מהר"ם שיק אבן העזר כד

בידו וא"כ גם כאן נהי דר"ג סובר דאפי' ברוב פסולים אצלה נאמנת לומר ברי היינו נגד רובא דאיתא קמן אבל כאן אי האי רובא דרוב גוים פרוצים בעריות רוב מעליא הוא והיא מעידה נגד הרוב מנ"ל דנאמנת

מיהו אפשר כיון דבידה לנוול עצמה מקרי בידה שמעידה שניוולה עצמה ועי"ז לא נבעלה לו וכמו שאבאר לקמן אי"ה מיהו לפי דעת הפמ"ג ביו"ד סי' א' במשבצות סק"א דסובר דנגד רובא דל"ק אפי' אם הוא בידו אין ע"א נאמן וא"כ אכתי מנ"ל דהיא נאמנת לומר ברי לי

אבל באמת הרא"ש בכתובות בשמעתין דפ"פ ע"כ לא ס"ל לחלק כחילוק הש"ש בין רובא דא"ק לרובא דל"ק דהרי שם מיירי במעידה ואומרת ברי לי שנאנסתי, דג"כ אומרת כנגד הרוב ומייתי ראי' מר"ג דנאמנת אפי' ברוב פסולין ולא חילק דר"ג שאני דהוי רובא דא"ק ונהי די"ל רוב רצון הוי רק רוב דרבנן, מ"מ ראי' אין לו מר"ג וע"כ דלא ס"ל כהשב שמעתתא אלא ס"ל כהנוב"י מהדו"ק בחאה"ע סימן ס"ט שכתב בהיפוך מדעת הש"ש הנ"ל ופשיטא ל' דברובא דל"ק אפי' אינו בידו עד א' נאמן מכ"ש באומרת נאנסתי דמעידה על דבר שבידה שהרי בידה שלא תזנה ברצון דנאמנת ועכ"פ נכונים דברי הפ"י. דהרי לפי הנ"ל נראה דהרא"ש וסייעתו שאמרו שנאמנת לא ס"ל כהפמ"ג דנגד רוב אפי' אם הוא בידה אינה נאמנת וא"כ ה"ה בשבוי' ויפה כ' הפנ"י

אלא דאכתי יש לפקפק דאין ראיות הפנ"י ראי' דבשלמא גבי הא דהרא"ש וסייעתו דהיא בידה שלא תזנה ברצון ולכך היא נאמנת אבל שבוי' דאינו בידה שלא יאנסנה הגוי מנ"ל דנאמנת בדבר שאינו בידה ונהי דכתבתי דבידה לנוול עצמה מ"מ אין זו תקנה המועלת בודאי ודלמא אפי"ה אונסה ומ"מ נהי דאמת דאין ראיות הפנ"י ראי' מטעם הנ"ל מ"מ מסתבר כוותי' דאף דאין תקנת הניוול ברורה מ"מ ממנ"פ אם ניוולה שוב אין רוב פעמים דנבעלה ולא אתחזק ונאמן ע"א אפי' באינו בידה ולסלק הרוב דפרוצים בעריות הרי זה בידה ע"י שתנוול עצמה ולכך נאמנת ממנ"פ נגד הרוב נאמנת הואיל ובידה לסלק הרוב נאמנת שסילקה את הרוב ונגד החשש שהניוול לא הועיל לה זה לא הוי שוב רוב ונאמנת כעד א' בעלמא דנאמן בלא אתחזק איסורא אפי' אם אינו בידו

אמנם בלא"ה הדבר תמוה דכל הנ"ל א"ש אם הי' רק איסור כמו שמדמה הנוב"י בסימן ס"ט שם אבל באמת בין בנידון דהרא"ש ובין כאן בשבוי' בא"א הא הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה אינו פחות מב' ולמה כ' הרא"ש וסייעתו דהיא לחודא נאמנת ובשלמא על הרא"ש אין כאן תימה כל כך דאפשר דס"ל כדעת מהרי"ק בשורש ע"ב ותשובת מיי' להלכות אישות סי' ג' דמביא הש"ש שמעתתא ו' פ"ג דס"ל בלא אתחזק איסורא אפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן אבל הרמב"ן בחידושיו בפ"ק דגיטין ובר"ן בגיטין בשמעתין דשליש גבי אסור בכל הנשים שבעולם כתב בהדיא דאפי' בלא אתחזק איסורא בדבר שבערוה בעינן שהם קשה איך כ' כאן כדעת הרא"ש דהיא נאמנת לומר נאנסתי

ובאמת בזה יש בלא"ה סתירה ברמב"ן ור"ן בקידושין דף ס"ג ע"ב גבי קדשתי את בתי ואין אני יודע למי קדשתיה כ' להוכיח דהיכא דלא אתחזק אפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן וכן הדבר מוכרח שם וכ"כ שם כל הראשונים ושם בדף ס"ד ע"ב גבי קדשתי את בתי הגדולה כ' שם התוי"ט דאין ע"א נאמן וצ"ע לחלק בזה מיהו גם אם נימא דטעמי' דהרא"ש דסובר דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסורא ונגד רוב ס"ל כהנוב"י הנ"ל דהוי כלא אתחזק אכתי קשה מנ"ל להביא ראי' מר"ג בכתובות דף י"ג דסובר דהיא נאמנת דלמא התם דהוי רק חשש זונה לא מקרי דבשב"ע לכך נאמנת משא"כ בנידון דהרא"ש

איברא דקושיא זו קשה בלא"ה דבכתובות דף י"ד דפריך בארוס וארוסתו ואי לא קא מודה לא מכשר והא קי"ל כר"ג ומאי קושיא גבי ר"ג לא הוי דבר שבערוה משא"כ בארוס ואריסתו באמת התוס' רי"ד בקידושין דף ס"ו הוכיח מדבעינן התם גבי בן גרושה ב' עדים מוכח דגרושה וזונה מקרי דבר שבערוה וא"כ פריך הש"ס שפיר וגם הרא"ש הוכיח שפיר לפי סברתו דס"ל כהנוב"י דרוב לא מקרי אתחזק

אמנם הרמב"ם בפט"ז מהלכות סנהדרין כ' בהעיד ע"א שהיא גרוש' וזונה הוחזק בפ"א ואם אח"כ בא כהן עלי' לוקה מבואר שם דס"ל דגרושה וזונה מקרי כדבר האיסור וכ"כ בפשיטות בנוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' כ"ט בד"ה ועל וכו', וכבר תמה בש"ש רט"ו שמעתתא ו' דקשיא להרמב"ם סוגיא דקידושין דף ס"ו הנ"ל דמינה הוכיח התוס' רי"ד דמקרי דבשב"ע ולכאורה הו"א לישב דהרמב"ם לטעמי' דסובר בפי"ז מאיסורי ביאה דין ב' דגרושה זונה דוקא ע"י קידושין לוקה עליה וא"כ כשהעיד עליה קודם שנתקדשה לא הוי דבר שבערוה ושם בקידושין איכ"ל דמיירי לאחר שנישאת וכן לאביי דסובר בקידושין דף ע"ח דגם בבעל לחודא לוקה וא"כ לדידי' מקרי דבר שבערוה וא"כ איכ"ל דבכתובות קאי לאביי דגם זונה הוי דשב"ע ופריך על ארוס וארוסתו

אכן יש לפקפק על זה דנהי דהרמב"ם סובר דאינו לוקה בלא קידושין מ"מ אסורה לו מה"ת נהי דהפמ"ג באו"ח סי' קכ"ח נסתפק בזה אבל ראיתי ברמב"ם במנין המצות ל"ח קס"ב שכ' כן בהדיא ואע"ג דאינו לוקה מ"מ מוזהר עלי' וכן מוכח ג"כ מהא דפסק בפי"ט מה' איסורי ביאה דאפ' בלא קידושין עושה אותה חללה וא"כ ע"כ צ"ל ולחלק כמ"ש בש"ש שם דזונה או גרושה איכ"ל דהוי דבר איסור ולא מקרי איסור ערוה אלא איסור עריות ואפ"ה בן גרושה אין פיסולו אלא בב' עדים ושם דחק להסביר זה

ולי נראה להסביר דזה מקרי כממון וע"ד שכ' הרא"ש בפ' הנזקין סימן ח' גבי כללי ע"א דלכהונה אין ע"א נאמן היכא דיש לחוש לגומלין משום דאיכא שבח כהונה לו ולדורותיו וא"כ כשבא להוציא אותו מן השבח הזה בעינן שנים וגם הכי מסתבר דממינו בשתים וגופו באחד זה לא מסתבר וכן מוכח בקידושין דף ע"ג ע"ב דלענין עדות שזה נתין או ממזר מה"ת בעינן ב' עדים ורק מצד התקנה היא נאמנת ואפי' בלא אתחזק בחזקת היתר מוכח שם לפירוש הר"ן דרק מצד התקנה נאמנת וא"כ מוכח ג"כ דפסול הגוף לא גרע מממון ובודאי שוה ממון טובא וכן מסתבר

אלא דלפי"ז מוכח דאפי' בטענת שמא אין כאן חזקה אפ"ה גבי ממון אין ע"א נאמן ובש"ש מסתפק בזה ועיי בפנ"י בקידושין דף ע"ג ע"ב שם וא"כ כאן דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דבעינן ב' דכשם דלפסול ולומר ב"ג בעי' ב' והה"ד להכשיר ומינה שפיר הוכיח בארוס וארוסתו וגם הרא"ש הנ"ל מיהו עדיין קושיא הראשונה קשיא דלמה באמת נאמנת יותר מע"א

ונראה חדא מב' טעמים או משום כיון דאית לה חזקת כשרות ומה"ת מוקמינן אחזקה בכל ספק ורוב רצון לא מקרי מה"ת רוב וא"כ מה"ת כשרה וכמ"ש נמי הבדה"ב בשער התעריבות בית ב' שער ד' ורק מדרבנן אסורה ולכך לא מקרי דבר שבערוה וכן משמע בר"ן בשמעתין דשליש הנ"ל דבדרבנן עד א' נאמן גם בדבר שבערוה והוי כשאר איסורין וכיון דזה בידה שלא תזנה ברצון נאמנת נגד הרוב דרבנן ולפ"ז בשבוי' ברוב גוים פרוצים אי נימא דרוב גמור היא שוב אינה נאמנת לומר ברי לי ואין ראי' דשבו' דרבנן וא"כ אין דברי הפ"י הנ"ל מוכרחים

יש לומר טעם אחר דלכך נאמנת דנהי דע"א אינו נאמן אבל היא נאמנת על עצמה ועדיפא מע"א דאדם נאמן על עצמו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לגיטין דף ב' דלכך נאמנת דנאמר וספרה לה הואיל ונאמנת על עצמה נאמנת ג"כ על בעלה וה"נ כאן וכן משמע בלשון הריטב"א ורמב"ן המובא בשמ"ק בכתובות דף ט' ולפ"ז איכ"ל דאפי' נגד הרוב נאמנת מה"ת ונכונים דברי הנ"ל

ולפי"ז הי' סברא לחלק ולומר דהא דנאמנת גם על בתה זה הוא דוקא היכא דשייך הואיל ונאמנת על עצמה אבל אם היא נתחללה ונפסלה אח"כ ואין נפ"מ עלי' גם על בתה אינה נאמנת וכיו"ב כ' בס' שב שמעתתא מהגאון בעל שמן רוקח לישב דברי רש"י בקידושין דף סו דס"ל חזקת אם אינו מועיל לינאי היינו היכא דמתה ואין נפ"מ לדון עלי' מיהו לפי"ז קשה מאי פריך בכתובות דף יג ע"ב מברייתא דתניא דעדות אשה בבתה הולד שתוקי וקשיא למאן דמכשיר בבתה ומאי פריך לוקי כגון שאין נפ"מ על אמה והעדות הוי רק על בתה ולכך אינה נאמנת וצ"ע וגם בחגיגה דף "ד סוף ע"ב מוכח דבמלתא דל"ש אינה נאמנת לטעון ברי לי אע"ג דאידך טוען שמא וזה לכאורה ראי' גדול' לסברת הש"ש שהבאתי לעיל באות ב' דנגד רובא דליתא קמן אין ע"א נאמן אם אינו בידו יבזה גופ' מספקא לי' התם אי כש"ש או כנוב"י בסי' ס"ח הנ"ל ומסיק הואיל ול"ש אינה נאמנת וכש"ש ואע"ג דגם היא שייכה בה ושייך לומר דאדם נאמן על עצמו מ"מ אינה נאמנת וא"כ ה"ה בשבוי' אי רוב גוים פרוצים הוא רוב גמור לא מהני ברי דידה ודלא כהפנ"י

ועכ"פ מבואר לפי הנ"ל דנהי דכך מסתבר כמ"ש לעיל דכל איסור שבוי' דרבנן וכ"ש בפנוי' דאפי' אי רוב פרוצים הוי רוב גמור היינו אם אינה מנוולה אבל אי מנוולה אין כאן רוב וזה בידה לעשות והיא אמרה שכן עשתה א"כ אינה אומרת נגד הרוב מ"מ לאחר נישואין ואשת כהן שנשבית דאיכ"ל דהוי דשב"ע וכדלעיל ונהי דאמרנו לעיל לישב שיטת הרא"ש דמוקמי' אחזקה והוי רק ספק דרבנן מיהו היינו לעיל בשמעתין דפ"פ דאיכ"ל דלא הוי ספק טומאה ברה"י כיון דהספק הי' אי הי' כאן טומאה כלל ול"ד לסוטה דהוי ספק מגע אבל כאן בשבוי' דהוי ספק מגע והוי ספק סוטה וספק טומאה ברה"י דלא מוקמי' אחזקה א"כ איכ"ל דאין ע"א נאמן והחילוק שבין ספק מגע לספק אם הי' כאן כלל דבר המטמא חילקו בתוס' בריש נדה וגם שם דף יז ע"ב ובכמה דוכתי'

ועפי"ז מובן גם כן דהיינו טעמא דהירושלמי שם בשמעתין דפ"פ שאמרו שם דלא מהני טענת ברי דידה משום דבירושלמי