מהר"ם שיק אבן העזר קמח

דלענין כתובה תהא נאמנת. ובלא"ה איכ"ל דהרי אמרו שם דמתני' אתיא כר"י ור"י ס"ל בכתובות דף נ"ז דמהני מחילה

ונראה דאם אמרה אשת ישראל לבעלה טמאה אני לך והיינו ע"כ שזינתה ברצון אכתי אינה עושית עצמה מרשעת דהרי קי"ל באהע"ז סי' קע"ח סעי' ג' דאם זינתה וסברה שמותרת לזנות נאסרה על בעלה אע"ג דלענין קרבן חשובה שוגגת ואינה נעשית מרשעת בזה וכמ"ש הרשב"א סי' אלף רנ"ו ואפילו אמרה לבעלה שזינתה ברצון אין בכלל זה שידעה שיש איסור בדבר ואפשר שזינתה ברצון בשוגג ואפילו אמרה שזינתה במזיד מ"מ הא קי"ל דפלגי' דיבורי' ואמרי' שזה אמת שזינתה מדעתה אבל לא במזיד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הנ"ל דאאמע"ר ולכך מאמיני' לה שלא הי' באונס אבל מ"מ גם במזיד לא הוי

ולכך שפיר פסק הרמב"ם דאפילו למשנה האחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה מ"מ פלגי' דיבורה ונאמנת לענין כתובה מטעם הודאות בעל דין ולא שייך אאמע"ר. וכל זה בדין הרמב"ם אבל בעוברת על דת אם אמרה שהאכילתו במזיד שפיר כ' הראב"ד דאיכ"ל דאאמע"ר מה תאמר דנימא דהאכילתו בשוגג א"כ לא מקרית שוב עוברת על דת דקי"ל דתצא בלא כתובה שיש לחוש שתכשילהו גם בפעם אחרת ואם היתה שוגג אין כאן חשש. ואם כן מיושב קושית שעה"מ על הראב"ד. ועכ"פ נראה מסברא דגם הראב"ד מודה להרמב"ם שאם אמרה שזינתה ברצון הפסידה כתובתה

דין ב') לענין איסור כבר אמרו במשנה אחרונה שאינה נאמנת דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ומשמע דלולא טעם זה היתה נאמנת אע"ג דאין דשב"ע פחות מב' ואין ע"א נאמן לאסור אשה על בעלה מ"מ היא היתה נאמנת על עצמה שהיא הבעל דבר וגם שוי' אנפשה חתיכה דאיסור' ולכך סברו במשנה הראשונה דנאמנת לדעת הר"ן רק מדרבנן. ולדעת התוס' והרא"ש הובא בר"ן שם נאמנת מדאוריית'. אבל במשנה אחרונה אמרו משום דשמא עיניה נתנה באחר ולכך לדעת הר"ן וסייעתו אקמוה אדאוריית' דהרי מה"ת אינה נאמנת דאין דשב"ע פחות מב' ומטעם בע"ד ושויא אנפשה חד"א לא שייך דהיא אינה ברשות עצמה משום דהיא משתעבדא לבעל ולא חשיבא כבע"ד לעצמה ולכך מה"ת לא שייך כה"ג שוי' אחד"א ורק מדרבנן האמינו לה ולכך משום חשש שמא עיני' נתנה באחר העמידו על ד"ת ולטעם הר"ן א"ש אפילו בגוונא דל"ש עיניה נתנה באחר אפי"ה לא פליג עיין בפסקי מהרי"א סי' רכ"ב

(ומכאן מוכח דהר"ן לא ס"ל כדעת קצת האחרונים דטעמא דשוי' אנפשה חד"א הוי מטעם נדר דאי משום נדר הא יכולה אשה לאסור הנאת תשמישו עלי' עיין בשעה"מ פ' כ"ד מה' אישות שהקשה כן בשם מהרי"ט על דברי תוס' רי"ד מיהו זה אינו דהכא שאמרה טמאה אני לך הוי כהנאת תשמישי עליך ובזה אינה יכולה לאסור וכדלעיל בנדרים דף ט"ו ע"ב) או דאי הטעם משום הודאת בע"ד הוא מן התורה. אבל אי משום דהוי כנדר הוי רק מדרבנן וא"כ שוב הוי תי' הר"ן א"ש והעיקר כתי' הראשון)

אמנם תוס' והרא"ש ביבמות דף כ"ד כ' דהואיל וראו חכמים שבדבריה שקר לכך אמרו דאינה נאמנת. ולכאורה קשה דמאי בכך דאינו אמת מ"מ הא שוי' נפשה חד"א. דאפילו אם יש עדים המכחישין אותה כבר הוכיח המל"מ בפ"ט מאישות דאמרי' שויא נפשה חד"א. ונראה דס"ל להתוס' דהיכא דלא ידעי' שהוא שקר אמרינן שויא נפשה חד"א מטעם הודאת בע"ד ומהני מה"ת אפילו אי משתעבדא לאחר מ"מ היא בע"ד על נפשה ונאמנת מה"ת. אבל היכא דידעינן שהיא שקר נהי דאסורה מ"מ היינו מדרבנן או מטעם נדר ודווקא היכא דלא משתעבדא לאחר כן נראה לפי ענ"ד בכוונת התוס' והרא"ש והתוס' בנדרים סברו דבאמת מה"ת נאמנת רק דבמשנה אחרונה הפקיעו חכמים ועקרו דבר מה"ת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת עיי"ש. עכ"פ לכ"ע אינה נאמנת או מן התורה או מצד עקירת דין תורה

אכן כל זה אם רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת כ"פ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ב עפ"י דברי התוס' יבמות דף כ"ד הנ"ל וראיתי בהגה"ה בנמוק"י סוף נדרים שהקשה דלמה מייתי מדברי מהרא"י הנ"ל הא הוא סוגיא ערוכה בירושלמי סוף נדרים דמבואר שם דאם יש שם אמתלא נאמנת והיינו כשיש רגלים לדבר. ולפיענ"ד דיש לדחות דמשם אין ראי' דהנה לאביי דסובר בקידושין דף ס"ו דהיכא דשתק אמרי' דע"א נאמן ולפי מ"ש תוס' שם אין זה מכח הודאה אלא שנראה שיש רגלים לדבר ואני ביארתי במקום אחר דאביי ורבא פליגו אי ע"א נאמן בדשב"ע דלא אתחזק דאביי סובר דרגלים לדבר מרעא החזקה והוי כליתא לחזקה וע"א נאמן. ורבא פליג אפילו בליכא חזקה אין דבשב"ע פחות מב' ואפילו איכא רגלים לדבר

וא"כ לאביי דסובר דביש רגלים לדבר ע"א נאמן ה"ה כאן דנאמנת אם יש רגלים לדבר לא מטעם דשוי' נפשה חד"א אלא מטעם ע"א וא"כ איכ"ל דהירושלמי סובר כאביי אבל לדידן דקי"ל כרבא וא"כ מצד עד אינה נאמנת אפילו ברגלים לדבר וא"כ י"ל דאינה נאמנת דמטעם שוי' נפשה חד"א הא לא שייך לפי הר"ן הואיל ומשתעבדא. ומצד ע"א הא אינה נאמנת ולכך איצטריך להביא ראי' מתוס' והרא"ש. ואפשר שהתוס' והרא"ש לטעמייהו דס"ל דטעמא דאינה חתיכה דאיסור' הוא משום דראו חכמים רוב פעמים שמשקרת. ולכן ביש רגלים לדבר שוב אמרינן דשוי' נפשה חד"א

אבל לפי' הר"ן לשיטתו באמת אפילו יש רגלים לדבר לא שייך שוי' נפשה חד"א הואיל ומשתעבדא ולכך אפילו אם יש רגלים לדבר אינה נאמנת. ולכן באמת לא פירש הר"ן הנך עובדי דסוף נדרים באומרת טמאה ומן הדין אלא למאן דרוצה להחמיר וא"כ נראה דפליג על זה וסובר אפילו ביש רגלים לדבר דאינה נאמנת ואנן קי"ל להחמיר כדפסק בש"ע באהע"ז סי' קט"ו סעיף ו'

ועפ"י האמור יבואר נמי סתירת התוס' שהקשה המהרא"י דביבמות כ' התוס' דהיכא דיש נגד הרגלים לדבר. רגלים לדבר בהיפוך שוב אינה נאמנת ובכתובות דף ס"ג לא כתבו כן ולהנ"ל מבואר דזה תליא בהנך ב' סברות דהתוס' בכתובות קאי לפי סברת התוס' בנדרים דמן התורה נאמנת דשוי' נפשה חד"א אלא שעקרו הדין תורה משום מגדר מילתא שלא תתלה עיניה באחר והיכא שיש רגלים לדבר שוב אין כאן מגדר מילתא שהרי נראה כי אמת הדבר. ואין לומר דעל זה עצמו נגדר מילתא דאפילו בכה"ג לא תהי' נאמנת כי היכא דלא תעשה בענין שיהא רגלים לדבר דגם אם היא תרצה לעשות לא יזדקק לה איש כדאמרי' בכתובות פ"ב אם היא הוחזקה לחזור אחר זיוף כל ישראל מי הוחזקו וכיון דלא שייך מגדר מילתא בכה"ג אפילו אם יש רגלים לדבר בהיפוך משום דלא ארכוסי מירכס מ"מ נאמנת מה"ת משום שוי' נפשה חד"א ובכה"ג אין מגדר מילתא שיעקרו רבנן דבר מן התורה דאי הוי מגדר מילתא גם אי אירכס לא הוית נאמנת ולכן דברי התוס' בכתובות ברורים מילתא בטעמא

אבל התוס' ביבמות לטעמייהו דס"ל דלכך לא אמרי' שוי' נפשה חד"א הואיל וראו רוב פעמים שהוא שקר ולכן היכא דיש אומדנ' דלא ארכוסי מירכס שוב אמרי' היכא דלא מירכס יש אומדנא ורוב פעמים בכה"ג לא זינתה ואמרי' שהוא שקר ולכך ל"ש שוי' נפשה חד"א וא"ש דברי התוס'. ולפי"ז נראה דיש לסמוך על דברי התוספת ביבמות שהרי תוס' בכתובות דבריהם מיוסדים על דברי התוס' בנדרים. והר"ן שם בנדרים כבר הביא שם להקשות על זה ואין להם תי' מרווח ולפי שיטת ותי' הר"ן והוא ג"כ תי' הנמוק"י והריטב"א גם התוס' רי"ד המובא בשעה"מ הנ"ל נראה אפילו ביש רגלים לדבר אינה נאמנת כדלעיל וא"כ יש לסמוך עלייהו לכל הפחות היכא דיש רגלים לדבר נמי בהיפוך

דין ג') והנה אם יש קול ואח"כ אמרה טמאה אני מבואר לעיל דלפי דברי הרמ"א סוס"י מ"ו דהיכא דיש קול נאמנת לומר שנתקדשה מאחר קודם שנשאה זה. והה"ד כאן וכן הביא בשעה"מ בשם מקצת תשובות אחרונים ואינם תחת ידי

דין ד') ואם מאמין הבעל לדבריה חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה וראיתי בתשובות ר"י הלוי סי' שהביא בשם הרא"ם להקשות הא בעלמא היכא דשוי' נפשה חד"א כופין אותו שלא יתירה לעצמו עיי"ש ובאמת לפי לשון הרמב"ם ולפי מה שמפרש נמי בס' בית מאיר בכוונתו דאפילו בסעי' ז' באומר שראה שזינתה אפי"ה אין כופין הדבר קשה אבל לפי לשון הש"ע נראה דטעמי' כמ"ש הב"י בעצמו לעיל סוסי' מ"ו וכפי מה שביאר השעה"מ בכוונתו דס"ל דל"ש שוי' נפשה חד"א אלא היכא דיודע הוא בעצמו. אבל היכא דרק סומך על אחר ל"ש שוי' נפשה חד"א ובפרט דכאן לא נקט בלשונו שאמר שהוא מאמין לדבריה אלא שנפשו יודע שהוא מאמין לו בזה אמרינן דחייב לגרשה כיון דלבו נוקפו עכ"פ דעת הרמ"א דס"ל לעיל סוסי' מ"ו דגם בכה"ג שייך שויא נפשה חד"א ואפי"ה סובר כאן דאין כופין ע"כ צ"ל כמ"ש הבית מאיר

והנה לקמן סי' קע"ח סעי' ט' הביא הרמ"א דיעות הפוסקי'