מהר"ם שיק אבן העזר נא

להפסידה כתובתה ואיכא ק"ו ומה התם דהתורה האמינה ע"א בסוטה ע"י רגלים לדבר כשנים. הנך אינם נאמנות כ"ש כאן שמה"ת אפילו עד אחד כשר אינו נאמן ורק חכמים הקילו ובהנך לא הקילו וממילא נשאר על איסור דאוריית' וכ"כ הצ"צ סי' פח

ובסברא זו תי' בש"ש שמעתתא ז' פרק ד' קושית המל"מ בפ"א מהלכות סוטה דין טו דשם פסק דלענין שלא תהי' שותה נאמנת ולענין תרומה פסק דאפי' לחומר' אינם נאמנות אלא אוכלת בתרומה ע"ש ותי' בש"ש דבסוטה שאני דהתורה האמינה ע"א משא"כ בעד מיתה כיון דרבנן לא הקילו בחמש נשים שוב חוזר הדין לסיני והיא כא"א גמורה ולכאורה מהתם עצמו יש להביא ראי' דאפילו במסלפ"ח אינם נאמנות דלדעת הנוב"י ח"ר תקע"ג סי' ל"א דרצה שם להוכיח דגוי נאמן ביש רגלים לדבר דעדיף ממסלפ"ת א"כ חמש נשים דאינם נאמנות במקום שיש רגלים לדבר כ"ש דאינם נאמנות במסלפ"ת ואע"ג דמרן זצ"ל בחת"ס ח"ר באהע"ז סימן מו פליג עלי' דנוב"י ולדבריו אין ראי' מ"מ נראה כמ"ש השבו"י והבית מאיר דסתמא אמרו אינם נאמנות ל"ש במסלפ"ת ואפילו באיסור דרבנן היכא דכבר פסק האיסור דאורייתא אין הנשים האלו נאמנות דהרי מבואר ספ"ב דגיטין דאינם נאמנות לומר בד"נ היכא דיש לחוש לקלקולא אע"ג דאמרינן ריש גיטין דצריך בפ"נ רק מדרבנן ע"ש כן נראה לפענ"ד

ואם כן צריכין אנו לראות על אמירת העד שאמר ג"כ עדות שהכירו בטב"ע והנה העד השני הזה שנקרא שלמה באא"ר הוא איש מלחמה וכ' מעלתו נ"י דיש לחוש עליו כיון דהוי רגילים למיעבד איסורא והרב הגאון האבדק"ק קאמארן נ"י אמר דכל מה שעוברין עוברין מחמת אונס ועדיין הוא בחזקת כשרות וכתב שראה בתשובות שסמכו על איש מלחמה וזה סמך שאין בו ממש ואפילו נמצא כן בשום תשובה דלמא ידעו וקים להו בגוי'

ולדינא נחזי אנן בעזה"י הנה גוף הדבר אי נוכל לסמוך על סתם אדם מישראל ראיתי בכה"ג סימן יז בטור אהע"ז אות לד שכ' בשם בנימין זאב סימן כ' סתם בני אדם שאין אנו יודעין בהם תלינן שהם פסולים מדאורייתא ולכאורה הו"א ראיה לדבריו ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד סימן א סק"ב דלכך כתב הטור דכשר לשחיטה עבדים משוחררים דסתם עבדים גריעו וריקים ופוחזים והמחבר בש"ע דכתב סתם עבדים הואיל וס"ל דכל שוחט בעינן שיהא דוקא מוחזק בכשרות וא"כ כאן דסתם בסימן יז באהע"ז סעיף ג' בטוש"ע סתם עבד וקשה משחיטה לטור וכן הקשה בחמ"ח אלא ודאי דס"ל כבנימין זאב הנ"ל וא"כ לכ"ע בעינן שיהי' מוחזק בכשרות ואי מוחזק גם עבד כשר וא"ש כן הי' נראה לכאורה

אמנם טעמא דהא מילתא לא ידענא דגוף קושית הש"ך שם ביו"ד סימן א סק"ב היה נראה לפענ"ד דטוש"ע שניהם לדבר אחד נתכוונו דהרי בח"מ סימן לד סעיף יז קי"ל מי שאינו במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ פסול מדבריהם להעיד ואפילו אם הוא בד"א אם אינו במקרא ובמשנה אין מקבלין לכתחלה עדותו דמסתמא עוברין על ד"ת וכמו שביאר שם הסמ"ע ונראה דהיינו טעמא דס' מחזיק בדק שהביא הב"י שם שכתב בשם הגאון שהשוחט צריך שיהא בקי בכ"ד ספרים ואנן קי"ל ביו"ד סימן רסז סעיף עא דעבד אסור ללמוד תורה ואי קראו לתורה נעשה משוחרר וא"כ מ"ש דלכך כ' הטור דעבד משוחרר דאם אינו משוחרר אסור בתורה ומסתמא לא קרא ולא שנה ואין מקבלין עדותו והב"י נמי מודה לזה וכמ"ש בב"י דבעינן שלא יהיה ע"ה אלא כיון דכל שוחט בעינן שלא יהיה ע"ה ובכה"ג גם סתם עבד כשר כדי שלא ליתן מקום לטעות סתם וממילא מובן דהיינו באופן שלמד ואינו ע"ה כן היה נראה לפענ"ד לישב שם

וממילא כאן דגם ע"ה דפסול מדבריהם והפסול מדבריהם כשר לעדות אשה וא"כ לא בעינן דוקא שלא יהיה ע"ה ולכך סתם גם הטור כאן וכתב סתם עבדים ואע"ג דאכתי קשה הא סתם עבד הוא גנב או קוביוסטוס ופסול מה"ת כבר כתב החבו"ש בסימן א ס"ק יח דכיו"ב צ"ל גם לתוס' ע"ש וכאן אתי שפיר טפי כיון דפי' אח"כ דפסול עדות מה"ת פסולין ממילא תנא והדר מפרש וממילא נשמע גם בעבד אם אינו פסול מה"ת מחמת עברה הוא דכשר. ועכ"פ אין הכרח דסתם אדם פסול וגם שם בשוחט הקשה הפמ"ג על הש"ך הנ"ל שכתב דשוחט בעינן מוחזק דוקא מנ"ל דמהא דסימן סה וקי"ט אינו מוכח רק בשוחט ומוכר לעצמו

ולי הי' נראה דמטעם שכ' בב"י וש"ע בסי' י"ח דהא דלא בעי' להראות סכין לחכם הוא משום דעמנים בני אדם ידועים ויראיי' יש להבין דברי הש"ך ועכ"פ לענין עדות לא מצינו דניבעי דווקא מוחזק אדרבה קי"ל רפ"ב דר"ה דבראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם וכ' הרמב"ם בפ"ב מקידוש החודש משום דכל אדם בחזקת כשרות ולמה נאמר כאן בעדות אשה דנבעי דווקא מוחזק וא"ל דטעם חזקת כשרות הוא רק משום רוב דרוב ישראל כשרים ובא"א לא אזלינן בתר רובא וכמ"ש לעיל בשם התוס' סופ"ק דב"מ דא"כ איך נוציא ממון על ידיהם הא גם בממון לא אזלינן בתר רוב וע"כ דחזקה מעליותא הוא

ואפשר כמ"ש מרן זצ"ל בחידושיו ב"ק דף ע"ג דחזקת כשרות הוא חזקת הגוף שכך נולד בכשרות ואפי' הא דלא אזלינן בתר רוב הוא רק מדרבנן וא"כ הם רק פסולי דרבנן והא קי"ל דפסולי דרבנן כשרין לעדות אשה וא"כ לא ידענא טעמא לדברי הבנימין זאב הנ"ל. ובתה"ד סי' רכ"ד מבואר דסתם אדם אפי' יש לחוש לריק ופוחז נאמן כל שאין אנו רואין בו רמאות וכן מבואר מתשובת צ"צ סי' פ"ח וכן מוכח ומבואר מדברי הרמ"א סי' י"ז הנ"ל סעי' ו' דכל זמן דליכא ריעותא מקבלין מכל אדם ודלא כס' בנימין זאב

אמנם הא דידן גרע טפי דאפי' אם הוא כמ"ש הרב מקאמרן ני' דעושין מחמת אונס הרי החמ"ח ס"ק ט"ו הביא דברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ד דצריך בדיקה אחריהן באותן שהמירו אפי' באונס ובאמת בגוף התשובה כ' הרא"ש דווקא בעדות ממון. ובעדות עגונה יש להקל ותמהני על החמ"ח שלא העתיק זה ותו דהרי בממון נמי קי"ל בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד בהגה"ה דמשום חשד אין לפסול ואפי' מספיקא פסק שם בסעי' כ"ג דאין לפסול מ"מ בהנך בעלי מלחמה נהי דבוודאי יש בהם גם כשרים המונעים עצמם מאיסור הן מחילול שבת או ממאכלות אסורות מ"מ הרבה מהם הם מומרים לאכול נבלות לתאבון ומהם מומרים לחלל שבת לתאבון ומי יוכל להכריע אם רובם עתה הם מומרים לתיאבון או רובם כשרים וכיון דמספקא לן אי רובם הם מומרים אפשר דגם לממון פסולין דליכא למימר דהוא בכלל מה שאמרו בספק פסול אינו נפסל דהתם נראה הטעם משום דמוקמי' אחזקה וכאן דהספק אולי רובם הם מומרים המסלק החזקה אפשר דלא מהני החזקה וגם הוא ספק חסרון ידיעה דאינו מועיל וכדאיתא ביו"ד סי' כ"ג ובסי' נ' בש"ך סק"ג ובכמה דוכתי וא"כ איכ"ל בנידון שלנו דגם בספק כה"ג פסולין

ואפשר דאפילו בכה"ג ספק כשר דכבר הקשה בקצה"ח סי' ל"ד סעי' כ"ג למה נתיר מספיקא הא הוי כמו תרתי לריעותא ויש לישב או משום דחזקת כשרות אתיא מכח ב' חזקות א' מכח רוב דרוב הם כשרים והב' משום דנולד בכשרות כמ"ש למעלה וא"כ כיון דהחזקת כשרות הוא ב' חזקות ולכך נוכל להוציא ממון ואפי' הוא תרתי לריעותא אינו מועיל נגדם. או י"ל דהנה גוף הסברא למה פסול רשע להעיד. בתומים ס' כ"ח באורים סק"ב הביא בשם חו"י דרשע פסול משום חשש משקר עי"ש

אמנם בס' יריעות שלמה בבית יד הלכה א' הביא בשם תוס' בכורות דף ל"ו דרשע פסול מגזה"כ דהרי מצד הסברא לעולם יהי' נאמן דמומר לד"א אינו מומר וחשוד לכל התורה אלא שהרחוקתו התורה את הרשע שלא יתיחד בקהל כבודו כדי להרחיקו ושלא ילמדו ממנו. ולפי"ז א"ש דספק פסול כשר לעדות ומיושב קושית הקצה"ח ולפי"ז גם כאן יהי' כשר. וגדולה מזו לכאורה משמע מדברי הר"מ שבמרדכי ובתשובת מיי' המובא בתה"ד בפסקי' וכתבים סי' ר"כ שכ' שם במומר שלא עשה תשובה כראוי ואמר שם שהדבר ידוע שאינו מחזיק עצמו כיהודי אלא שיוכל לגנוב ואפי"ה הכריח החה"ד שם דאינו פסול רק מדרבנן וקשה הא הוא פסול משום שהוא חשיד על הגניבה ובלאו מומר הוא פסול. ובאמת התה"ד ס' רכ"א הקשה עליו כן ולהנ"ל א"ש

מיהו בלא"ה התם שאני דנהי דהוא חשיד ואם יבוא גניבה לידו אינו מסלק עצמו ממנו מיהא מי יימר שבאת גניבה לידו והוי רק חשד ומשום חשד אין פוסלין ולעולם אם עפ"י רוב הוא מומר לתיאבון איכ"ל דפסול ואם מספקא לן איכ"ל דכשר דכיון שאינו נודע לן אנו מחוייבין שלא לרחקו וא"כ לפי טעם זה כשר לעדות. מיהו אפשר דפסולין משום ספק חסרון ידיעה וא"כ לפי"ז אפי' בעדות אשה א"א להקל ולקבל עדותן. מיהו נראה עוד לצדד ולהקל דלכאורה קשיא על הכלל הזה דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה מ"ש משאר איסורין דפסק הרמב"ם בפי"א מעדות דפסול בעבירה כשר באיסורין דאימת אסורין על עוברי עבירה וא"כ לכאורה ק'"ו איכא כיון דבאיסורין אין מסלפ"ת גוי נאמן וכאן בעדות אשה מועיל מסלפ"ת גוי וא"כ ק"ו כיון דמועיל מסלפ"ת גוי שאינו מועיל באיסורין כ"ש שיועיל פסול עבירה דמועיל באיסורין וצ"ל דאין דנין ק"ו באיסורי דרבנן וכמ"ש בחולין דף ק"ד בתוס' ד"ה מנא כו' ואין מדמין גזירת חכז"ל ומ"מ טעמא בעינן כיון דאימת איסורין על עוברי עבירה למה לא יהי' נאמן לעדות אשה ואין לומר דחיישינן דשכרתו דהא אשה עצמה נאמנת. וגם אין לומר דחיישינן דצרה שכרתו דהא קי"ל בשעת הסכנה כותבין אע"ג שאין מכירין ול"ח לצרה וכ"ש לפי מ"ש מרן זצ"ל בחת"ס ח"ר מאהע"ז סי' מ"ג דלא חיישינן שצרה תשכור עיי"ש ואין לומר דבאמת דווקא שלא בשעת הסכנה אין פסול נאמן דהרי מבואר ביבמות דף כ"ו דפריך באומר הרגתיו אמאי נאמן הא רשע הוא ומאי קושיא אי נימא בשעת הסכנה נאמן: