מהר"ם שיק אבן העזר סב

ואשמעי' כן במצא הגט ומכירו דבא לאשמעי' רבותא דאפי' אם אינו מכיר את הגט רק הדבר שהגט קשור בו והוא אינו יודע אי השאיל לו והו"א דחיישינן לשאלה קמ"ל דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה וכדמשני

וא"כ א"ש קושי' הנ"ל דכל זה לפי מאי דמשני אבל לס"ד דאין חילוק בין כיס וארנקי שפיר קשיא להו דניחוש לשאלה ואין לומר שהוא אומר שלא השאיל שהרי התוס' כ' שהמקשן לא הקשה מכאן תפשוט סימני דאורייתא משום דסבר דיש לאוקמי' במצאו בעצמו ומכיר בטב"ע וגם אומר שלא השאיל וא"כ מ"ש כיס וארנקי דנקט וע"כ דלא מיירי באומר שלא השאיל וקמ"ל דלא חיישינן לשאלה ופריך שפיר ומיושב היטב קושית מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל ואינך קושיות

ועפי"ז יש לישב ג"כ מה שדקדק בת"ח והאריך בו בנוב"י מהדו"ק סימן ל"ב בתקע"ג דסוגיין דשמעתא דקאמר אבע"א כלים בחוורי וסומקי ובתר הכי פריך אלא הא דתניא מצאו קשור כו' קשיא לכאורה דהרי קושיא זו קאי על תי' הראשון והוי לי' להש"ס לקבעו קודם ואבע"א כאשר הוא באמת ביבמות דף ק"כ אמנם להנ"ל א"ש דהרי אי אמרינן סימנין דאורייתא אכתי איכא לאוקמ' במצאו השליח ומכיר הגט בסי' קשירת כיס וארנקי ויודע דלא השאיל וכיס וארנקי דנקט להורות דסי' דאורייתא וסמכינן עלייהו וא"כ עדיין לא קשה קושית הש"ס

אלא דלפ"ז תקשה דתפשט בעיין דמוכח מברייתא זו דסימנין דאורייתא וכמ"ש התוס' וא"כ ממנ"פ קשה וא"כ א"ש ומיושב דקדוק הת"ח הנ"ל דלכך לא הקשו מעיקרא קרא דהרי מעיקרא מסיק דבאמת ס"ל למתני' דיבמות סימ' דאורייתא אלא דחיישינן לשאלה וע"ז לא קשה ברייתא דמצאו קשור אלא דקשיא ליה קושיא בפ"ע דממנ"פ אי תפשוט בעיין דסימנים או דקשיא דניחוש לשאלה וכיון דקושיא בפ"ע היא ולכך מפסיק בנתיים וא"ש דמפסיק להורות ע"י הפסקה זו דכל הקושיא הוא רק בחד צד דאם נתרץ דמיירי במצאו בעצמו קשיא דתפשוט בעיין ואפשר דביבמות כיון דכבר פריך מברייתא זו דמוכח דסי' דאורייתא ועליה סובב והולך כל השקלא וטריא וידעי' דקאי ע"ד ממנ"פ ולכך לא הצריכו להפסיק שם

ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דגם למ"ד סימנים דרבנן ע"כ קמ"ל ברייתא דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה וא"כ בעידי מיתה ג"כ אם כליו הן מידי דלא משאלי אינשי ויש בהן סי' מובהק ביותר או טב"ע שפיר סמכינן עלה כן נלפענ"ד מוכרח לדעת רש"י ותוס' הנ"ל וכ"כ השמ"ק בשם הרשב"א בהדיא (ולכאורה יש לדחות הנ"ל ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה ומודה דבגט דשייך בי' טב"ע לרשב"א דכלי אנפוריא לית בי' טב"ע ולעולם דמיירי במצאו השליח ומכיר ואומר שלא השאיל והא דלא נקט בגט עצמו משום דל"ש בי' טב"ע ורשב"א הוא מיהו חדא דכל הפוסקים והלכה פסוקה היא בש"ע אהע"ז סי' קל"ב דלא כתוס' הנ"ל אלא דגם בגט שייך בי' טב"ע ולא הוי כמו כלי אנפוריא וכמו שהסביר רש"י בגיטין דף כ"ז וביאורו בנוב"י מהדו"ת סימן ס"ב בתקע"ג דעושכחת בי' טב"ע ואפילו לפי דברי התוס' מ"מ מ"ש כיס וטבעת וארנקי דנקט הוי לי' למינקט סתמא מצאו קשור בכלים אלא ע"כ דנקט בכה"ג או משום דזה סימן ולכך נקט כלים דלא שכיח לקשור בהם וחדא מינייהו נקט והוי סי' בינוני או לס"ד נקט הנך דהם דברים דמשאלי וג"כ חדא מנייהו נקט ולתי' אדרבה נקט הנך דלא מושלי וא"ש כנ"ל)

ואפשר עוד יותר ואפרש שיחתי הנה גבי מצאו קשור בכיס אם נימא דנותן הקשירה עצמה לס' א"כ לא שייך דניחוש לשאלה דהרי זה הסימן הוא מופת ואות דהוא קשרו וממנו נאבד למ"ד סי' דאוריי' ומאי פריך הש"ס דניחוש לשאלה ואפי' נימא כמ"ש לעיל דקושית הש"ס בדרך ממנ"פ ותפשוט בעיין דסי' דאורייתא אכתי קשה דאפי' למ"ד סי' דרבנן וחיישינן דלמא אתרמי דגם לאחר הי' גט קשור בכיס מ"מ חשש שאלה אין כאן אם נודע לן דהאי כיס הוא של המוצא ומכח הסימן ידענו דקשר בי' את הגט ומאי פריך דניחוש לשאלה וע"כ צ"ל כיון דלמ"ד סיד"ר לא סגי בסי' זה וע"כ דמיירי דהוא בעצמו מצאו ולא ידעו כלל מאבידתו וא"כ לא נתן סימן מעולם קודם מציאותו דהרי לא ידעו כלל שנאבד ממנו וא"כ שפיר קשיא כנ"ל ממנ"פ אי אמר ג"כ דיודע שלא השאיל מ"ש כיס וארנקי ואי א"י א"כ באמת ניחוש וזה א"ש לפמ"ש התוספת בשמעתין דמיירי דהשליח מצאו

ולפמ"ש התוס' ביבמות דף ק"כ ד"ה רבא דמיירי דיש עדים המכירין א"כ שפיר מושכחת לה תרתי דהשליח נתן סימן בקשירה ויש לן עדים שיודעים שהכיס שלו ע"י טב"ע ומאי פריך וצ"ל דהקושיא כיון דסי' דרבנן לאו דוקא משום דחיישינן דאתרמי סימן כסימן אלא ג"כ חיישינן דלמא אתרמי דאמר כסומא בארובה או דמחזי חזי אצל חברו כך וכמ"ש הפנ"י בשמעתין והר"ן בחי' למס' חולין דף ע"ט ריש ע"ב וא"כ אכתי ניחוש לשאלה והא דאמר סימן דקשרו לכיס דלמא ראה זה אצל חברו והוא לא קשר גט מעולם לכיס אלא שנשרף או נתקלקל לו ע"ד אחד ומשום שכרו או תערומות הוא משקר כנלפע"ד דמוכרח לפרש בכוונת קושית הש"ס דהרי בתוס' גיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה מצאו קשור מבואר דהקשירה היא סי' וא"כ מוכרח כמ"ש דלמ"ד סי' דאורייתא אין כאן קושיא ואלא למ"ד סי' דרבנן וקשיא לי' על הב"י

ואין לומר נקוט מיהו פלגא בידך דלמ"ד סימן דאורייתא אין אנו מוכרחין לבוא לתי' הש"ס דכיס וארנקי לא מושלי אינשי וא"כ כיון דמספקא לן אי סי' דאורייתא א"כ לכך לא הביאו ולא סמכו הפוסקים על תי' הש"ס הלזה. זה אינו כיון דלמ"ד סי' דרבנן מוכרח לומר כן ואפ"ה סמכינן ע"ז מכ"ש למ"ד סימנין דאורייתא דלפי מ"ש הב"ש הנ"ל למ"ד סי' דאורייתא יש לסמוך טפי אפי' דכיס וארנקי ועכ"פ צ"ע על הב"י הנ"ל

מיהו זהו אפשר לישב דס"ל דנהי דמסתבר דאם אמר קשירת הגט בכיס הוי סי' בינוני לכל הפחות מ"מ הברייתא מיירי באומר סי' הזה דהרי נקט מצאו קשור בכיס כו' לשון זה משמע דהוא לא ידע דהי' קשור בכיס דאי נימא דזה הוי לסימן הוי לי' למינקט נאבד קשור בכיס ומצאו דהוי משמע דזה הוי הסימן ובשלמא במתניתין גיטין דף כ"ז מצאו בחפיסה יש מקום לפרש בחפיסה הידוע והב' של בחפיסה הוא בפתח ואפ"ה נראה דרש"י במתני' שם אע"ג דס"ל לרש"י סופ"ק דב"מ דף כ' דחפיסה הוי סי' אפ"ה מפרש דמצאו בו סי' אחר משום דלשון מצאו בחפיסה משמע לי' דהוא לא ידע דנאבד בחפיסה ולא ניתן זה לסימן וא"כ גם הכא לפי מאי דמפרש ביבמות דף ק"כ דטעם הברייתא משום דסי' דאורייתא מפרש לברייתא דהי' לו סי' בכיס דטב"ע לא שכיח כולי האי או משום דנקט סתמא ומשמע בכל סימן וכל הכרה שיש לו בכיס מועיל וגם סי' בינוני בכלל ולכך פריך מיני'

אבל כדמסיק דלכ"ע סי' דרבנן ואין שום הו"א לומר סימן מה"ת אם כן כיון דאין הו"א דמועילין סימנים בינונים סתמא הוי כפירושו דמיירי בהכרה דעדיפא טפי דהיינו בטב"ע כנלפענ"ד בכוונת התוס' יבמות דף ק"כ ד"ה אמר רבא כו' ולפ"ז שייך שפיר קושית הש"ס דשמעתין דניחוש לשאלה ג"כ גם למ"ד סימן דאורייתא ומשום דסתמא קתני ועד"ז יש לישב דברי הב"י הנ"ל אבל למ"ד סי' דרבנן דבלא"ה ברייתא לא מיירי בכל אנפין אלא במכיר בטב"ע ומצאו בעצמו גם שאלה לא קשה ומ"מ קושית מהרש"א הנ"ל נראה לפענ"ד כמ"ש

והנוב"י מהדו"ק בתקע"ג סי' ל"ב הקשה דלדברי הב"י עמדה הקושיא חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן למ"ד סי' דרבנן אפילו בעידי אוכף מ"מ הא לא הוי אוכף רק כמו סימן על החמור דכיון דאפשר דהשאיל לסברת הב"י לא הוי כסימן מובהק דהרי אמרינן דב' אתרמויי אתרמי לי' לא אמרי' ומטעם זה כתב הב"י וסייעתו דב' סימנים בינונים חשובים כסימן מובהק ולפ"ז יש לחלק דבשלמא בכיס וארנקי דלא משאלי המילתא דלא שכיחא היא רק מצד המשאיל אבל מצד השואל אינו מלתא דלא שכיחא אבל אוכף דהוי מלתא דלא שכיחא בין מצד השואל ובין מצד המשאיל וכדנקט הש"ס לא שאילי אינשי אוכפא א"כ דנימא דאתרמי דשואל ומשאיל שניהם עשו מילתא דלא שכיחא ב' אתרמויי לא אמרי' והוי שפיר כסימן מובהק ביותר ומועילון עדי אוכף לחמור גם לדעת הב"ש אליבא דהב"י

ועפ"י האמור תסתיים שמעתתא דאפילו לסברת הב"י הנ"ל מ"מ אם יש סימן בינוני בגוף וסימן מובהק ביותר בבגדים דלא מושלי מעידין להתיר. דנתי דמצד זה דלא מושלי לחודא לא מהני דחיישינן אולי אתרמי דשאל מ"מ הוי לי' כסימן בינוני וכיון דגם בגוף יש סימן בינוני ותרי פעמים אתרמויי אתרמי לא אמרי' וכדעת המ"ב הנ"ל

והשתא דאתית להכי יש לישב בלא"ה קושית הנוב"י הנ"ל מחמור בסימני או בעדי אוכף דהרי לפי הנ"ל קשה על הש"ס מאי פריך מחמור דלמא מיירי דיש על החמור ג"כ סי' בינוני מיהו זה אינו מצד ב' טעמים א' דהרי כיון דנקט בסי' אוכף ע"כ ס"ל סי' דאורייתא ואי הוי על החמור סי' בינוני למה צריך סימני אוכף ותו אפי' אי הגירסא בקושית הש"ס מחמור בעדי אוכף וכמו שהביא בשמ"ק מ"מ לפי ס"ד דלא ידע דאוכף לא משאלי אינשי והוי חשש דשאלה מידי דשכיחא וגרע מסי' בינוני והוי רק כסימן ארוך וגוץ א"כ אפי' הרבה לא מצטרפין אבל לבתר דמשני דאוכף לא משאלי אינשי וא"כ לא שכיחא אלא דמ"מ הוי כסי' בינוני שוב שפיר מצטרף לסי' בינוני דחמור ושפיר גילה לן קרא דמהדרי' חמור בעדי אוכף אפי' למ"ד סי' דרבנן ומיושב קושית הנוב"י הנ"ל

ואין להקשות דאפילו למ"ד סי' דרבנן הוי מצי להניח הלשון סימני אוכף וכדי לצרף אבל זה אינו דאי הוי רק סי' בינוני וגם חשש שאלה שוב גרע מסי' בינוני והוי רק כסימן גרוע ולא מצטרפין וכ"ת דאכתי הו"מ לאוקמי' בסי' מובהק ביותר זה בלא"ה קשה. ולפענ"ד הדבר נכון מאוד מה שדיבר בזה הפנ"י דאי אמרינן סימן