ולא עשה שום קנין וכדלעיל ונהי דיש פוסקים החלוקים על הרמב"ר וגם בס' קצוה"ח סימן ע"ב תמה עליו מכמה דוכתי יעו"ש מ"מ מידי ספיקא לא נפקא

ולכאורה הי' אפשר לומר דאם הוא בחצרו של אדם גם חצרו קונה לו לדעת הרמב"ר ג"כ וכן לפמ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בה' בכורות סי' ש"י דאם הכניס חמץ לגמרי לתוך ביתו עדיף ממשיכה דאפילו בגוי מהני, וא"כ אפשר דגם להרמב"ר אמרינן כן מ"מ הרואה דברי הנמוק"י יראה דלא ס"ל לחלק וא"כ לדידהו לא קנה הבעל את הטבעת כלל לא בתורת גזל ולא בתורת משכון וא"כ לדעתי אין הקדושין קדושין דלכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא ובלא"ה הוא ספק ובאהע"ז סימן כ"ו הביא דעת י"א דחופה קונה כו' והוי ספק וא"כ גם באשה הנ"ל כן וצריכין לקדש אותה פעם אחרת מספק וא"צ שבע ברכות מחדש כדאיתא באהע"ז סי' ס"א סעיף ד' בהגה"ה ואפשר עי"ז יהי' שלום ביניהם ויהי' זיווגם עולה יפה ורק מצד שהקדושין לא היו כדינם היה קטטה וקטגוריא ביניהם כנלפענ"ד. והי' לו שלום מנאי: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה נו

הנה הרמב"ן כ' דהרי"ף ספוקי מספקא לי' אי חופה קונה' כר"ה והשעה"מ הקשה עליו דהרי כל הלימוד דר"ה שייך דוקא אי אמרי' כר' טרפון כו' לא אמרי' דיו ע' בקדושין דף ה' בתוס' ד"ה חופה שגומרת כו' וכן העיר הפ"י שם בזה ולפענ"ד נראה לישב דהנה המהרש"א כתב בכוונת התוס' דס"ל דלענין קנין א"צ לימוד דודאי חופה עדיף מכסף ועיקר הלימוד אצטריך לענין גומר והנה בכל הקנינים לא מבעי' לר"ל דס"ל בב"מ דף מ"ז ע"ב דמשיכה עדיף מכסף אכן אפילו לר"י מ"מ במידי דלא מיחסרא ממון לכ"ע משיכה קונה אפי' למ"ד דאין גוי קונה במשיכה כ' מרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד סי' ש"י (הובא בתשובה הקודמת) דבלקיחתו לביתו ממש ודאי מועיל אי לא מיחסרא ממון ולכך ממילא מסתבר דיהא החופה קונה

וא"כ לדעת התוספ' הרא"ש שהביא השעה"מ דר"ה ס"ל רק דקונה לכאורה לא הי' צריך למילף מכסף דאינו גומר אלא מסברא הנ"ל שזה הגמר מצד עצמו באמת וקשה למה לי' לר"ה הק"ו (ואפשר דמסברא ליכא למילף דאיכ"ל אמה עבריה תוכיח דאינה נקנית במשיכה ולא בהבאתה לבית והוקשה לאחרת ולכך צ"ל מהא דגומר וא"כ אינו דומה לאמה ושוב נילוף מסברא אבל לשון ר"ה לא משמע כן) ונראה דר"ה לטעמי' דס"ל לקמן דף מ"ז ע"ב דהשואל קרדום מחברו בקע בו קנאה וכ' הריטב"א דס"ל לר"ה כיון דאין גוף הקורדם נקנה אינו