מהר"ם שיק אבן העזר סח

לכתחלה דע"א בהכחשה קי"ל דתנשא לכתחלה ואי אינה מכחשת לא מבעי' במודית דתצא אלא אפילו בשותקת משמע דסובר אביי לקמן ע"א בקדושין היכא דליכא הכחשה תצא ולכך מוקי אביי בזה אח"ז

שם דף כ"ג ע"א בתוס' ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' וי"מ כיון דלא מפליג בין כו' ש"מ לאו רמבר"י הוא ע' במהרש"א מה שהקשה דלמא אתיא אפילו כרבנן ובנישאת לאחר ויש לישב תי' התוס' אלא שאין הלשון מדוקדק אבל גוף התי' יש לומר דהנך י"מ סוברים כדעת הרשב"א בקדושין דף ס"ו דהיכא דנישאת בהיתר נעשה כחזקת היתר ולפי מה שהסביר השעה"מ דלרמבר"י גם בנישאת בהיתר דוקא לא' מעדיה ובאומרת ברי לי ל"ת ולרבנן בניסת בהיתר אפילו נישאת לאחר לא תצא ולפי"ז כיון דנישאת חשבי' לי' כחזקת היתר א"כ לר"מ בר"י דבעינן אפילו בכה"ג ברי לי הה"ד בחזקת פנוי' בעינן דוקא לא' מעדיה וברי לי אבל לרבנן דבניסת בהיתר לא בעינן ברי לי הה"ד בחזקת פנויה אפילו ניסת לאחר לא תצא וע"ז כת' התוס' אי אתיא כר"מ בר"י וא"כ ע"כ ברישא מיירי דמהני חזקת פנוי' היינו באומר ברי א"כ הו"ל בסיפא לחלק בין ניסת קודם ואלא ע"כ דאתיא כרבנן ובניסת לאחד מעדיה דאי לאחר עדיין תקשה דהו"ל לאפלוגי בסיפא בין נישאת קודם וכיון דמיירי באו' ברי קשיא לן למה בסיפא תצא הא לעולם לא תצא וא"ש

והנה תי' הראשון שכתב התוס' דתצא מדרבנן ע"כ סברו דאע"ג דמה"ת דינו כהיתר ורק מדרבנן הוא ספק מ"מ לא שייך בי' ספיקא דרבנן להקל כיון דשנים אומרים כן ושנים אומרים כן הו"ל כמו אתחזק כמ"ש התוס' לעיל לענין אשם תלוי אמנם ברשב"א יבמות דף ל"א ע"א מבואר דאי אמרי' דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ממילא ספיקא דרבנן לקולא ורק לכתחלה אסור לעשות ספק דרבנן ולכך חולצת וכיו"ב מידי דלכתחלה צריכין אנו לחוש אבל לענין דיעבד לא אמרינן דתצא וכן דעת ריב"ב לקמן בתוס' דף כ"ז ע"ב דלא ניחא לי' בסברא זו ועוד שאר מפורשים דלא תי' תירץ זה

שם בש"ס ר"א אמר לעולם כו' ואיפוך כו' ע' בשמ"ק בשם הראשונים ובר"ן להקשות הדיוקים דסתרו אהדדי לתי' ר' אשי ונראה דהנה יש לדייק כמו שדקדק הר"י בתוס' ביבמות דף קי"ז ע"ב דלמה לא קתני תצא והולד ממזר משמע דמיירי אפילו בקדושין דרבנן כגון בקידש קטנה ועוד הרבה קדושין יש שהם רק מדרבנן ואפ"ה תצא וממילא הדיוק דאלמלא היו תרי ותרי לא היו אמרי' דלעולם תצא דבקדושין דרבנן שפיר אמרינן דמוקמינן אחזקת פנויה ואע"ג דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה היינו בדאורייתא כמ"ש התוספת לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן כו' משא"כ היכא דהאיסור הוא רק מדרבנן והדיוק דסיפא א"ש דלעולם לא תצא היכא דאמרו רק לא ראינו אבל אלמלא היה הכחשה היינו אומרים תצא היכא דניסת לאחר כיון דיש לפנינו חזקת איסור וא"ש הדיוקים: תשובה נג לברר דין שאילת שלום לא"א

הנה באהע"ז סי' כ"א סעיף ו' פסק דאין שואלין בשלום אשה כלל אפילו ע"י שליח ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה שלום אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה וכ' הב"ח דהה"ד לשאול לאחר על שלומה מותר והחמ"ח שם סק"ז הקשה דהוא נגד הגמרא דקאמר ע"י בעלה שאני ולפענ"ד נראה נכון דעת הב"ח דהרי בש"ס אינו מבואר חילוק זה בין לשאול על שלומה ובין לשלוח לה שלום אלא שהתוס' ב"מ דף פ"ז ובקדושין דף ע' הקשו דבב"מ מתרץ דע"י בעלה שאני ובקדושין אמרו אין שואלין בשלום אשה כלל אפילו ע"י בעלה ותי' בב"מ דף פ"ז דדוקא לשאול איה פלונית שרי ע"י בעלה אבל לישאל בשלומה אפי' ע"י בעלה אסור ובקדושין כתב התוס' בלשון אחרת שאילת שלום מותר ע"י בעלה אבל לשלוח בשלום אסור אפי' ע"י בעלה

ונראה דכוונת התוס' בין בקדושין ובין בב"מ חד מילתא היא וגם בב"מ כוונו לדבריהם שכתב בקדושין אלא דעל הש"ס גופי' קשיא דלמה הצרכו בב"מ לתרץ דע"י בעלה שאני הו"ל לתרץ דלשאול על שלומה בלשון איה שאני ואין לומר דפשיטא לי' דגם שאילת שלום בלשון איה אסור מנ"ל אם משמואל ע"כ שמואל מיירי משליחות שלום והרי אמרו בקדושין דלשמואל גם ע"י בעלה אסור וא"כ שמואל לא מיירי משאילת שלום כעין איה היא דמותר ע"י בעלה ואי מסברא ידע דאסור א"כ לא הוי ליה לאתויי כלל הא דשמואל להקשות מיני' אלא הו"ל להקשות מסברא ותו קשיא לי על מ"ש הפנ"י בחידושיו לקדושין שם דלפי הנראה הא דלא אמר לי' ר"י מיד מהא דשמואל דאין שואלין בשלום משום דמעיקרא סבר דבעצמו דאורחא הוא וחייב אדם להקדים בשלום אפילו לגוי וכיון דדרך ארץ ואורחא הוא לית בי' משום הרגל חיבה פ"ש וא"כ בב"מ שם דג"כ אמרינן דדרך ארץ הוא לשאול לבעל על אשתו ולהאשה על בעלה וא"כ כיון דאורחא הוא לית ב' משום הא דשמואל ומאי פריך שם

והנראה לפענ"ד דודאי שמואל לא פירש אלא משום דאמר אין שואלין בשלום אשה כלל לשון כלל שאמר או דבא לרבות כל ענין שאילת שלום אפי' שאילת איה או אפי' מאי דהיא אורחא דמלתא ודרך ארץ או דבא לרבות אפי' ע"י בעלה או דבא לבטל תרווייהו ולומר כל ענין שאילת שלום ואפילו על ידי בעלה דאמורא צריך לפרש דבריו ומדסתם אמרינן דכלל לאסור הכל אמנם כל זה לפי ס"ד ולכך פריך ב"מ דף פ"ז שפיר דהא אמר שמואל דאסור לשאול בשלום אשה כלל ונכלל בו כל ענין וגוונא דשאילת שלום וממילא אפילו מידי דאורחא או שאילת איה וכיוצא בכלל

וע"ז משני ע"י בעלה שאני ר"ל דכלל רק כל ענין וגוונא דשאילת שלום אבל בעל אינו בכלל ולא נתרבה בלשון כלל ולעולם אמרי' לחומרא דכל ענין שאילת שלום אסור והיינו כדעת ר"נ בקדושין דף ע' דע"י בעלה לעולם שרי אבל ר"י דסובר ומסיק ואמר דכוונת שמואל בלשון כלל לרבות בעלה א"כ ע"כ כוונת שמואל דוקא על שליחות שלום דאסור ע"י בעלה אבל שאר ענין שאילת שלום כגון איה או מילתא דאורחא לא אסר שמואל דהרי מוכח מהמלאכים דע"י בעלה שרי וא"כ כיון דלמסקנא כה"ג איננו בכלל דברי שמואל שפיר קאמר הב"ח דאפי' לאחר מותר כנלפענ"ד נכון לישב דברי הב"ח ודברי הפנ"י הנ"ל

ועפ"י דברי הפ"י הנ"ל שכתב דדבר דהוא אורחא לית בי' משום חיבה ולפ"ז מאי קאמר משום קול באשה הא קי"ל דוקא קול זמר ותירץ הרשב"א בברכות דף כ"ד השבת שלום גרע דאיכא חיבה וכיון דאורחא הוא אכתי קשה ואין לומר דבאמת ס"ל לר"י דכל קול הוי ערוה ואנן לא קי"ל כוותי' אלא כר' חסדא דאמר שם בברכות דף כ"ד ע"א שוק באשה ערוה דמיני' ילפינן דדוקא מידי דלאו אורחא הוי ערוה והה"ד בקול וכמ"ש הב"י באו"ח סי' ע"ה וזה נראה כוונת ספר מקראי קודש שהביא הברכ"י שם בסי' ע"ה שכתב דבאמת הרא"ש והרי"ף השמיטו בקדושין שם דברי ר"י בזה משום דלא קי"ל כוותי' ואם זה כוונתו מיושב קושית הברכ"י ממה שהקשה עליו וכן ראיתי בא"ר שם סק"ה שהביא בשם הב"ש דחייש באמת לקול גרידא

מיהו תימה דא"כ מאי קאמר ר"נ לשדר על ידי שליח הא אכתי אסור להשליח לשמוע קול וע"כ כתי' הרשב"א הנ"ל וא"כ לדעת הפנ"י שכ' כיון דאורחא אין חיבה וכיון דדרך ארץ לומר צפרא למרא טב ולית בי' משום הא דשמואל דאין שואלין בשלום אשה וה"נ דאינו אסור משום אידך דשמואל דקול וצ"ל באשה ערוה החמיר שמא תוסיף אמרים לו מאי שאינו אורחא אבל נראה דזה שייך אי רואה את פניה או ידעה ומכירה כו' כעין דאמרינן במגילה דף ט"ו רחב בשמה ויעל בקולה כו' והיא דידעה ומכירה וכן אמרינן להסתכל בבגדי צבעונין דדוקא במכירה וכדקי"ל באהע"ז סי' כ"א סעיף א' אבל באינו רואה אותה בפניה ואינה מכירה נראה דאין חשש כלל. (וקשה לפמ"ש הרשב"א דקול בשאילת שלום גרע מאי ראי' מביא במגילה מיעל בקולה וכמו שפי' שם המהרש"א בחי"א הא שם ביעל הוי כשאילת שלום וצ"ל ג"כ דרק חיישינן קאמר)

ובלא"ה נראה הא דאין העולם נזהרין בזה הוא כמ"ש התוספת בקדושין דף פ"א ע"א לענין הא דאין משתמשין באשה דסומכין על אידך דשמואל דאמר הכל לשם שמים ופסקו הרמ"א באהע"ז סי' כ"א סעיף ה' בהגה"ה דה"ה בכל כיו"ב סמכינן ע"ז ובפרט כיון דאורחא הוא לית בי' משום חיבה והרהור וכבר כתב הריטב"א בסוף קדושין ואם מכיר בעצמו כו' שאין לבו מעלה טינא כלל מותר לדבר עם הערוה ולשאול בשלום א"א כו' וכמה מרבנן דמשתעו בהדי מטרנוחא כו' שהכל לפי מאי שהוא אדם ושיש לחוש להרהורא אצלו (כעין דאיתא באו"ח סי' ע"ה לענין שער ובשר כו') והמקדש עצמו בדבר המותר לו וראוי לו קדוש יאמר לו והנלפענ"ד כתבתי: תשובה נד בעזהי"ת אור ליום ו' עש"ק פ' בחקותי שנת תרנ"ה לפ"ק פה חוסט יע"א: החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג מוהר"ר זוסמאן סופר נ"י האבדק"ק האלאש יע"א

מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לבאר לו דברי הרשב"א בקדושין דף ט' דמביא מהירושלמי דאם היא אומרת תן סלע לעני ואתקדש אני לך מקודשת דחד טעם הוא דהנותן נעשה שלוחה ליתן לעני דהאיך שייך שליחות בממון שאינו שלו לא ידעתי מאי קשיא לי'