מהר"ם שיק אבן העזר סז

הגוף והם אלומים מחזקת כשרות דאתיא רק מכח רובא כנ"ל ולכך אמרי' שפיר דמוקמינן אחזקת הגוף או חזקת א"א משא"כ על חזקה דאתיא רק מכח רובא לא מוקמינן דמאי חזית דנוקי גברא דלמא נוקי עדים על חזקה וע' תומי' שם דהיכא דאיכא למימר דטעו ולא מפקינן מחזקתי' י"ל טפי דמוקמינן הדבר בחזקתו ולפי הנ"ל אפילו על חזקה מכח רובא וחזקת כשרות הוי מוקמי' ולפ"ז יש לחלק בין אמרו ב"ג דאיכא למתלי בטעות מוקמי' אחזקת כשרות ורש"י שכתב דלא מוקמינן רק אחזקה דע"פ עד הראשון היינו משום דמשמע דומיא דחלוצה דמכחשי אבל לפי המסקנא ולפי קושית ר"א דתרי ותרי נמי איכא לאוקמי בגרושה לחודא וכת אומרת קרוב לה ואיכא למתלי בטעות ושפיר אמרינן דמוקמי' אחזקת כשרות ומיושב קושית התוס' לפי שיטת רש"י

ובתוס' בד"ה כגון שניסת לאחד מעדיה והא דתנן כו' הנה כבר האריכו המפרשים בזה והר"ן כ' דתרי לא נחשדו דאיתתא לבי תרי לא חזיא ואע"ג דגם בשדה דחזי לבי תרי אפ"ה לא נחשדו וצ"ל דס"ל לר"ן דבאיסור א"א יש להחמיר יותר ורק משום דלא חזיא לתרי וע' בר"ן שהביא דברי ר"ח שסובר דבעינן ג' עדים דהעד שנשא האשה לא מצרפינן ויש להביא ראיה לשיטת ר"ח מיבמות דף פ"ח ע"א דאמר ל"ש אלא שנשאת ע"פ ע"א כו' והקשה בשעה"מ הא ע"א דומיא דשנים ומיירי נמי בנישאת לעד א"כ בלא"ה תצא לפי דעת הפוסקים הסוברים דבניסת לעד המעיד תצא ומאי ארי' שבא בעלה אח"כ ועוד דקדק הנמוק"י שם במתני' דנקט מי שהלך כו' ובאו ואמרו לה מת בעליך כו' כיון דמיירי בעד א' למה נקט אמרו לה לשון רבים ונראה דלדברי ר"ח קושיא חדא מתורצת באידך דלכך נקט אמרו לה דבאמת באו שנים אלא דניסת לאחד מעדיה וא"כ אותו עד לא חשיב תו עד דנוגע בדבר ולא ניסת רק ע"פ ע"א וז"ש רב לא שנו אלא שניסת ע"פ ע"א וא"ש

אמנם לשיטת ר"ח לכאורה קשה מאי פריך מברייתא דופנו דלמא מיירי הברייתא ביש ב' כתות עדים רק שניסת לכהן שהיה אחד מעדיה ולכך תצא הואיל וב' מכחישין וזה שנשאה אין מצרפין דהוי כפסול וכנוגע ואיכא רק חד כשר וחד פסול נגד ב' כשרים ולא מהני ברי לי ולכאורה הי' נראה דלא קשה מידי דטעמא דר"ח הוא רק מדרבנן ומשום חשד ולעז אמרינן תצא אבל ברייתא דדופנו קאי על הקרא אבל לפי מה שהסביר בפנ"י דטעמא דר"ח דהואיל ונישאת לעד הוי העד כקרוב וכנוגע בעדות ונהי דבעדות אשה אפילו קרוב נאמן מ"מ כיון דמכחשי לי' כשרים הוי כמאן דליתא ונראה דגם זה דנחשב אותו כנוגע הוא רק מדרבנן דמה"ת כיון דבשעת ראי' והגדה כשר הי' אע"ג דאח"כ נעשה פסול לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וה"נ לענין נוגע בעדות ל"א הוכיח סופו ע"ת ורק מדרבנן ס"ל לר"ח דלא מצרפין אותו וא"כ פריך שפיר מברייתא דדופנו דהוא מה"ת: סימן נב עוד לסוגיא הנ"ל

בש"ס שם תרגמא אביי בע"א ע"א אומר מת המנוהו רבנן כבי תרי כו' ע' בהה"מ פי"ב מה' גירושין ובלח"מ שהקשו דלמה לי' לאוקמי מטעם דהמנוהו כבי תרי לדעת הרמב"ם אפילו בבאו בב"א אם נישאת לאותו עד שמעיד שמת לא תצא וע' בפנ"י שכתב בכה"ג אפילו עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה וניסת לעד שאומר נתגרשה לא תצא אמנם בס' ארץ צבי הוכיח בספרו תאומי צבי' ס"ק ס"ז בסימן י"ז דע"א אומר נתגרשה אם נישאת תצא דעדיין היא בחזקת איסור א"א ולא מהני ברי לי ע"ש וא"כ שוב נשאר קושית הה"מ הנ"ל

ונראה דאביי לטעמי' דסובר ביבמות דף ל"א ע"ב דיגיד עליו ריעו וע"א אומר קרוב לה וע"א אומר קרוב לו חולצת ולא מתיבמת והקשה בס' תאומי צבי' סי' הנ"ל ס"ק ט"ז דהקשה לדידי' אמאי לא מוקמי' אחזקה דהיחה בחזקת צרת ערוה ולא תחלוץ ואי נחמיר שתחלוץ אסור ליבומי ואי תימא דלא חיישינן לזה שאם אתה אומר חולצת ומחיבמח הרי מבואר דאביי ורבא סוברין דמה"ת חולצת ולא מתיבמת מטעם ספק וליכא למימר דאוקי אחזקה דס"ל כמ"ש התוס' בשמעתין דהואיל וידעינן דזרק לה הא איתרע לי' חזקתה ולא אוקמינן אחזקה ומן הדין הוי ספק וחולצת ולא מתייבמת

וא"כ כיון דסובר אביי דהיכא דזרק לה בודאי ליכא למימר דמוקמי' אחזקה כבר כ' הר"ן דהא דמוקי אביי ע"א אומר נתגרשה כו' ע"כ מיירי היכא דזרק לה גט תרווייהו מודים וא"כ ליכא למימר אחזקה וכיון דהוי ספק שפיר מהני אמירת ברי לי ולכך א"א ל' לאביי לאוקפ' בעד מיתה כגון דאתי בהדי הדדי ונישאת לאחר מעדי' דא"כ בגירושין בכה"ג דזרק לה ואיתרע חזקתה נמי לא תצא בנישאת לעד האומר שנתגרשה

ועוד אמרתי לישב דהנה לפי מאי דמשמע לקמן דאביי סובר בע"א אומר נתקדשה חוששין לדבריו ותצא ע' ברמב"ן שהביא הר"ן ובחי' הרא"ה וע' בתשובת תה"ד סי' רי"ב שהביא בשם גדול אחד דאפילו האשה מכחישתו כיון דהדין דהמקדש בע"א חוששין לקדושין לא מהני הכחשתה וע' באהע"ז סימן מ"ב סעיף ב' דלא קיימא לן כן ועכ"פ לדיעה זו אי נימא דהמקדש בע"א חוששין לקדושין א"כ קשה אמאי לא מהימן העד האומר לא מת במיגו דאי בעי אמר נתקדשה אח"ז והיינו חוששין לקדושין ונראה דכיון דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כב' א"כ כמו דלא אמרי' מיגו במקום עדים ה"נ לא אמרי' מיגו נגד העד הזה דהוי כמו תרי ולכך הראשון נאמן וכל זה א"א דמיירי בבאו בזה אח"ז דהוי הראשון כב' אבל אי הוי מוקמינן בבאו בבת אחת הי' לן לומר דהעד שאומר לא מת נאמן ואפי' אם נישאת להעד המעיד שמת תצא ממנו ולכך לא מצי אביי לאוקמי' בכה"ג אבל הרמב"ם לדינא שפיר פסק דע"א בהכחשה אינו נאמן כלל לענין נתקדשה ולכך איכ"ל שפיר דאפי' בבאו בב"א אם נישאת לא' מעדים לא תצא

והנה בס' תאומי צבי' הקשה לדעת הרמב"ן ביבמות דף פ"ח ע"ב מברייתא דדופנו נוקי בע"א ובבאו בב"א וקמ"ל קרא דתצא וכדעת הרמב"ן לפי מאי דנראה מדברי רש"י שם יש לאוקמא קרא בע"א וע"כ דס"ל דע"א מה"ת נאמן במיתה וא"כ קשיא כנ"ל אמנם לכאורה נראה דבכה"ג גם הרמב"ן מודה דמהני ברי לי דהנה מקרא דוקדשתו ע"כ קאי על איסורי כהונה דהיינו זונה גרושה וחללה ולפי מאי דמסקינן ביבמות דמיירי בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו שבאו עדים שהיא גרושה או חללה או זונה ולפי ס"ד דהברייתא מיירי בנישאת ואח"כ באו עדים הי' אפשר לפרש לה ע"ד שפרש"י דמיירי בא"א וע"י השנים שאמרו מת נישאת ואח"כ באו עדים שאז עדיין היה חי ורק עתה מת וא"כ למפרע היתה נבעלת כשהיא א"א אע"ג דהיא סמכה על העדים מ"מ גם באונס נעשית זונה ואסורה לכהונה

ואפילו בע"א נראה דמה"ת חשיבה אנוסה רק רבנן הואיל ולא דייקא שפיר קנסוה כדמשמע מלשון רש"י ריש האשה רבה וא"כ כיון שע"כ צ"ל דמיירי דהכל מודים דהשתא מת וא"כ יש לן חזקה דהשתא ואיכא למימר דכל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת ולדעת הרמב"ן ריש נדה אין זה מטעם חומרא דקדשים אלא דינא היא וע' שם בנדה דף צ' דלר"י חזקה דהשתא שוה להחזקה דמעיקרא וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מה' אבות הטומאה כר"י ועכ"פ כיון דספק הוא גם הרמב"ן מודה דמהני ברי לי ודוקא נגד חזקה ס"ל להרמב"ן דלא מהני ואי מיירי באינך גווני דעד אחד אומר גרושה או זונה וחללה היא פשיטא דאין עד א' נאמן

שם בש"ס וכדעולא כו' כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' כו' טעמא דעולא נראה דיליף לי' מדגילה התורה גבי סוטה דע"א נאמן לענין טומאה וע"כ מיירי שהיא מכחשת דאי מודית בלא"ה לא הוית שותת וכיון דע"כ דמיירי במכחשת את העד סברא הוא דע"א בהכחשה לאו כלום וכדאיתא בקדושין דף ס"ה ע"ב לסברא פשוטא אפילו בהכחשת בע"ד לפי דעת רוב הפוסקים אין העד הנכחש, כלום ואיך נאמן עד אטומאה וע"כ דהתורה האמינה אותו כב' ומזה אתה דן לכל התורה כולה ומזה משמע דאפילו אשה חשיבה כב' כיון דאשה נאמנת לומר נטמאת אע"ג דמכחשת אותה הסוטה א"כ מזה מוכח דגם אשה חשיבה כב' ואי אתיא אשה לבסוף ומכחיש לה אינה נאמנת וכמ"ש הה"מ פי"ב מה' גרושין ובפ"ט מהלכות רוצח שכ' הרמב"ם דאפילו בזה אח"ז גבי אשה שוין ולא חשיבה ראשונה כב' וכבר הקשה הלח"מ וצ"ל עגלה ערופה שאני שאין רגלים לדבר

בש"ס שם ע"א אומר נתגרשה כו' ע' בר"ן דע"כ מיירי באומרים זרק לה דאיכא למיתלי בטעות דאל"כ איך קאמר תרוייהו בא"א קא מסהדי דהיינו ע"י אותן העדים וכמ"ש התוס' ד"ה תרוייהו כו' הא חד מינייהו הוא פסול ע"ש ולכאורה קשה לפ"ז א"כ למה הוצרך לעיל במת לאוקמא כדעולא נימא דמיירי נמי בכה"ג דהם אחזיקוה בא"א וכיון דעדות מוכחשת היא דבמת דוחק לומר דשייך נמי טעות וא"כ חד מינייהו פסול ולא מהני עדותן לענין קדושין ולכך לא תצא וכי תימא דאי מיירי נמי ברישא דהיתה בחזקת פנויה והם מעמידין אותה בחזקת א"א א"כ יהי' העד האומר מת נאמן במיגו דאי בעי שתק ולא שייך לומר דרובא לאסור לכהונה דכה"ג ל"ש עתה זה ליתא דמ"מ דלמא הוא בא לפוסלה על קרובי הבעל (ומטעם זה נמי לא קשה מ"ש בהפלאה דל"ש לומר דבא לפוסלה לכהונה דבלא"ה פסולה ע"י אמירה דידה דהרי איכא למימר דבא לאוסרה בקרוביו) ונראה דלק"מ דממנ"פ אי מכחשת להאי א"כ כיון דחד פסול א"כ תנשא