מהר"ם שיק אבן העזר קמז

שלא להשגיח על ההידור. וראוי שיחלוץ לה אח הקטן שיהא נעשה עכ"פ גוף המצוה בשלימות

ואפשר עוד דבנדון שלנו יש לומר דמדינא ראוי שיחלוץ האח הקטן והוא דכבר הובא לעיל שיש ד' שיטות בזה. וע' שיטות הדין אם חלצה בשתיהן יצאנו ידי חובה אבל לשיטה הד' שהוא דעת הרמב"ן ורשב"א ג"כ מסופק בזה דגם אם חלצה בשתיהן לא יצאנו י"ח ועדיין אסורה לעלמא. אלא דאנן קי"ל דאזלינין בתר רובא כמו בכל התורה כולה ואע"ג דאיכא חזקת איסור והרוב אינו רובא דאיתא קמן לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה דהרי עפ"י הרוב אין כאן מיעוט כלל דלהרוב דעת המיעוט טעות מ"מ כיון דרק רוב איכא והרוב בא להתיר החזקת איסור וכ' המג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' דברוב נגד חזקה אמרינין היכא דאיכא לברורי מבררין ולא סמכינין לכתחילה על הרוב וא"כ ה"נ יש לומר דטוב יותר חליצת הקטן מדנסמוך על הרוב. ובאמת כתבתי זאת רק לרווחא דמילתא דוודאי יש לחלק בין רוב הפוסקים לשאר רובא דעלמא מ"מ כתבתי להסביר דברי הנוב"י ושכן נראה לפי ענ"ד והבוחר יבחר: תשובה ק"נ עוד להרב הנ"ל

אשר העיר מעלתו בדברי התוס' בפסחים דף ע' בד"ה שלמים כו' שהקשה הצל"ח עליהם טובא ובס' מעין חכמה פ' ראה סי' קל"ז כ' דתלמיד טועה כתבו וכ' מעלתו די"ל לישב כוונת התוס' לפי ס"ד דהמצוה של חגיגה הוא על אכילת החגיגה וממילא מושכחת לה שפיר שמונה עכ"ל בקיצור. הנה מבואר בחגיגה דף י' ע"ב דס"ד דש"ס דלמא חגיגה רק באכילה אבל בסוף מסיק הש"ס מגז"ש דע"כ מצות חגיגה היינו ע"י זביחה וא"כ ליכא למימר כמ"ש מעלתו ני'

ואני אמרתי דיש לדחוק בכוונת התוס' דהנה מצינו כמה פעמים דהאוחיות של בכל"ם אם הם כתובות בסוף התיבה הם נמשכים ג"כ לתיבה שלפניהם (דוק ותמצא) וזהו מאי דס"ל לתוס' דאם נימא שבערב יו"ט שוחטין החגיגה קאי גם אשבעת ימים וכאלו כתיב לשבעת ימים ולכך רשאי לשחוט בעיו"ט ליו"ט לאכול ביום ומקיים בזה המצוה וא"כ גם ביום השביעי אם כבר אכל ואינו צריך עוד ואין אפשר לו לאכול ביום הז' ועדיין לא שחט החגיגה ביו"ט המצוה בו לשחוט בערב ליום השמיני זהו פי' דברי התוס' לפי ענ"ד

ומה שהעיר מעלתו לענין קופיץ דלמה לא נחוש דהמתין מלטבול עד יום ד' ויהי' משתמש בו בלילה שלאחריו בשבירות עצמות שגם אז יש לו שהות לשבור. באמת גם אני עמדתי בזה ונתיישבתי דמסתמא זרוזין מקדימין ולא ממתינין לשבירת עצמות שאפשר לעשות קודם הלילה ולהתעצל בהן להניחם לעשות זה בליל שמורים המיועדת לספר ביציאת מצרים כן נראה לפי ענ"ד ואחתום בברכה המשולשת ובברכת שמחת החג הבע"ל ידידו ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה קנא בעזה"י עש"ק פ' צו תרל"ח לפ"ק פה חוסט יע"א: את חג המצות יחוג בדיצות חתן אשתו הרב המאוה"ג המופלג מוה' משה ליב לעבאוויטש ני' האבדק"ק ראסלעוויטץ יע"א

מכתבו זה שבועות שתים קבלתי וגוף הכתב נאבד ממני ואינני זוכר אלא ראשי פרקים ולזאת תשובתי רק על אופן זה אם אני זוכר כל הדברים כהוייתן. הנה תוכן גוף השאלה באיש אחד שהי' לו מריבה עם אחר וקרא האיש ההוא לחברו נואף באמרו שהי' אצל אשתו. ואחר זמן שאל מעלתו הרב ני' את האיש האיך אמר זאת והא בזה אסר את אשתו עליו והשיב שלא אמר זאת אלא לפי שהי' בכעס אבל אין הדבר אמת. ושאל מעלתו כיון דלפי המבואר באהע"ז סי' קע"ח סעי' י' על מי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואח"כ אמר שאינו אמת אלא דמחמת כעס הוציא הקול זה צריך ליתן אמתלא לדבריו ואז היא מותרת לו והאיש הנ"ל לא אמר שום אמתלא לדבריו רק שאמר שמתוך כעס אמר זאת וכעס לא מהני דכעס לא הוי אמתלא ומאי דינם של האיש עם האשה הזאת. ומעלתו פלפל אי הבעל נאמן בזה"ז כיון דאיכא חדר"ג וגוף פלפולו אינני זוכר כי קראתי מכתבו רק בהעברה בעלמא ואח"כ נכבד ממני וע"כ אשוב לו בקצרה

הנה הגם דמהטוש"ע הנ"ל משמע דכעס לא הוי אמתלא מ"מ כבר הביא בתשובת גבעת שאול סי' מ"ב דמהרא"ש עצמו משמע דכעס הוי אמתלא ומרן בעל חת"ס זצ"ל כ' לחלק (עיין חת"ס אהע"ז ח"ב סי' קי"א) דלפעמים הוי אמתלא כגון אם רוצית היא לצאת ממנו בגט פיטורין ועיי"ש. ובנידון הנ"ל כשלא אמר זאת לאשתו רק לאיש אחד קרא לו נואף. בזה נראה דלכ"ע הוי כעס אמתלא נגד אשתו שבלא"ה סתם במכתבו ולא ביאר מנא ידע הבעל שזה הי' אצל אשתו. דבוודאי בפניו לא הי' זה. ואם אשתו אמרה לו זאת וודאי דאין האשה נאמנת לומר טמאה אני. ועוד דמלשון ההוא שקרא אותו נואף. אין בכלל לשון הזה כי באמת טימא את אשתו. אלא אפשר דעל היחוד שנתיחד עם אשתו קרא אותו כן ואין האשה נאסרת על היחוד. וגם אולי רצה לענות את אשתו והיא דחפה אותו באמת הבנין

ובשאלתו אינו מבואר אם הבעל הוא כהן. ובכה"ג בוודאי אין לומר דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וגדולה מזו כתב מרן הגאון זצ"ל בחת"ס בחאהע"ז בתשובה סי' ע"ח דאפילו אם אמרה נטמאתי יש לצדד דלא כיוונה על הבעילה ועכ"פ מצד אמירה הנ"ל שאמר הבעל וקרא לאיש ריבו נואף נראה דוודאי סגי אתמלא הנ"ל ואין להוציא אשה מבעלה. ועל מעלתו לדרוש ולחקור אחר הדברים האלה ואחתום בברכה המשולשת ד' יברך אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו כנפשו ונפש הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה קנב

דין א') אשה אחת יצאה קול עלי' שזינתה תחת בעלה אמרתי לבאר כל חילוקי דינה. הנה אם האשה עצמה מודית שזינתה לענין כתיבה מבואר ברמב"ם פכ"ד מאישות דין י"ח דמפסדת כתובתה כדין אשה שוודאי זינתה דהודאת בעל דין כמאה עדים והוא נלמד מהש"ס דסוף נדרים עיי"ש בהה"מ ולפי ענ"ד אפילו לדעת הראב"ד המובא בר"ן בפרק המדיר דף ע"ה גבי עוברת על דת שכ' דאי ליכא עדים והודית בעצמה לא מפסדת כתובתה דאין אדם משים עצמו רשע והקשו עליו מסוגי' זאת דסוף נדרים דמוכח לענין ממון לחייב עצמה או להפסיד נאמנת מטעם הודאת בע"ד וכבר תו' בטוב טעם בשער המלך וכ"כ בסד"ט סי' קפ"ה דהכא גבי טמאה אני לך איכ"ל דבדרך תשובה אמרה כן וכדי שלא להכשיל את בעלה עיי"ש

ובלא"ה נראה דהנה לכאורה יש להבין מאי טעמא דהראב"ד דלכאורה דבריו קשים להבין וכמו שהקשה גם בשמ"ק וכי אם יאמר אדם שגזל ושגנב יהא פטור משום דאאמע"ר. ונראה דסברת הראב"ד דוודאי בעלמא אמרי' דהודאת בע"ד כמאה עדים משום דאפילו אם נימא דבאמת אינו מחוייב מ"מ הרי כיון שהודה שמחוייב הרי התחייב א"ע. או אם הודה שחבירו אינו חייב לו א"כ הרי מחל לו. אך כל זה בעלמא אבל בכתובה י"ל דס"ל להראב"ד כמו דקי"ל באהע"ז סי' ס"ו סעי' ג' דלכל הפחות בע"פ לא מהני מחילה וא"כ דבריו המה מילתא בטעמא כיון דאין אמע"ר ואינו נאמן על המעשה ורק דנימא דמצד הודאתה מחלה על כתובתה וכתובה הרי לא נתנה למחילה ולכך שפיר פסק הראב"ד דאם אין עדים לא הפסידה כתובתה

ואין לומר דדווקא באשה דעלמא לא ניתנה כתובה למחילה כיון דהיא יושבת תחת בעלה ואסור לו לשהות עמה בלא כתובה והבעל מחוייב ליתן לה כתובה אם ירצה להוציאה לכך לא מהני מחילה. משא"כ כאן בעוברת על דת שדינה שתצא א"כ י"ל דמהני מחילתה זה אינו שהרי ע"ז אנו דנין שהרי להראב"ד אאמע"ר וא"כ אינה נאמנת לענין שיהא מצוה לגרשה והרי היא כשאר נשים ולא מהני מחילה. ולפי"ז שם בנדרים דמיירי למשנה ראשונה דנאמנת דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא וא"כ אין ראוי לה כתובתה מכאן ואילך והוי' לה כאלו כבר נתגרשה שכ' הב"ש שם סק"ט דמהני מחילה בכתובה ולכך שפיר אמרו דאין לה כתובה. ולפי"ז אין ראי' להרמב"ם דלדידן דס"ל דאינה נאמנת ואיך נימא