מהר"ם שיק אבן העזר כב

השתן לא נעשה כ"ש ואת"ל נחתך שמא נתרפא ולכך שפיר הוי ס"ס וכמ"ש בתשובה הקודמת זה הי' כוונתי ונהי דכ' הב"ש דלא תלינן בנחרפא אבל מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל באהע"ז סי' י"ג כ' דהטעם משום דמוקמינן אחזקתי' אבל כאן דהיא ספק לדעתי אם נחתך גיבתא דשכ"ז דהוי בחזקת שלא נחחך שפיר יש ס"ס

וביבמות דף ע"ו נראה מבואר במאי שכת' למעלה דאמרינן שם א"ש ניקב ונסתם כל שאלו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר ופרש"י דנקב קטן אם נקרי נקרע מרחיב הנקב ופסול מבואר דאין הזרע יוצא ע"י נקב קטן מאוד וגוף הדבר קשה שאם הנקב נעשה ע"י הזרע לפמ"ש מרן הגאון בחת"ס בחלק ששי בסימן ס"ד ולזה הסכים מעלתו והסביר במכתבו הראשון דאם נעשה ע"י השתן הוי כנקרע ע"י חולי וכשר לדעת מקצת פוסקים ג"ז כשר ואמאי אמרינן שם דפסול והרא"ש והרמב"ם לא כתבו כלל ונסתם וצ"ע. ואפשר כיון דהנקב נעשה ע"י אדם והיה עומד ליקרע ע"י הזרע אמרינן כל העומד כו' וכר"ש דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי ובגוף הדין אי קי"ל כר"ש יש פלפול גדול בבית שמואל בסימן קכ"ד סק"ב ובפר"ח שם וצ"ע ואם אמנם כל הדברים שכ' הם פשוטים ומבוארים ולא השבתי אלא מפני הכבוד ואחתום בברכה. הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה יא בעזה"י יום ה' לסדר תרומה תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א. יצו ה' את הברכה לה"ה התורני המופלג כש"ת מוה' משה מיכל שווארץ באלמאשד יע"א

אם אמנם שאין אני מכיר אותו מ"מ כיון שכתב שבינו ובין לומדים אחרים יש מחלוקת בדין ששואל עליו לא מנעתי מלהשיב והוא בענין סירוס שנוהגין העולם למכור הב"ח לנכרי והוא מסרס ע"י נכרי אחר וכ' מעלתו נ"י שיצא להם זה ממה שהביא הרמ"א באה"ע סוף סי' ה' בשם תה"ד סי' רצ"ט שכתב דאם עושה ע"י נכרי אחר הוי לפני דלפני וכתב שהוא טעות גמור דשם איירי במכרו לחלוטין אלא דקאי למ"ד דב"נ ג"כ מצווה על הסירוס כו' משא"כ במוכר רק כדי לסרס דהוא בכלל הערמה עכ"ל בקיצור. הנה בודאי מ"ש דזה אינו דומה להאי דתרה"ד הוא אמת דשם ודאי דאינו מיירי במוכרו כדי לסרס. ואפ"ה בגוף הדין אף אם מוכר בכה"ג שחוזר הישראל ולוקח מן הנכרי ולא מכר אותו דבר אלא כדי לסלק האיסור ולא היתה המכירה אלא לשעה ולזמן אי בכה"ג חשיב כמכירה כבר פליגי בזה גאוני עולם בדורות שלפנינו

הנה הגאון בעל תבו"ש בספרו בכור שור בפסחים דף כ"א ע"ב האריך בזה וצווח ככרוכיא על האנשים שמפטמין בהמות בחמץ הפסח מוכרין הבהמות והחמץ לגוי ולאחר הפסח קונין שוב בחזרה וכת' דזה אסור דנהי דמתירין למכור החמץ שהיא ג"כ כעין הערמה חמץ שאני דאין שם איסור דאורייתא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ועוד האריך לחלק בטעמים בין חמץ למכירות בהמות ולדידי' ה"נ במוכר עופות וכוונתו שהגוי יניח אותם לסרס ואח"כ שוב קונה אותם מן הנכרי בחזרה הוי רק כהערמה בעלמא

אבל המקו"ח בהלכות פסח סוס"י תמ"ח האריך טובא וכתב דכל כה"ג לא מקרי הערמה אפילו במוכר לזמן אלא שרשות ביד הנכרי אם ירצה להחזיק לעצמו דבר זה לעולם באותן מעות שקצבו לו הוי מכירה גמורה ומועיל וכמו דחזינן מעשים בכל יום למכור בהמה המבכרת לעכו"ם ולאחר שילדה נותנין להנכרי מעט ריוח וקונין ממנו בחזרה וסומכין ע"ז אף באיסור חמור דבכור דמהיכי תיתי נימא דישראל אין דעתו מסכמת דאם ירצה הגוי ליתן לו דמי המכירה לגמרי יהא נשאר המקח בידו דהרי מסתמא פסק עמו כשער שבשוק ולמה לא יהא ניחא ליה וא"כ ה"נ בנידון דידן אם מוכר באמת ופוסק עמו כפי השער והגוי מושך וגם נותן לו מקצת דמים כדי שיקנה הגוי במעות ומשיכה ודאי הוי מכירה גמורה וא"כ גוף הסברא אי חשוב זה להערמה תליא בפלוגתא גם בדברי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחאו"ח סי' ס"ב לענין למכור הבהמה על שבת לסלק איסור שביתת בהמתו כתב פלפול הזה יעו"ש ומסברא נראין דברי המקור חיים

ומכל מקום על כל המכירות לסלק האיסור כיוצא בזה קשה כמ"ש מרן בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' ש"י ועוד שם בתשובה לענין מכירת בכור דבעינן כוונת המוכר שצריך לכוון להקנות וכוונת הלוקח שיכוון לקנות ובשלמא בחמץ סגי אם רק המוכר היהודי רוצה להקנותו ולהוציא החמץ מרשותו. אבל בבכור צריך שיכוון הישראל להקנות והגוי לקנות דאפילו אם נימא בעלמא בישראל אם רק המוכר מכוון להקנות בדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן הכוונה של הקונה. אבל בגוי י"ל דבעי' לכ"ע כוונת הקונה וכ"ש לפמ"ש מרן זצ"ל בעל חת"ס שם בתשובה בסימן שי"ג וא"כ בכה"ג כשמוכר לגוי הן לענין בכור או כיו"ב לענין מכירת הבהמות בשביל לפטמם בחמץ צריך המוכר שיהא זהיחר ברוחו שיהא דעתו להקנות באמת וגם יזהיר את הגוי שיכוין לקנות ושאינו מחויב ואינו ברור לו אי יחזור ויקנה ממנו רק אם ירצה ויהיו שניהם מרוצים וה"נ נ"ל בנידון הנ"ל לענין סירוס: אמנם יש לצדד ללמוד זכות על הנוהגין למכור כדי לסרס אפי' אם חלילה אינו מכוין בדעת שלימה להקנות ולקנות אפילו אם חשבינן ליה כהערמה דהרי אמרו בשבת דף קל"ט ע"ב דהערמה בדרבנן שרי היכא דאינו מוכרח שהוא הערמה דאמירה לגוי לסרס היא רק איבעי' בגמרא דף צ' אי הוי איסור דרבנן כמו בשבת או לא ובדרבנן הערמה שרי ואפשר כיון דעיקרו דאורייתא בכהאי גוונא הערמה אסור

ואפשר לומר עוד סברא להקל דהנה החוות יאיר בסי' נ"ג הביא פלפול אי בשבת שרי לומר לגוי שהגוי ההוא יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה כיון שהוא מצווה לגוי רק על אמירה לגוי אחר הוי כשבות דשבות דשרי בשבת במקום פסידא וכיו"ב ושם צידד לכאן ולכאן וכן בס' תוספת שבת בסי' רמ"ג בכללים עיי"ש שכ' דבכה"ג מידי ספיק' לא נפקא וא"כ לענין סירוס דהוי איבעי' דלא איפשטא אע"ג דהרא"ש בב"מ שם כ' דאיפשטא היינו דפשיטא לי' דב"נ אינו מצווה על הסירוס אבל לדידן דנפסק בש"ע באהע"ז סעיף ה' ב' דיעות בזה אי ב"נ מצווה על הסירוס או לא א"כ נראה דלא איפשטא האיבעי' וא"כ אם עכו"ם הראשון אינו עושה מעשה בעצמו רק ע"י אחר והוי כאומר לו לעשות ע"י אחר הוי ס"ס בדרבנן ואיכ"ל דשרי ויש שפיר מקום ללמוד מדברי התה"ד הנ"ל גם לענין מכירה בכה"ג

איברא אפילו לכל הצדדים הנ"ל יש לבעל ישראל ירא ה' להיות נזהר משום דלענין סירוס איכ"ל דגרע דהרי שם קי"ל דאפי' אם הגוי מעצמו עושה לטובת ישראל אסור לישראל ליהנות ממנו כמו המבטל איסור לכתחלה לצורך אדם אחר א"כ אם העכו"ם עשה זה בשביל ישראל ולטובתו וגם הגוי השני יודע מזה ועושה כן לטובת הישראל עדיין י"ל דהוי כמבטל איסר בשביל אחר ולכך בודאי נכון וראוי שהגוי השני לא ידע מזה כלל שהוא של הישראל ולזה לא יעמוד הישראל שם כמ"ש הברכ"י שם כנלפע"ד דברי החותם בברכה. הק' משה שיק מברעזאווע תשובה יב שיל"ח ערגין יוד מרחשון תרי"ד לפ"ק החיים והשלום וכ"ט לאהובי ש"ב הרב המאוה"ג המפורסם החרוץ והשנון כש"ת מוה' דוד שיק נ"י האבד"ק סעטשין יע"א

מכתבו קבלתי וכו' ומעלתו בדק לן בדין פנוי' אחת שיצא עליה קול תמיד שהיא זונה מופקרת ושראו אותה תמיד בבתי הקדישות בעיר פעסט ואח"כ נישאת לנער אחד ונודע אח"כ שזה שנשאה הוא כהן ובאה"ע ס' ז' סעיף א' פסק בנתיחדה לזנות אסורה ומעלתו נ"י האריך מאוד והכריע להיתר וכדעת הח"מ שם בס"ק כ"ב דמהרי"ק שממנו נובע דין זה אוסר רק לכתחלה אבל אם נישאת לא תצא ודלא כדברי הב"ש שם ס"ק ל"ד ולפי הנראה לא ראה מעלתו נ"י דברי מהרי"ק עצמו באותה תשובה וכדי לבאר קצת דבריו הצריכין ביאור אמרתי לבאר בקצרה וממילא יתרחב שמעתתא בעזה"י יהא עזרי מעם ה' ויהי' עמנו להוציא הדין לאמיתו

א) וראשון אבאר אם איסור זה בנתיחדה לשם זנות עם הגוי דאסורה אם היא אסורה אפילו לישראל לדעת מהרי"ק הנ"ל או דוקא לכהן הנה הרואה בדברי מהרי"ק יראה דגם המהרי"ק אינו אוסר אלא לכהונה דלא כמ"ש הב"ש שם דגם לישראל אוסר המהרי"ק דלכ"ע הלכה פסוקה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ואפילו בנסתרה עם הגוי כדמוכח בסוטה דף כ"ו ע"ב דמקנין ע"י גוי ודוקא קינוי בעי והתוספת והרא"ש בפ"ב דיבמות אות ח' כ' דאפילו נסתרה לשום זנות ואפילו בהדי נואף אינה נאסרת דהרי הרא"ש קאי על המעשה דסוף נדרים ושם בהדי נואף הוי ודלא כפד תי' בתוס' כתובות דף י"ג ע"א בד"ה מעלה כו' וכן פסק בטוש"ע פס' קע"ח סעי' ו' וסתם גוי לא גרע מנואף דבודאי פרוץ בעריות ואפ"ה מוכח דלדעת הרא"ש אינה נאסרת לישראל בנסתרה עמו וגם הא דמהרי"ק דאוסר בנתיחדה לשום זנות כ' כן לפרש דברי בה"ג המובאים ג"כ בש"ג בכתובות שם ושם כ' בהדיא בנסתרה עם הגוי פסולה לכהונה דוקא. מיהו עיין בש"ג ריש פרק אין מעמידין משמע דאפילו לישראל אסורה

וכן צ"ל ע"כ דהרי בה"ג לטעמי' הביאו הרא"ש ביבמות שם ובטור אהע"ז סי' קע"ח דס"ל דאין האשה נאסרת על בעלה אם ראו אותם שוכבים זה על זה ונהי שדבריו תמוהין יעיין בנוב"י מהד"ת בחלק אהע"ז סימן י"א מ"ש לישב דבריו וגם אני כתבתי במקום אחר לישב