מהר"ם שיק אבן העזר מו

לי מלשון רי"ף דבעינן וקברתיו אלא דעסקו בטלטלו חשוב כמו קברתיו ובש"ע סעיף ל"ג העתיק דברי הרמב"ם דבעינן בנטבע קברתיו והחמ"ח ס"ק ס"ב כ' כלומר שראהו מיד בשעה שהעלוהו ואפשר שסובר כדעת החכם שהובא בריב"ש וסייעתו וכנ"ל דקברתיו לאו דוק' ואפשר דכוונתו כיון דראוהו בשעה שהעלוהו א"כ הוי כטלטלו וחשיב כקברתיו וכריב"ש. והנוב"י בסי' הנ"ל תמה עליו ולא זכר שם כל הדיעות הנ"ל. (ומה שתמה שם הנוב"י על התה"ד בכתביו סי' רכג שכ' דהרמב"ם דמצריך קברתיו היינו דוקא בראו הטביעה ותמה כיון דקברתיו בעי' משום דשמא בלבלו המים ולא מת מה לי ראו הטביפ' ולפענ"ד טעמא דראו הטביעה וידעו כי משעה שנטבע עד השתא א"א לו לחיות ולכך אומר בדדמי ואנן חיישינן שמא יצא ושוב נטבע כמ"ש הנוב"י שם) ועכ"פ זה נכון דלדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר הרבה פוסקים מהני טב"ע

אך אמנם התוס' כ' בשם הר"ח דלא מהני טב"ע ולהרז"ה ולהרא"ש נמי בראו או בידעו הטביעה אין סומכין על טב"ע אפי' תוך ג' משום דהוה אבעי' דלא איפשטא ואע"ג דבעלמא קי"ל באיסורין דאפי' באיסורא דאורייתא מהני טב"ע כמבואר ביו"ד סי' ס"ג מ"מ בעדות אשה דהוי מקולי דרבנן הא דמהני ע"א לא הקילו היכא דיש לחוש לומר שהעיד בדדמי וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהיכא דשייך בדדמי דהוי אבעי' דלא איפשטא אפי' אי נישאת תצא דהוי חשש דאורייתא דאי לא האמינו חכמים לע"א וכה"ג א"כ עמדה על איסור תורה וא"כ קשיא האיך פסק הרמב"ם אם נשאת לא תצא ונראה כיון דחשש בדדמי היינו כמו שביאר הרמב"ם שראה העד בו דברים שרובן למיתה והעיד בדדמי שוודאי מת א"כ אפי' אי אמר בדדמי מ"מ זה אמת שראה בו דברים שרובן למיתה וא"כ מותרת היא מה"ת דאזלינן בתר רוב ורק מדרבנן אסורה ולכך שפיר פסק הרמב"ם דאם ניסת לא תצא

ולכאורה ה' מקום לומר דהיינו להרמב"ם לטעמי' דנראה מדבריו בפי"ג מגירושין וביאר דבריו בנוב"י ח"ר סי' ל"א דמה"ת נאמן ע"א ולכך זה בודאי נאמן דראה בו דברים שרובם למיתה ומותרת מה"ת והאבעי' רק על דרבנן ולכך אם נישאת ל"ת אמנם להפוסקים דרק מדרבנן נאמן ע"א א"כ י"ל דבכה"ג שלא האמינוהו נשאר חשש דאורייתא ואם נישאת תצא לפמ"ש רש"י בשבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה כו' דרק משום עיגונא אפקעינהו רבנן כו' וצ"ע עכ"פ לפי האמור נהי דלהרי"ף האבעי' בוקברתיו. מ"מ נפ"מ בלא קברתיו דאי בקברתיו נאמן בלא קברתיו ל"ת ואי בקברתיו אינו נאמן דחיישינן למשקר א"כ בלא קברתיו אפי' נישאת תצא

ועפי"ז יש לישב מה שמקשין על הרי"ף איך פשט מב' ת"ח הא התם לא אמר קברתיו ואפי' לס"ד דאיבעי' לא מהימן וא"כ אדרבה תקשה לנפשי' ולהנ"ל י"ל דלס"ד דסבר דרבי התיר במים שאל"ס ע"כ דסבר דאע"ג דאפשר שינוצל ע"י גלי או ע"י מחילה של דגים ואפ"ה מותרת וא"כ סמכינן ארובא וממילא גם בלא קברתיו ורק אם אמרו שראו בו דברים שרובן למיתה נמי מותרת וא"כ באמת לפי ס"ד זו גם בלא קברתיו האבעי' וזה הוא באמת קושית הש"ס ותסברא הא מים שאין להם סוף נינהו כו' והיינו כנ"ל דלא סמכינן ארובא וממילא בלא קברתיו נמי פשיטא דא"נ ומסיק דמיירי באסקהו וקאמרי סימנים ועכ"פ דעת הר"ח ע"כ דסובר דהאבעי' לא איפשטא וא"כ ע"כ סובר דהאבעי' משום בדדמי וא"כ לפי מה דדחי דבעינן חזיוהו לאלתר וגם סימנים א"כ מיני' הוכיחו דטב"ע לחודא לא מהני כאן בדבר שבערוה

ולכאורה קשה לי הא הרשב"א והר"ן והריטב"א בחולין צ"ו ע"א הביאו בשם ר"ח דע"ה אינו נאמן באיסורין בטב"ע וא"כ מאי קשיא לי' כאן הא כאן מיירי בנשים ולא הוו צורבא מרבנן ולכך לא סמכינן אטב"ע ובעי' סימנים ולעולם דצ"מ נאמן אפי' בראו הטביעה נאמן בט"ע והנראה לפענ"ד דבאמת הר"ח עצמו שהביא בחולין יליף לה מכאן דהיכא דאיכא חשש בדדמי לא סמכינן אטב"ע דנהי דגם ע"ה יש לו טב"ע והכרה מ"מ חשדינן לי' שאומר בדדמי שאינו משים כ"כ אל לבו לדקדק הדק היטב ולכך הוא בעצמו יכול לסמוך אטב"ע דקלא וכן בב' עדים שאמרו על א' בטב"ע דקטל נפשי' ולפי"ז בצ"מ הי' אפשר לומר דנאמן בטב"ע ותימה האיך סתמו הפוסקים בשמו ועכ"פ גם לר"ח מסקו התוס' והביאו ראי' מן המנהג דבאדם שלם סמכינן אט"ע דהוי טב"ע גמור

ובזה ג"כ לא קשה להר"ח שהביאו הרשב"א בחולין הנ"ל מהא דאמרו פלוני דאית לן בי' טב"ע קטל נפשא דבאדם שלם הוי טב"ע שפיר. ולפי"ז לכאורה קשה איך מביא שם בחולין ראי' דטב"ע עדיף דלמא טב"ע דאדם שלם עדיף וצ"ל דנהי דלפי הנראה שם מהנך עובדי דכרכשתא וגבא דבישרא חשיב כמו כאן דנטבע אחד דמה לי האי אבדה או האי אבדה ושייך בדדמי וראוי לומר דא"נ מ"מ מדמה הש"ס צומ"ר בהנך דברים שוה לטב"ע דעדים באדם שלם

ועפ"י האמור נראה דלא קשה קושית הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ח דמהני טב"ע ולקמן סימן קל"ב דלא סמכינן להרמב"ם על טב"ע דלפי הנ"ל י"ל דבסי' קל"ב מיירי דידעינין דנאבד לו כאן גט אלא דחישינן לשני יב"ש כמו שכ' התוס' בגיטין דף כ"ד, ובב"מ וא"כ הוי כמו ראו או ידעו הטביעה דלא מהני טב"ע. ועפי"ז גם דעת הרמב"ם הוא כדעת ר"ח ואפשר גם להרי"ף וסייעתו נהי דמשמעתין אינו מוכח דעת ר"ח לפי שיטתם אבל מגיטין שם מוכח ומ"מ כיון דאסקו התוס' דגם לר"ח באדם שלם מהני טב"ע ככה י"ל גם להרמב"ם וא"כ באדם שלם לא נשאר לנו חשש לאסור אי ניכר בטב"ע כ"א לדעת הרז"ה והרא"ש והטור דסברו לחלק בראו הטביעה לא סמכינין אפילו באדם שלם אטב"ע

והנה בפירוש דברי הרא"ש נחלקו המפורשים. בחמ"ח סי' י"ז ס"ק נ"ה ועיין בק"נ יבמות שם והעיקר נראה לפי ענ"ד כדבריו וכפי' מהר"י ב"ל דהרא"ש לא הקיל אלא בראו לאלתר ואינו שלם דלר"ח לא מהני טב"ע והרא"ש הקיל אם לא ראו הטביעה ולפי ענ"ד דהרא"ש הקיל בתרתי והחמיר בחדא ור"ח החמיר בתרתי והקיל בחדא דלר"ח דסובר דבאדם שלם מהני טב"ע ומשמע דמוקי האי דדגלת באדם שלם ולפי"ז באדם שלם אפי' ראו הטביעה מפני טב"ע והיינו קולא דס"ל דבשלם לא שייך בדדמי. מיהו דווקא בלא אשתהי וזה הוא חומרא ועוד חומרא באינו שלם אפילו לא ראו הטביעה חיישינן לבדדמי ולפי"ז ר"ח דמתיר באדם שלם לאחר כמה ימים ואפילו אשתהי ע"כ לא ס"ל כר"ח דמוקי לקמן בשלם וזה הוא דקשיא לי' להרא"ש וע"ז כ' הרא"ש דלפי פירושו ניחא דסובר לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו

ולפי"ז איכ"ל דאפילו בשלם שייך בדדמי ומיירי בהנך ת"ח אפילו בשלמים ואע"ג. דג"כ חזינהו מיד אפי"ה לא מהני עד דקאמרי סימנים משום. דאמר בדדמי אבל בלא ראו הטביעה לא שייך בדדמי ולכך אם אינו שלם דמשתנה בעי' חזיוהו לאלתר ואז נאמן ובזה מיירי בהאי דדגלת וכמו שהאריך ר"ת בס' הישר והובא בקיצור במרדכי ביבמות שם דמוקי להדיא האי דדגלת באינו שלם אבל בשלם שפיר איכ"ל כר"ת דאפי' לאחר כמה ימים ואפ' אשתהה מעידין. וזה כוונת הרא"ש דלפי מאי שפירש ניחא היינו דניחא דעת ר"ח דהסכים עמו. וזה אפשר לכוון בלשון הטור. ומ"ש הטור דבאינו שלם לא מהני טב"ע קאי אמצאו מת ולא ידעינין דלא אשתהי כמבואר ברמזים. והרמ"א בסעי' כ"ח החמיר כל החומרות דבעי' לא ראו הטביעה וגם שיהא שלם גם לא אשתהי

וזהו דלא כדברי הב"ש בס"ק צ' שכ' דגם הטור צירף ב' החומרות וקשה אי חייש לדברי ר"ח איך פסק כר"ת הא לר"ח האי דדגלת מיירי בשלם ולר"ת ע"כ מיירי בחסר ובאמת הב"ש לטעמי' דסובר דגם לר"ח איכ"ל דדגלת מיירי באינו שלם. ובאמת הי' שם טב"ע וגם סימנים וא"כ שפיר איכ"ל דר"ח סובר נמי כר"ת. אבל לפי ענ"ד צ"ע אי ס"ד דמיירי שם דהי' סימנים בינונים א"כ איך פשט הש"ס ביבמות שם דף קכ"א מהא דרבא דריב"ב לקולא פליג דלמא שא"ה דהיו סימנים וגם טב"ע בתר ג' מצרפין אפילו לת"ק דאפילו לדינא הוכיח העבודת הגרשוני בסי' ע"ב מלשון הת"ק דמהני טב"ע בתר ג' וסימנים בינונים והסכים עמו בנוב"י בעיקר הדין בכמה תשובות וצ"ע. ולכך נראה דנכון כמ"ש

וא"כ לפי האמור במעשה שלנו שלא הי' שלם. אלא פניו הי' נאכל ונאבד לגמרי ורק גופו נשאר א"כ איכ"ל וכן נראה דבין להרי"ף וסייעתו ולר"ח וסייעתו ומכ"ש להרז"ה והרא"ש כיון דידעו הטביעה לא מהני טב"ע אלא שמטעם זה הי' אפשר לומר דלא תנשא אבל אם נישאת לא תצא כמו שפסק הרמב"ם והש"ע בסעי' ל"ג בלא אמר קברתיו. אבל באמת הם מיירי בפרצוף שלם ואין גופו שלם אבל בנידון שלנו דאין כאן רק גוף לכ"ע תצא חוץ לר"ח דהרי משנה שלימה תנן אין מעידין אלא על פ"פ כו'

ועדיין אם הי' תוך ג' או במים ולא אשתהי הי' לכל הפחות שרי' לדעת ר"ת המובא בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ה ואע"ג דחלקו עליו מ"מ כ' החמ"ח שם בס"ק מ"ו דמצרפין אותו לשאר אומדנות אבל בנידון שלנו דאשחהה אין כאן שום דיעה המתרת היכא דאינו כולו שלם או לכהפ"ח צורת פניו שלם דהנה בלשון ר"ת בס' הישר יש לדייק בלשונו דיוקים הסותרים זא"ז אמנם לפי מה שהביאו ממנו התוס' ביבמות דף ק"ך ע"א ד"ה אין מעידין מבואר ועפ"י פירש ר"ת בס' הישר הא' מפרש לחברו. מדברי ר"ת בס' הישר מבואר דכל שאין הפנים שלם מקרי הטב"ע רק כעין סימן וכשהוא שלם מקרי טב"ע ממש וע"ז כתבו התוס' בשמו דאם הגוף שלם אפי' חסר הפדחת כו' מ"מ הוי ניכר ע"י סימני הגוף דהיינו הטב"ע דהוי רק כסימן זה כתבו בשם ר"ת לחלוטין

אבל כתבו עוד בלשון שמא. דשמא הסיפא דאין מעידין לאחר ג' מיירי נמי דווקא כשאינו אלא סי' דהיינו טב"ע של פנים אם אינו שלם כמבואר כ"ז בר"ת בס' הישר אבל כשגופו שלם אפי' נחבל בפניו מ"מ ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף (דהיינו כל שאינו