מהר"ם שיק אבן העזר קמט

דלדידן דאית לן חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר דמאמין לה עיי"ש והנה לדעת הרמ"א דגם אי מאמין לאחר שייך לומר דשוי' אנפשי' חד"א א"כ נראה דזה תליא ג"כ בג' תירוצים שהבאתי לעיל בדין ב' דלתי' הר"ן דהואיל ומשתעבדא לאחרינ' לא אמרי' שוי' נפשה חד"א י"ל גם אצל הבעל לדידן דאית לן חדר"ג מקרי משועבד לה אע"ג דלפי הש"ס מבואר בכתובות דף אש ע"א דהבעל יכול לשוות את אשתו עליו חתיכה דאיסור' שדיך לחלק בין בזמנם לבין בזה"ז אע"ג דלפי הסברא נראה דגם בזה"ז ליכא למימר דהאיש שדה האשה משא"כ באשה אמרו דנסתחפה שדהו וכמ"ש התוס' ריש כתובות דף ב' ריש ע"ב וכן מצאתי באמת בתשובת רש"ל סי' דיש לחלק בין איש לאשה בענין זה. מ"מ לפי דעת הר"ן אפשר דגם באיש אינו נאמן

אבל לפי סברת התוס' בנדרים דבאשה תיקנו שלא תהא נאמנת ועקרו דין תורה שלא תהא יכולה להפקיע עצמה מבעלה וזה אין שייך כאן דהרי היא גרמה ואפילו בע"א המעיד כן והוא מאמינו לא שייך כן ולמה יפקיעו רבנן הדין תורה. ונראה דאפשר כיון דרגמ"ה החרים שלא לגרש בע"כ ומאי הועיל בתקנתו יאמר שראה שזינתה ע"כ הי' גם זה בכלל. שלא יוגרם לגרש בע"כ ולכך אין אנו מאמינים לו לגרום שיגרש בע"כ שאפשר שהב"ד מסייע ידי עוברי עבירה

וזה נראה כוונת הרמ"א שם שהביא שמנדין אותו על שגרם לגרש בע"כ והב"ש שם סק"ט הקשה דתוס' כ' זה אי מאמינים לו משא"כ לרמ"א דס"ל דאין מאמינים לו. ולהנ"ל נראה דהרמ"א הביא זאת לטעם דלכך אין מאמינים לו דאולי יסייעו בזה ידי עוברי עבירה ומשום זה אין הב"ד מכניסין עצמן לדבר זה לא לכוף לשמש עמה ולא לכוף לגרש. אבל לטעם ראשון כופין אותו לשמש עמה כיון שאינו נאמן לשווי' אנפשי' חד"א וזה דעת הי"א שהביא שם וכן משמע מתשובת רש"ל הנ"ל דהא דמנדין הוא טעם דלכך אין מאמינים מיהו שם כ' בלשון אחר דאינו נאמן שמאמין לה הואיל ויש איסור להאמין ולפי ענ"ד אם הוא באמת מאמין לה אין איסור וחרם וכ"כ הגה"ה בנמוק"י סוף נדרים ולכך נראה לפי ענ"ד כמ"ש

אמנם לתי' התוס' והרא"ש ביבמות דמצד שרוב פעמים משקרין לכך אינה נאמנת באומרת טמאה אני נראה פשוט דבאיש לא שייך זה וא"כ לפי מ"ש הרמ"א לעיל בסי' קט"ז סעי' ו' בענין רגלים לדבר דנאמן לחוש לדברי התוס' ביבמות גם כאן נאמן. ועכ"פ אם יש רגלים לדבר בוודאי הבעל נאמן. וגם אם היא עוברת על דת רשאי לגרשה בע"כ מצד עוברת על דת שוב אי מאמין לדבריה או לעד נאמן לשוי' אנפשי' חד"א דחייב לגרשה וכ"כ בנוב"י מה"ת בסי' ובאמת יש לומר דע"א או אמירתה לא גרע מרגלים לדבר וא"כ לעולם יהא נאמן לומר שמאמין. מיהו התוס' בכתובות דף כ"ו ד"ה והאמר כו' הוכיחו דע"א גרע מקול וכיון דבקול כתבתי לעיל דיש פלוגתא א"כ בע"א לכ"ע לא מהני וא"ש דברי הרמ"א

החלק הב') הוא באם הבעל אומר שזינתה לענין כתובה פשוט דאינו נאמן להפסידה מיהו פסק בש"ע סי' קט"ו סעי' ז' דיכול להשביעה. והבית מאיר כ' דלכאורה זה תליא בפלוגתא אי אמרי' בעלמא מיגו דחשיד אממונא כו' או בעי' דווקא שידעי' שהוא גזלן דאי חשיד אממונא חשיד ג"כ אשבועה ה"נ חשידה על עריות דפסולה לעדות פסולה לשבועה. ואפשר לישב זה מצד ב' טעמים חדא דהרי קי"ל לקמן סי' קע"ח דא"צ שיראה כמכחול בשפופרת אלא ראה אותם שוכבים כמנאפים והה"ג שם פליג. ובאמת תימה איך כ' לענין לאוסרה על בעלה בעינן טפי ממה דבעינן לענין להרוג אותם

ולפי ענ"ד אפשר לישב דבריו עפ"י מ"ש בתשובת מיי' להלכות אישות דשמעו נשימות כעין מנאפים ואמר דאולי עשו זה כדי להפקיע עצמה מבעלה כמו שאמרו באומרת טמאה אני וה"נ סברת בעה"ג דלענין לאוסר' בעינן שיראו כמכחול דאל"כ יש לומר שעשו זאת כדי להפקיע עצמה מבעלה זהו נראה סברת בעל ה"ג אבל אנן לא תלינן בזה אלא אזלינן בתר רובא או בתר חזקה שאם שכבו כדרך מנאפים מסתמא עשו מעשה זנות אע"ג דאפשר ששכבו כן ולא עשו מעשה מ"מ אנן בתר רובא אזלינן וכל זה ביש עדים אבל אם הבעל אמר כן והיא מכחשת דאנו מסופקים עם מי האמת והרי אפילו לפי דברי הבעל מ"מ אפשר שלא עשו מעשה ונהי דהוי כעין מיעוטא מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא ותשבע

או נראה דנהי דקי"ל דהחשיד על השבועה לעולם נשאר חשיד עד שילקה בב"ד ויתברר שעשה תשובה כדקי"ל בחו"מ סוס"י ל"ד לענין עדות וסי' צ"ד לענין שבועה מיהו איכ"ל זהו אם הוא בוודאי פסול אבל אם הוא רק חשיד אממונ' נהי דלאביי חשיד אממונ' חשיד נמי אשבועה היינו אם הוא עדיין חשיד אממונ' דהרי אפילו לאביי לא אמרו אם פעם אחד נעשה חשיד על ממונא דמיפסל לעולם. על שבועה וגם אביי מודה דווקא גזלן אמרו וע"כ דווקא על אותו ממון שנחשד עליו בגזלנותא פסול גם לשבועה אבל כאן נהי דכבר עברה באיסור א"א השתא אינה עוברת והאיסור אשר עשתה כבר עבר ואפשר הרהרה תשובה בלבה והוי כעין ס"ס חדא שמא לא זינתה ואפילו זינתה אולי מתחרטת ולכך נאמנת בשבועה. ולענין איסור

זה דין ב') כבר ביארנו למעלה בח"א בדין ד' אם הוא נאמן לשוי' אנפשי' חד"א ושאין הדין הזה ברור ויש סברות לכאן ולכאן אא"כ יש רגלים לדבר או דעברה על דת דיכול לגרשה בע"כ אז אם הוא אומר שזינתה נאמן לאוסרה עליו וחייב לגרשה. ולענין העובר שאומר עליו שזינתה עיין באהע"ז סי' ד' סעי' כ"ט דאם אומר שלא בא עלי' ושאין הוולד ממנו אז נאמן לשוי' להולד ממזר או ספק ממזר היכא דיש לתלות שזינתה עם נכרי ועבד. אמנם אם גם הוא בא עלי' עיי"ש בסעי' כ"ו דתלינן בבעל. מיהו בפרוצה ביותר יש לעיין שם בסעי' ט"ו ועיין בזה מ"ש בחי' לאהע"ז שם

חלק הג') אם לא הודית ויש ע"א שזינתה ע"א אינו נאמן ואם הוא נאמן תלי' ג"כ בדין ד' שהבאתי לעיל בחלק הא'. אמנם הרמ"א בסי' קט"ו סעי' ז' הביא דדוקא אם נאמן לי' ג"כ בדבר האיסור ובסי' קע"ח סעי' ט' כ' דווקא בשותקת. והמהרי"ט בחאהע"ז סי' א' האריך להשיג בזה ולפי ענ"ד הא דפירש"י בקדושין דף ס"ו ע"א גבי ההוא סמיא כו' אי מהימן לך כבי תרי כו' דהיינו בשותקת נראה דרש"י מפרש כמו שכ' מהרי"ק המובא ברמ"א סי' קט"ו סעי' ז' דהפירוש אי מהימן לך היינו לענין שאר דברים דהיינו אי מהימן לי' בשאר דברים וקים לי' בגוי' דלא משקר יאמין לי' ג"כ וזיל אפקה

ועל זה קשה לי' לרש"י מאי פיסקא הא אפילו אי מהימן לי' לענין שאר דברים דלמא בכאן דאשתו מכחשת היא מאמין לה דקים לי' בגווה דאינה משקרת ומאי פיסקא דאי מהימן לי' בעלמא דגם כאן יגרש וע"כ צריך רש"י לפרש דהטעם הואיל ושותקת ולכך תליא רק באם מהימן לי' העד בשאר דברים כן נראה לפי ע"ד בכוונת רש"י וכן יש לפרש גם דברי הש"ע בסי' קע"ח סעי' ט'. ובזה מיושב דשם בסעי' ח' לא התנה דמיירי בשותקת דשם דמיירי שהיא פרוצה בעיניו וקינא לה ולכך א"צ לפרש בשותקת דאפי' היא מכחשת אינו מאמין לה ולכך כ' סתם דאם העד נאמן בעיניו אסורה לו

דין ב') וכל זה ביש ע"א עד טומאה אבל בעד כיעור כ' הב"ש בסימן י"א ס"ק י"ד בשם תשובת מהר"מ דאפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת והחמ"ח שם ס"ק ח' כ' להיפוך ובאמת שבגוף תשובת מהר"מ דבריו סותרין דבתחילה כ' דבע"א אפילו מהימן אינה נאסרת בעד כיעור ושוב בסוף דבריו כ' בהיפוך וכבר האריכו בתשובות האחרונים לישב דבריו ורובם הסכימו דבעד כיעור אפילו מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת ועיין בתשובת מהר"מ לובלין סי' פ' ביאר היטב

ובגוף סתירת תשובת מהר"מ הנ"ל נראה לפי ענ"ד ג"כ. דהנה נראה פשוט דדין זה דמוציאין בעידי כיעור הוא רק מדרבנן דמה"ת אינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה אבל בסתירה לחודא אפילו היתה ככיעור שהגיפו דלתות או באפילה אינה נאסרת. ונהי שספק טומאה ברה"י אסור ומסוטה ילפינן. ואפי' חזקה לא מהני צ"ל כל זמן שאין קינוי וסתירה אין כאן מקום הספק וכמ"ש התוס' ר"פ כשם ואזלינן בתר חזקה (מלשון הראשונים נראה דמאן דאוסר אוסר מה"ת ומשוי לי' דברים מכוערים כקינוי וסתירה וזה הוא דעת הנוב"י וא"ש)

ומטעם זה קשים לי דברי הנוב"י במהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ב בסוף התשובה שכ' ראי' מסנהדרין דף ל"א דאין אשה נאסרת בעידי כיעור דאל"כ איך יאמרו לאוסרה על בעלה או בועלה באנו דא"כ הוי להו למימר רק כיעור. ולפי ענ"ד זה אינו דאיכ"ל לאוסרה עליו מה"ת ולהלקותו או לפוסלו לעדות מה"ת וכיוצא בזה באו ועכ"פ כיון שנראה שזה רק מדרבנן אפילו אם יש ב' עדים. א"כ אם יש ע"א שאינו נאמן לאסור רק שהוא מאמין לו ואצלו הוא איש מהימן נראה מסברא כדעת האחרונים דאינה נאסרת דדווקא אם יש עדים הנאמנים ואיתרע חזקתה ושוב חיישינן שמא זינתה אבל בע"א נהי דהוא מהימן לי' לא