מהר"ם שיק אבן העזר מז

שלם מקרי הטב"ע רק סימן אלא דס"ל לתוס' דשלשה חלוקי טב"ע הוי א' טב"ע של פרצוף וחוטם וכל השאר חסר זהו טב"ע גריעא ומקרי רק כסימן ומהני רק תוך ג' ב' טב"ע בגופו שלם ואין הפנים שלם מספקא להו להתוס' דלמא כיון דטב"ע זה עדיף אפשר דמהני גם לאחר ג' ולכך הסכימו התוס' היכא דהוא ספק אם הוא לאחר ג' או תוך ג' מהני הטב"ע. הטב"ע השלישי היכא דכל גופו ופניו שלם דזה הוי טב"ע גמור ומהני וודאי אפילו לאחר כמה ימים כ"ז שאין אנו רואין בו שינוי

והנה לפי"ז בנידון שלנו שכל פניו חסר ולא נשאר כאן רק הגוף אפי' הי' תוך ג' ולא אשתהי לא הי' ברור דעת ר"ת דמתיר דבתוס' אינו מבואר רק בחסר לו פדחת וחוטם ומ"מ מלשון הטוש"ע מבואר דאפילו נחסר כל הפנים עיין בנוב"י מהדו"ת סי' נ"א וכ"ז תוך ג' אבל לאחר ג' מבואר בתוס' וכל הראשונים שר"ת עצמו לא התיר אא"כ כל גופו שלם וכ"כ הנוב"י מהדו"ק סי' מ' ועיין עוד בנוב"י מהדו"ק סי' נ"א שהאריך בדברי ר"ת והוא לא ראה דברי ר"ת בס' הישר עיי"ש וא"כ בנ"ד שלא הי' שלם וגם לאחר ג' ואשתהי ליכא למאן דמתיר וכ"כ להדיא בפנים מאירות ח"א סי' נ'

אמנם לפי"ז כיון דלר"ת נוכל להכיר ע"י גופו ורק לאחר ג' משום דמתפח אינו ניכר ומשתנה וא"כ מ"מ ארווח לן לפי מאי דמסתפק הרשב"א ביבמות דף ק"ך ובנימוק"י דזה הוי רק חשש דרבנן וא"כ אי מצרפין דעת ר"ת ודעת האומרים דהוי רק חששא א"כ יצא בכה"ג מחשש דאורייתא. ועוד דלפי מ"ש העבוה"ג בסי' ע"ב הנ"ל דטב"ע לאחר ג' עם סימנים בינונים מהני א"כ ארווח לן לכהפ"ח אם היו סימנים בינונים דמהני

מיהו כ"ז אם הי' כאן עד המכיר אותו בטב"ע אבל כאן מה שאמר העד שלפי גדלו וגופו הוא ר' ניסן יש לחוש שאמר כן על ארוך וגוץ מיהו י"ל כיון שאמר גדלו וגופו משמע מלבד גדלו יש לו טב"ע בגוף ועיין בנוב"י תנינא תקע"ג סי' נ"א הנ"ל ויש לישאל פי העד אם אפשר. ועוד יש לחוש שהרי אדרבה לאחר מיתה אין גדלו שוה למה שהיה בחיים ואין גודל חי כגודל מת ועיין כיו"ב בנוב"י מהדו"ת סי' ס'. ובלא"ה באותו עדות נראה מבואר דלא הי' טב"ע וא"כ התירא על יסוד זה ליתא לצרף כאן

ועתה נבוא ליסוד היתר השני והוא שהגוי האיבע"ר פיע"ר שמצאו אמר שהי' טיכ"ל על צווארו וכאשר באו היהודים הי' הטיכע"ל פרוש על פניו וטיכע"ל הזה הכיר אותה הסוחר שקנה ר' ניסן הנ"ל ממנו גם האשה הכירה את הטיכע"ל שהיא של בעלה שהוא בעצמה תפרה לו והכירה את מעשה ידה. עוד שהי' שבר בגופו ונמצא עתה ברא"ך גארטי"ל ואע"ג שלא הי' ניכר השבר מ"מ כיון שהי' חגור בגארטי"ל זה הוא סימן שהי' לו שבר ודן מעלתו ני' זה לסימן כסימן קשר דהוי סימן כדקי"ל בחו"מ סי' רס"ב סעי' י"ז. וטיכע"ל שיש בו היכר טב"ע ואם כן באנו להיתר מהר"ל מפרא"ג שהובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט ומעלתו ני' האריך. וצריכין לברר הספיקות שיש בזה

הא' שהטיכע"ל לא הי' מלובש בו והנוב"י תנינא סי' נ"א בד"ה והנה כ' שם בנו הגאון מהר"ש זצ"ל דלמהר"ל אפי' אצלו מהני דהא לא חיישינן לאבדה ולפכירה ולכך אפילו אם נמצא רק אצלו מהני. ולא נראה כן כמו שהסביר הנוב"י בעצמו מהדו"ק סי' נ"ב דאע"ג דלא חיישינן לשאלה ואבדה מ"מ כיון שע"כ צריכין אנו לומר שאחר הניח זה כאן אצל המת למה הי' מניחו כאן וכיון שע"כ אחר הניחו חיישינן שמא לא של מת זה הוא אלא מאחר הפשיטו הרוצח והניחו כאן עיי"ש. וא"כ לא תליא זה בפלוגתא אי חיישינן לשאלה. ולפי"ז גם כאן אם הי' נמצא כך ולא הי' הגוי אומר לנו שהוא פשט ממנו הטיכע"ל ופרס עליו לא הוי אמרינין שהטיכע"ל הוא ממנו שהרי ע"כ אדם אח"כ פרס עליו וא"כ דלמא הטיכע"ל של אחר הוא שהי' חס על כבוד המת וכסהו בבגדו שהרי ע"כ מטעם זה כיסו את פניו בהטיכע"ל. וא"כ אין לנו הכרח שהטיכע"ל ממנו אלא מכח אמירת הגוי ואפילו לא הי' מסל"ת נראה דמאמינים לו וכמ"ש הנוב"י מהדו"ק בסי' מ"ג דבוודאי לא חיישינן שיעשה דבר להפסיד לעצמו ואינו נחשד לקלקל עיי"ש שהאריך וכן מוכח מדברי הטו"ז ביו"ד סי' שי"ו סק"ד דכל היכא דהוי יכול לשבח עצמו טפי ואתא ואמר באופן שאין לו שבח כ"כ בוודאי קושטא קאמר עיי"ש וה"נ כן

ומכ"ש דלפי האמת נראה שהי' כאן מסלפ"ת ועוד הא עיקר הטעם אם שואלין אותו לא מקרי מסלפ"ת דחיישינן שמכוון להעיד ואומר שקר אבל כאן מאי נפ"מ יהי' דאדרבה אם שקר אומר א"כ מי יודע של מי הוא הטינע"ל ואדרבה יחבדה דאולי יכירו וידעו היהודים שהוא הנמצא הוא ר' ניסן הנ"ל וידעו שלא הי' לו טיכע"ל כזה וא"כ יתבדה ומלתא דעל"ג סמכינן עלי' דגוי עיין בש"ך ביו"ד סי' צ"ח ועיין בתקע"ג סי' רכ"ט ור"ל מה שכ' בשם המבי"ט ועכ"פ זה פשוט דנאמן הגוי על זה וא"כ ידענו שזה הטיכע"ל הי' על המת הנמצא וא"כ כיון שהכירו את הטיכע"ל ונהי שבוודאי מה שהכיר הסוחר זה לא מהני דקי"ל דכלי אנפוריא לית בי' טב"ע וכמ"ש מעלתו ני' וקי"ל בחו"מ סי' רס"ב דבכלים שעושין הכל שווין והן חדשים לית בי' טב"ע וכ"ש דיש לחוש דעל חוורא וסומקא קורין אותו שהכירו ועיין בתקע"ג סי' ד"ש

מיהו מה שהאשה הכירה מלאכתה זה הוא בוודאי טב"ע ומעלתו ני' הביא ראי' מהירושלמי פ"ז משקלים הלכה ב' דאיתא יחכמון שפייא קשורייהו כו' ויחכמון סירקיי' עבידתייהו כו' ומזה הביא דיש להם טב"ע ובאמת משם אין ראי' דאיכ"ל דהתם אמר דיחכמו בסי' שהדרך שעושין אותו בקשר כזה או בסירוק כזה וכ"כ בהדיא שם בקרבן עדה ואע"ג דסימנים לאו דאורייתא הלוא בלא"ה הקשה, בכיו"ב בתשובת פמ"א ח"ג סי' ב' מהש"ס דפרק אלו מציאות ותי ביי"נ דרבנן מהני סימן ועיין בש"ש שמעתתא ז' פ' כ"ג וה"נ כן

מיהו אע"ג שאין ראי' לדבר מ"מ הדין פשוט ואמת וכ"כ הנוב"י מהדו"ת סי' ס"א ובתשובות הב"ח סי' פ"ח וגם אין לחוש דלמא משקרת ואומרת בדדמי דהרי מים כמלחמה דמי כדמוכח מדברי הנוב"י הנ"ל ומעלתו האריך דלמהריב"ל דחייש במלחמה ואומרת קברתיו דלמא משקרת משום בדדמי וה"נ כן ניחוש ועיין בב"ש סי' י"ב ס"ק קמ"ו מה שהקשה על דיעה זו ומדברי הנוב"י מהדו"ת סי' ס"א מבואר דלא חשש לזה כלל. ולפיענ"ד אפי' אי ניחוש שאומרת שקר היינו דווקא אם רק מפיה אנו חיין אבל היכא דאיכא עדי טביעה ויצאה מחזקת איסור א"א ומכ"ש אם שהו עד בכדי שת"נ דמה"ת מותרת ורק חומרא דרבנן ומן הדין אח"כ אשה נאמנת דלא מקרי תו דבר שבערוה וכל ע"א נאמן וכל היכא דע"א נאמן מן הדין הרי הוא כשנים ולא חיישינן דמשקר ועיין בתקע"ג סי' ר"ל

ומטעם זה נראה נמי דל"ח שהיא טועית באמת ואומרת בדדמי ג"כ כנ"ל דהיכא דע"א מה"ד נאמן ל"ח לשמא אומר בדדמי (ועוד נראה ג"כ מטעם זה אפי' שאלו לו והתחיל היהודי עמו בכה"ג מקרי מסלפ"ת דהרי ביו"ד סי' צ"ח כשנותנין לגוי לטעום הרי התחיל הישראל עמו ואפי"ה מקרי מסלפ"ת כיון שא"י דאיסוה"ת תלוי בזה וא"כ צ"ל גבי עדות אשה שאני דכל ששואלין אותו מכיר שהיתר האשה תלוי בזה או דאיסור דרבנן שאני וא"כ מצד ב' הטעמי' נראה דכאן אמירת האיבער פירער מהני שהרי גם כאן הוא רק דרבנן וכדלעיל

) ועכ"פ כן נראה ג"כ מהא דקי"ל ביו"ד סי' ס"ג דטב"ע מהני אפי' בדאורייתא אע"ג דנאבד לו אותו דבר אפי"ה נאמן וה"נ כן (ומ"ש מעלתו דכאן ל"ש בדדמי שהיא לא ידעה אם נטבע הטיכעל זה אינו מובן כיון שידעה שנטבע בעלה בבגדיו הרי ידעה שנטבע הטיכעל) וא"כ נראה דזה שפיר מקרי הכירה את הכלי שנשא. מיהו בטב"ע דכלים הא לא מהני וע"ז רצה מעלתו לצרף דגם השבר מקרי סי' בינוני והנוב"י קמא סי' מ"ג מסתפק לי' אי חשוב סי' בינוני ובנוב"י תנינא סי' ס"א ג"כ לא חשבו לסי' וא"כ אין כאן היתר של מהר"ל ואין כאן היתר רק אי נימא דבדרבנן ל"ח לשאלה וכיון דנטבע אי שהו בכדי שת"נ אין כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן ל"ח לשאלה כן כ' הנוב"י קמא בתשובה סי' מ"ד ובסי' מ"ג שם ר"ל דאפי' בדאורייתא היכא דלא אתחזק איסור לא חיישינן לשאלה

וגוף הדבר קשה לי טובא עפ"י דברי הפנ"י שהוכיח בגיטין דף כ"ז דאפי' בדרבנן לא סמכינין אסימן דהרי הא דאין מחזירין גט ליב"ש בלא אתחזק הוא רק משום לעז וכמ"ש התוס' סופ"ק דב"מ ואפי"ה בעינן סימן מובהק ביותר למ"ד סד"ר ועוד ממאי שאמרו בבכורות דף מ"ו ע"ב דמה"ת מהני אעפ"י שאין כאן חוטם ואפי"ה אמרינן במתני' דאין מעידין אעפ"י שיש סימנים בכליו וכיו"ב תמה הש"ש שמעתתא ז פ' כ"ג מיהו מה שהקשה שם על הפמ"א בסי' ב' ח"ג שרצ"ל דבדרבנן סומכין על סימן בינוני הקשה ג"כ כנ"ל ועוד הביא מדברי הנמוקי ר"פ האשה שלום גבי ב' ת"ח דמשמע דבעי' סי' מובהק ביותר אע"ג דהוי רק דרבנן וכן מבואר בתוס' שם ביבמות דף קט"ו

מיהו שם י"ל דלא היו עדי טביעה רק הנשים ולפי הדיחוי שם סבר דחיישינן למשקר א"כ לא יצאו מאיסור דאורייתא וכ"כ הפמ"א בעצמו שם. ומ"ש הפמ"א עוד דמדברי הנמוק"י גבי אחד שנטבע והעלו ממנו רגל מארכובה ולמעלה כו' שכ' בכוונת הרמב"ם היינו אם יש סימן מובהק דווקא משמע דבעינין סימן מובהק יש לדחות כמ"ש הש"ש שמעתתא ז' פי"ז כיון דלא העלו רק רגל ולא מצאו כמו שהניחו בעינין סימן טפי. ועכ"פ הש"ש פכ"ג דחה דבריו מהא דבעינין בגט לר' אשי נקב בצד אות פלוני אע"ג דרב אשי מיירי בלא הוחזקו כמ"ש הרמב"ן במלחמות עיי"ש ובלא הוחזקו הוי רק דרבנן ולעז ואפי"ה בעינין סימן מובהק זהו יש לישב עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ת סי' ס' דשם יב"ש הוא סימן והא דכ' התוס' דהו רק חשש לעז היינו אי סימנין דאורייתא וא"כ לא קשה דאי סימנים