מהר"ם שיק אבן העזר קנ

איתרע חזקתה מ"מ אצל כולי עלמא ולא חיישינן שמא זינתה ולכך הואיל והחשש הוא רק מדרבנן לא החמירו בע"א

וכל זה אם אין כאן ריעותא זו דע"א ראה בה דבר מכוער ובזה מיירי בתשובת מהר"מ הנ"ל בתחילת דבריו אבל לבסוף קאי שם באותה אשה שילדה לאחר שפירש בעלה ממנה י"א חדשים ונהי דבריעותא זו הוי תלינן באשתהי אשתהי מ"מ איתרע חזקתה ולכן אם יש עד כיעור שהוא מאמין לו חיישינן שמא זינתה כן נראה לפי ענ"ד בסתירת המהר"מ. והנה היכא דהפסידה כתובתה ואינה נוטלת אלא בלאות הקיימין אם גם הנדוניא מפסדת עיין בזה בתשובת חכ"צ' ובס' בית מאיר ובלשון הר"ן ר"פ אעפ"י מבואר דהנדוניא שזינתה קיימת דינא כמו בלאות שאינם קיימין וכ"כ הנמוק"י ר"פ האשה רבה ועיין בבית מאיר סי' קט"ו סעי' ה' שהאריך והניח בצ"ע למעשה: תשובה קנ"ג

הרמב"ם בפי"ח מה' איסורי ביאה דין ט' כ' אשת כהן (והמ"מ הי' לו גירסא או אשת ישראל) שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה מ"מ אסורה לאחר מיתת בעלה לכל כהן דנעשית כחדא"י עיי"ש. והראב"ד כ' אע"ג שדבר חכמה אמר אין שמיעתו מכוונת שאם אמרה לא אמרתי אלא כדי שיגרשנו בעלי למה אינה נאמנת כו' אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת. והמ"מ כ' שדינו של הרמב"ם אינו מחכמתו אלא מסוגיא דהש"ס דנדרים דף צ' ע"ב ובכתובות דף ט"ז ע"א ובתשובת חכ"צ סי' ק"ן ד"ה וראיתי שם יש תמה על הה"מ בזה דמכתובות אין ראי' כלל דהתם באשת ישראל מיירי. וגם אי בכהן מיירי אין ראי' מהתם עיי"ש

ולפי ענ"ד אי משום הא לא ארי' דבאמת על אשת כהן כבר הביא ראי' מנדרים דף צ' ע"ב אלא דלפי גירסתו שגרס גם אשת ישראל ויש לחלק ולומר אולי באשת ישראל דאונס אינה אוסרה לבעלה ולא כוונה לשוי' נפשה חד"א עדיף טפי דלא אמרי' בכה"ג שוי נפשה חד"א וע"ז הביא ראי' גם מכתובות לאשת ישראל כן יש לפרש דברי הה"מ ועיין עוד מ"ש בסמוך לישב. ועכ"פ דברי הראב"ד שתלה זה בחכמת הרמב"ם צריכין ביאור דלענין אשת כהן סוגיא ערוכה כמ"ש הה"מ וגם מ"ש לענין נתינת אמתלא צריך ביאור קצת. דמעיקרא לא פתח אם היתה קטטה ולבסוף מסיים אם היתה קטטה ביניהם וכבר עמד בזה בס' ארץ צבי באהע"ז סי' וי"ו

והנראה לפי ענ"ד דהנה הב"ש בסי' ו' ס"ק כ"ה כ' דאע"ג דאסורה לכל כהן מ"מ אם נישאת לא תצא ובס' בית מאיר שם ובס' ארץ צבי הנ"ל תמהו דמנ"ל להב"ש זה וחלקו עליו. ונראה לי דראית הב"ש הוא מהא דאמרי' בנדרים דף צ' ע"ב דמשום שלא יוציא לעז על בניה התירו לה לכתחילה בתרומה ואפילו לאחר מיתה אם הי' חשש לעז על הבנים הית' מותרת בתרומה כמבואר שם מלשון הש"ס שם וכיון דמשום לעז הבנים התירו ע"כ דאין כאן איסור דאורייתא רק חומרא או קנס. וכיון דמשום לעז התירו אפילו לכתחיל' הה"ד דיש לומר דלא החמירו מטעם חומרא זו אפילו בדיעבד לומר שתצא כמו שמצינו בהרבה פסולי דרבנן בגט הפסול מדרבנן דאם נישאת לא תצא עיין באהע"ז סי' קכ"ח ובב"ש סק"ג שם ועיין באהע"ז סי' י"א בחמ"ח ס"ק י"ב ובב"ש שם

אמנם לדינא נראה כהבית מאיר ודלא כהב"ש דמלשון הרמב"ם מבואר דלא כב"ש כיון דפסק הרמב"ם דשווי' אנפשי' חד"א וכבר הכריח בפמ"ג סי' א' ביו"ד בש"ך, ס"ק ל"ט דשווי' אנפשי' חד"א הוא דין תורה ואסורה מן התורה וא"כ בוודאי אם נישאת תצא דלא כהב"ש. ונראה דזה גופי' קשיא לי' להראב"ד דמלשון הסוגיא משמע דהוי רק חומרא ולכל היותר איסור דרבנן ולהרמב"ם מוכח דס"ל דהוי איסור דאורייתא ע"כ דמפרש הסוגיא דנדרים מיירי בנתנה אמתלא דמשום שיגרשנה בעלה אמרה וכמו שכ' באמת הרא"ש ביבמות דף פ"ב אות ח' די"ל דמיירי בנתנה אמתלא לדברי' ואע"ג דבעלמא קיי"ל דאם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אפילו מדרבנן מ"מ כבר ביארו הראשונים מובא בשמ"ק בכתובות דף כ"ב דאמתלא בעינן אמתלא מבוררת דהיינו הניכרת שהיא כדאי לסמוך עלי' עיי"ש ולכך לא סמכו כאן על אמתלא זו והחמירו מדרבנן

וא"כ ע"כ דינו של הרמב"ם אינו מהסוגיא אלא מחכמתו דלא. ס"ל כתי' הרא"ש ביבמות אלא כתי' הר"ן בנדרים דף צ' שם דהואיל וחב לאחרים לבעלה אינה נאמנת לבעלה אבל לעצמה שוי' נפשה חד"א וע"ז מסיים הראב"ד דמכל מקום אין שמועתו מכוונת ר"ל דמכל מקום אם נתנה אמתלא אפילו אינה מבוררת מ"מ שוב אין כאן איסור דאורייתא והו"ל להרמב"ם לו' דבכה"ג הוי רק איסור דרבנן ותו דאם הי' קטטה ביניהם אמתלא ברורה היא ואפילו מדרבנן בוודאי נאמנת זהו הנראה לפי ענ"ד כוונת השגת הראב"ד נכונה ונמצא דלהראב"ד יש ג' חילוקי דינים דאם חזרה ולא נתנה אמתלא הוי לי' איסור דאוריי' כשאר שווי' חר"א ואם חזרה ונתנה אמתלא ולא היתה קטטה אסורה מדרבנן ואם היתה קטטה ביניהם נאמנת לגמרי ואפילו מדרבנן

מיהו משמע מלשון הראב"ד שאמתלא זו מהני דווקא הואיל ולא הודית על עצמה ולכאורה כוונתו הואיל ואמרה טמאה אני לך ולפי"ז אם אמרה. סתם טמאה אני או זניתי גם הראב"ד מודה דלא מהני אמתלא הנ"ל ומלשון הפוסקים לא משמע כן ואפשר שפירשו כוונת הראב"ד במה שאמר שלא הודית על עצמה היינו שלא אמרה והודית כן בשעה שהיתה פנוי' ואינה משועבדת לבעלה אלא היא לעצמה שאז לא שייך אמתלא הנ"ל. איברא שאם זה הי' כוונת הראב"ד הוי לי' מילתא דפשיטא ולא הי' צריך להשמיענו ולכך נראה יותר דכוונה כנ"ל דדווק' באומרת טמאה אני לך. לך דייקא דלדידי' היא טמאה אז אפשר לה לומר אמתלא הנ"ל אבל באומרת סתם טמאה אני גם להראב"ד לא מהני אמתלא הנ"ל ותימה על הפוסקים שלא חילקו בזה

ואפשר שפי' כוונתו שלא הודית על עצמה דרך ווידוי ולפי דעת הנוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' י"ב דגם דרך ווידוי אמרי' עיניה נתנה באחר וע"ז איכ"ל דאמתלא הנ"ל לא מהני ועיין בתשובת מרן זצ"ל בחת"ס סי' ד' החזיק בדברי החו"י דדרך ווידוי בחולי' נאמנת. ומה שהקשה שם מדוע נאמן הבועל עיין בנוב"י מהדו"ק בחאהע"ז סימן ע' ביאר דשניהם כאחד קאמר עיי"ש ולא קשה ואין כאן מקומו. עכ"פ הפוסקים לא חילקו בזה

אמנם עוד דייק הראב"ד ולא נתקבל דברי' ודבריו סתומים ואפשר שכוונתו על מ"ש התבו"ש בסי' א' היכא דאמר ע"א והאמינו לו ולא הי' שם שום מקום ספק שוב לא מהני אמתלא כיון שכבר החזיקו דבריו וכיוצא בזה פי' הבית מאיר בסי' ו' ואדמ"ו הגאון זצ"ל בחת"ס סי' ט' אע"ג שצידד לומר דגם נגד חזקת שלשים יום מהני אמתלא אם היא מספקת על מה שהחזיק זה זה שלשים יום מ"מ נתן מקום לדברי התבו"ש עיי"ש

אמנם הנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ח' כ' בכוונת הראב"ד במ"ש ולא נתקבלית דאם נתקבלו דברי' לענין כתוב' שוב לא מהני אמתלא הואיל ולענין ממון לא מהני אמתלא כמ"ש החמ"ח והב"ש בסי' קט"ו גם באיסור לא מהני. וכ"ז לענין אמתלא עכ"פ הדרן לדברינו דס"ל להראב"ד דמש"ס נדרים אין ראי' דשוי' נפשה חד"א מן הדין. אבל המ"מ כ' דהרמב"ם למד זה מנדרי' דף צ' ע"ב דס"ל דלא מצינו שהחמירו חכז"ל לאוסרה משום חומרא או קנס אלא וודאי דהתם מדינא קאמר וגם המ"מ מודה דהתם הסוגיא ע"כ באומרת אמתלא וכדמפרש הראב"ד והרא"ש הנ"ל דמסתמא כך הוא שנותנת אמתלא זאת שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה דאם עומדת בדברי' פשיטא דאסורה לאחר מיתת בעלה ומאי קמ"ל שם. אלא דס"ל דאמתלא זו אינה מספקת ומדסתמו כ' המ"מ משמע אפילו אם הי' קטטה ביניהם כיון שהבעל לא הי' צריך להאמין לה אין זאת אמתלא מספקת ולכך היא חד"א לכהן דעלמא כמו בלא נתנה אמתלא

והא דקשיא לי' להראב"ד א"כ מן התורה אסורה ואיך התירו משום לעז הבנים ע"ז נראה דס"ל להה"מ לומר דנהי דאם לא נתנה אמתלא אנו מחינין לה לאכול אבל אם נתנה אמתלא אלא שאינה מספקת נהי דאין אנו מאמינים לה מ"מ מן הדין בדבר שנוגע רק לעצמה והיא טוענת ואומרת ברי לי שלאמתלא זאת אמרתי וכוונתי. אין אנו יכולין לאסור לה דלא גרע מתרי ותרי בכתובות דף כ"ב ע"ב דנאמנת לומר לעצמי ברי לי כיון דספיקא הוא וה"נ באמתלא שאינה מספקת מידי ספיקא לא נפקא אלא כיון דאחרים אין יכולין לסמוך על אמתלא זאת ראוי שגם לה לא נתיר לסמוך על זאת בפרהסי' ואפילו בצנעא כ' הבכור שור בחי' ליבמות דף פ"ז דאין לה לאכול ולסמוך על אמתלא שאינה מספקת אם לא לעת הצורך. וע"כ כיון דהותר לעת הצורך והיא איסור דרבנן ובזה פליג רב ששת בנדרים דף צ' ע"ב חשיב זה לעת הצורך משום לעז הבנים אבל אחרים בוודאי