מהר"ם שיק אבן העזר סא

וכן קשה לי על הא דאמרו חז"ל במכות דף ו' דמקשינן שלשה לשנים דאם הי' אחד מהם פסול אז נפסל עדותן משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולהנ"ל קשה לי למה לי האי טעמא הלוא אפי' עדות הכשר הוא פסול משום שהצטרף עצמו עם פסולי עדות ולכאורה יש לדחות דהתם איירי דהי' הכשר שוגג וכ"ש בעדות עגונה דלא הי' צריך כלל לעדות האחרים דהא קי"ל דע"א נאמן בעדות אשה דל"צ אלא גלויי מלתא בעלמא. מיהו בתשובת מרן הגאון בעל חת"ס ז"ל סי' י"ד מחיו"ר הקשה שם עוד קושיא על זה וכ' שלפי הנראה לו דוקא אם הוא רשע או גזלן שהעידו עליו בב"ד הוא בכלל לאו דאל תשת אבל אם לא העידו עליו בב"ד, אף אם הכשר יודע שהעד האחר הוא גזלן אינו עובר על לאו דאל תשת וגם בנומק"י בפרק ז"ב וביבמות דף פ"ז והובא בס' קהלת יעקב ופ"ת באהע"ז סי' י"ז ס"ק י"ח דגם בעדות אשה דקי"ל דפסול לעדות דאורייתא אינו נאמן איכ"ל דוקא גזלן אבל שאר רשע לא אמרי' דפסול אלא דבש"ע לא ס"ל כן ע"ש בפ"ת מיהו במחללי שבתות בפרהסיא דהוי כגוי לכל דבר פשיטא דפסול כמו מומר לע"ז וא"כ אפי' הכשר ההוא עובר על לאו דאל תשת ידך עם רשע וא"כ גם הוא אינו כשר עדיין לאיזה שיטות וא"כ גוף הדין עדיין תליא בפלוגתא מצד העדות של הארבעה אנשים אשר הובאו במכתבו

אמנם העדות הג' שהביא בשם ב' אנשים מאנשי קראנשטאט הוא מאיר בן אברהם הלוי והשני יעקב בן אברהם שהעידו ששמעו מב' עדים מקראנשטאט על שמו ושנהרג שם ונקבר בקראנשטאט. אלא שמעלתו נסתפק שאולי כיון שאנשי קראנשטאט מוחזקין ומפורסמין לעוברי עבירות ומחללי שבת אולי יש לחוש גם על הני תרי משום דאם היו אותן ב' יראים ושלמים הי' הקול נשמע כי נמצא בקראנשטאט ב' אנשים שחלקו עצמן מן האנשים הרעים החטאים דקראנשטאטט ובקהלם לא תחד כבודם ושוב כ' דאיכ"ל דנשארו בחזקת כשרותן שיש להם משעה שנולדו ע"כ הספק שלו

ולפענ"ד פשוט דאפי' אם רוב אנשי העיר מקולקלין אפ"ה מי שאין אנו יודעין ממעשיו הוא בחזקת כשרות כדאיתא בסנהדרין דף כ"ו ע"א דאמר חזקי' אפשר ח"ו דהקב"ה ילך בתר רוב והשיבו לו קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין ע"ש וה"נ אדרבה אמרינן כל דפריש מרובה פריש ופורש מרובן שהם רשעים ובנזיר דף י"א אמרינן דאשה הדרה לקביעותה ובשמ"ק לכתובות דף ט"ו הקשו שם על הא דאמרינן דאזלינן בתר רוב העיר מהא דנזיר ותי' דבכתובות שם שאני דאזלינן רק בתר אותו שעה דבעל משא"כ בנזיר צריך לדון גם על אחר דהדר לקביעותי' וה"ה בנ"ד לאחר שהדרו לקבועתייהו אם היו כשר ומעיקרא הי' אומר שקר הי' חוזר דהיינו דנראה משם דכל איש אפי' אם הולך למקום אחר אפ"ה דעתו על מקומו ונקרא קבוע

וכן לכאורה מוכח מש"ס דחולין דאמר דר"מ גזר על הכותיים ולא קבלו ומרב אמי ור"א קבלו ופי' הרשב"א דבתחלה לא היו רוב הכותיים מקולקלין אבל בימי ר' אמי ור"א היו רובן מקולקלין בעניני ע"ז וא"כ לכאורה מאי הי' צריך גזירה אם רובן היו מקולקלים ואמרי' כל דפריש מרובא פרוש וע"כ דאדם לא מקרי פרוש ולכן הוצרכו לגזור עליהן וה"נ כיון שלא שמענו על ב' האנשים ההם שהם רשעים ומחללי שבתות הרי הם כסתם ב"א ויש להן חזקת כשרות ובפרט לענין עדות שרוב בני אדם בודאי אינם חשודים לבא לקלקל אשה בעבירה גדולה וכמ"ש מרן הגאון בעל חת"ס ז"ל בחאהע"ז סי' מ"ט

וכל שכן לדעת הריב"ש בתשובה סי' שצ"ט דכתב דב' חזקות הם עדיפות מרוב וה"נ אית להו להנך תרי סהדי ב' חזקות א' חזקה כמו כל אדם מישראל שמתחלה בודאי הי' בחזקת כשרות וגם חזקה שאין אדם חוטא ולא לו ומכ"ש בעבירה גדולה כזו וא"כ הוי ב' חזקות ועדיף מרוב ובגוף הדין ביו"ד רסי' קי"ט בהגה"ה פליגי שם המחבר והרמ"א אי סתם אדם נאמן להעיד והבכו"ש בש"ס ע"ז דף ל"ט מסיק דבדאורייתא פסקינן כהרמב"ם דבעי' דוקא הוחזק בחזקת כשרות אבל בדרבנן סתם אדם נמי נאמן וא"כ לפ"ז בנידון שלנו דאיסור דאורייתא הוא בודאי היו צריכין לידע שהוא כשר ומוחזק בחזקת כשרות וכ"כ הכנה"ג באהע"ז שם סי' מ"ז בשם בנימין זאב דבעינן דוקא מוחזק בחזקת כשרות ממש

אלא שאנכי כתבתי במקום אחר (עיין לעיל תשובה מ' ומ"א) דקשה על שיטה זו מהא דאמרי' בר"ה ריש פ"ב בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם משום דכל אדם הוא בחזקת כשרות ואע"ג דהיא דאורייתא אעפ"כ הי' הדין דכל אדם בסתמא נאמן וא"כ קשה על שיטה הנ"ל שכ' דבעי' דוקא מוחזק בחזקת כשרות ואמרתי לחלק דגם הרמב"ם לא כ' זה אלא היכא דאיכא חזקה או רוב לאיסור כיון שמעיד לסתור החזקה או הרוב ע"כ בעינן שנדע דודאי הוא כשר וא"כ איכ"ל בעדות החודש דליכא חזקה ולא רוב כל אדם נאמן אבל כאן בעדות אשה דהוא נגד חזקת איסור דא"א בכה"ג מיירי הרמב"ם ומצריך שנדע דוקא שהוא בחזקת כשרות: וא"כ לפמ"ש התוס' בסוגיא דתרי ותרי בכתובות דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה הבא עלי' דהאשה מצד דייקא ומינסבה איתרע חזקת א"א שלה וא"כ אין כאן חזקת איסור במקום דשייך אשה דייקא ומנסבה דהיינו אם אינה במלחמה או קטטה כה"ג שפיר איכ"ל דסתם אדם נמי נאמן וכדלעיל

וא"כ לפי סברא זו נראה דעדות ב' אנשים הנ"ל דהם סתם ב"א מועיל והם דייקו ואמרו על המיתה ועל הקבורה ושאר סימנים שפיר נאמנים הב' עדים הנ"ל ובפרט שכבר כתבתי ג' צדדים להיתר וגם סימני המלבושים כבר פסק בתקע"ג דכל המלבושים ל"ח שהשאיל אותם וגם לפמ"ש מעלתו דגם בכלי מת הנ"ל יש בהם פאס ושאר כתבים לא חיישינן לשאלה ולזאת גם אני מסכים אם יסכימו ג' רבנים להתיר אשה הנ"ל ויושיבו ב"ד של ג' להתיר אותה מב"ד דכבר כ' הנוב"י דהיכא דהעגונה ניתרת ע"פ ע"א צריכין ב"ד להתיר ובפרט בנידון הנ"ל שהקבלת עדות איננו מבואר לגמרי והיה לו שלום מנאי: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה מט לבאר במאי חיישינן לשאלה

הנה דעת הב"י המובא בב"ש בסימן י"ז ס"ק ס"ט דאפילו בכיס וארנקי וכיוצא בהן חיישינן לשאלה וטעמא דמלתא הובא בתשובת הב"ח סי' פ"ז דס"ל דלמ"ד סימנים דרבנן לא קשה כלל קושית הש"ס דמצאו קשור ניחוש לשאלה משום דלמ"ד זה הברייתא מיירי במצאו השליח בעצמו דיש לו מיגו ונאמן לומר דלא השאיל לשום אדם וממילא לא מוכח כלל הך דינא דכיס וטבעת לא משאלי אינשי ולכך לא הביאו הרי"ף והרמב"ם הך דינא ע"ש והב"ש שם כ' ליתן טעם ותבלין לדבריו דלמ"ד סימנים דרבנן יש לחוש טפי לשאלה משום דכמו דחיישינן דאתרמויי אתרמי סי' כסימן למ"ד זה. ה"נ חיישינן דאתרמי דלמא השאיל אף דבר שאין דרך להשאיל ועיין בנוב"י מהדו"ת סימן ס' בתקע"ג ביאורו בארוכות ואע"ג שהב"י בעצמו כ' טעם אחר הואיל ולהאי מ"ד לא אצטריך תי' הש"ס דכיס וארנקי לא משאלי מ"מ קשיא לי' לב"ש על דברי הב"י כיון דלמ"ד סימנין דאורייתא הוכרח הש"ס לתרץ כן מהיכא תיתי דאידך מ"ד פליג עלי' הלא הסוגיא בש"ס דבמידי דלא חזינן פלוגתא ובאחד מפורש מאי דס"ל אמרי' מסתמא גם אידך ס"ל כן בהא מלתא משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן וגם הב"ח בתשובה הנ"ל פקפק על דברי הב"י ע"ש ולזאת אסברי' הב"ש דהוי מלתא בטעמא ושייכא בפלוגתא דסימנים דאורייתא או דרבנן ואין כאן אפושי פלוגתא משום דחדא תליא באידך וא"ש

אמנם לדעתי הי' מקום להכריח דלא כב"י הנ"ל דהרי הדבר באמת תמוה וכמו שהקשו המהרש"ל והמהרש"א בב"מ דף כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה וניחוש לשאלה שכ' דלכך לא הקשו הש"ס דלפשוט מהאי ברייתא סימנים דאורייתא משום דאיכ"ל דמיירי בשליח המוצאו ואיכא מגו א"כ מהאי טעמא גופי' תקשה דמאי פריך וניחוש לשאלה דלמא מיירי בשליח המוצאו דאית לי' מגו ונאמן לומר דלא השאיל ובפרט דפשטא דלישנא דברייתא דמצאו קשור הכי משמע ומ"ש המהרש"ל והמהרש"א אינו מספיק ועוד קשה שם ביותר על דברי רש"י דמפרש שם על מצאו קשור דמיירי בשליח המוצאו וקשה אי מיירי בשליח המוצאו א"כ אין כאן קושיא דאיכ"ל כנ"ל דנאמן שלא השאיל ונהי דאיכ"ל דמיירי שכבר אמר שאבד קודם שנמצא והוי מגו למפרע או שיש עדים שנאבד וכמו שכתב התוס' ביבמות דף ק"ב מ"מ מנ"ל להקשות:

ואפילו לפי הגירסא שהביא הרמב"ן והרשב"א והר"ן בגיטין דף כ"ז בשמעתין דשיירות מצויות כרש"י במתני' דמצאו בחפיסה ומכירו דס"ל לרש"י דתרתי בעי' משום דס"ל דאפילו באית לי' מגו אין השליח נאמן בטב"ע היינו משום דאיכ"ל דאמר בדדמי ובדדמי לא מהני מגו אבל אם אמר דלא השאיל הכיס והארנקי דעל זה לא שייך בדדמי פשיטא דלכ"ע אם יש לו מגו דנאמן וא"כ עמדה הקושיא על רש"י בב"מ שם ועוד יותר קשה לפי שיטת הרמב"ן בחידושיו לש"ס גיטין דף כ"ז שכ' דאפילו בלא מגו השליח נאמן דאינו חשוד לשקר וכ' הר"ן הטעם משום דע"א נאמן באיסורין ואע"ג דע"ז קשה לכאורה הא הוי דבר שבערוה ובעי' שנים יתבאר לקמן אי"ה וביארתיו ג"כ במקום אחר מ"מ לשיטה זו פשיטא דקשה מאי פריך דלמא מיירי באומר שלא השאיל שכן הוא מסתמא

ונראה לישב בעזה"י דהרי התוס' ביבמות דף ק"א ע"א בד"ה מצאו כו' סיימו בדבריהם ולהכי נקט כיס וארנקי ע"ש והיינו דקשיא להו איך אפשר לומר דמיירי במצאו השליח ואית לי' מגו ומכיר בטב"ע דא"כ למה נקיט דמצאו קשור בכיס ולפ"ז דקדוק זה קשה לפמ"ש התוס' בשמעתין דב"מ וביבמות שם ד"ה אמר רבא דלמ"ד סדר"ב מוקי לה במכיר בטב"ע וא"כ מ"ש כיס וארנקי דנקט מיהו אי משום הא לא תברא דלעולם דמיירי במכיר בטב"ע והא דלא נקט