מהר"ם שיק אבן העזר קלח

בוודאית אסור לית לי' דרש דקהל וודאי דווקא לא יבא ולדידי' גבי ממזר הוי איסור דאורייתא א"ש גם להרמב"ם

אמנם כדי לישב לישנא דהרמב"ם דהאריך בפ"ג מיבום טובא וגם בפ"ח מה' תרומות נראה מלשונו שבא להסביר טעמו. וטעמו ג"כ סותר וגם כדי לישב קושית הרא"ש בתשובה עליו דמ"ש ירושה מיבום וחלוצה נראה לפי ענ"ד לישב בעזה"י דסברת רבא דסובר דתלינין דזה שבא עלי' וודאי הוא כעין סברת מהר"י סי' ע"ט המובא בש"ש שמעתתא ז' פ' י"ט דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמו שהביא הב"ש בסי' י"ג ס"ק נ"ג דאם ידוע דאחד נתלוה עמו אי ניחוש גם לאחר פליגי בזה עיי"ש. והיינו מטעם דא"ס מוציא מידי וודאי כ"כ הרא"ש בתשובה סי' פ"ב הנ"ל דהטעם משום דא"ס ממו"ד אלא דקשיא לי על המהר"י והב"ש ושיטות הנ"ל דס"ל דסמכינין ע"ז להתיר א"א הרי אמרי' בגיטין דף כ"ז בנאבד גט ליוב"ש אפילו דידעינין דיוב"ש זה אבד גט זה אפי"ה חיישינין גם לאחר וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה כאן. וצ"ל דהיינו דווקא לרבה התם בהוחזקו ושכיחי שיירא ואינהו מיירי בלא שכיחי וכמ"ש נמי הש"ש הנ"ל ונידון דידן נראה לדמות להוחזקו ולא שכיחא שיירא דהרי בוודאי שכיחי פריצי בעלמא והוחזקו פריצי. אבל לא שכיחא שיירא אצלה בפרט בלא דיימא מעלמא ולכך נהי דהוחזקו פריצי ס"ל כרבה כדס"ל ביבמות דף קט"ו גבי יצחק ריש גלותא בחדא ריעותא לא חיישינן ולכך לא חייש אבל אביי או דס"ל פרצה קוראה לגנב וחשיב לי' כשכיחא או יותר מסתבר דס"ל לשיטתי' ביבמות דף קט"ו דגם בחדא ריעותא חיישינין וכדס"ל לר"ז בגיטין דף כ"ז

והשתא דנראה לן להסביר סברת אביי ורבא בפלוגתא דרבה ור"ז בגיטין כ"ז וכבר כ' שם הפנ"י דאפילו לר"ז דחייש בהוחזקו גרידא ולא שכיחא שיירא היינו מדרבנן דווקא בגט אבל בממון לא חיישינין וכמו דפשט רבא ביבמות דף קט"ו ע"ב מניני בר חבי סוף פ"ק דב"מ אמרינין היכא פשוט מר איסורא ממונא בממונא לא חיישינין וגם בירושלמי דגיטין הובא ברשב"א שם כ' חומר הוא בעריות וא"כ לפי"ז א"ש קושית הרא"ש הנ"ל דלכך ס"ל להרמב"ם דדווקא לחליצה שהיא עריות חוששין אבל לממון לירושה לא חיישינין וא"ש

ולבאר עוד יותר לשון הרמב"ם צריכין להקדים דיש ב' מיני . חזקות חזקה דמעיקרא דאזלינין בתרה ואמרינין אוקי אחזקה והוא כעין א"ס מוציא מידי וודאי וכן הסביר הרמב"ם בנזיר ס"ב וכ"כ בספר שערי תורה ואין זה וודאי אלא שדין תורה הוא דאין מוציאין אותו מוודאי שלו מכח ספק. וכל זה בחזקה דמעיקרא אבל חזקה בשעתה מחמת מנהג או טבע העולם כגון בנה כרוך אחריה דסוף קדושין וחזקה דאא"פ תוך זמנו וכיוצא בזה הם חזקות בשעתה מצד וודאי. ויש חילוק ביניהם לדינא דנגד חזקה דמעיקרא דעת הרבה פוסקים דע"א נאמן באיסורין נגדה עיי' בש"ך ביו"ד סי' קכ"ז. ס"ק י"ו משא"כ נגד חזקה בשעתה

ועוד דנגד חזקה דמעיקרא נאמן הבעל דבר לומר ברי לי כמ"ש המהרש"א ביבמות דף פ"ח ע"ב אבל נגד חזקה בשעתה אין ע"א נאמן ואין הבעל דבר נאמן לומר ברי לי כמבואר כל זה בנוב"י מהדו"ק סי' נ"ד ובס"ד סי' קפ"ה

ובזה נתישב לי מאי דקשיא לי בחולין דף י"א ע"ב שם אמר רב מרי דממכה אביו ואמו ילפינין דאזלינין בתר רובא דדלמא לאו אביו הוא אלא לאו דאזלינין בתר רוב ורוב בעילות הלך אחר הבעל. וקשה למה לו לומר רוב בעילות דאפילו הוא רק חד בעילה שדינין לי' אחר הבעל ובפרט באשה לבעלה דלא דיימא מעלמא ולא אפקרי גם אביי מודה ולמה לי רוב בעילות ואפילו נימא כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ז ע"א ד"ה רוב בעילות דגם בבעל לא חשיב וודאי בעיל מ"מ השתא דאמרינן דעפ"י רוב בעיל הבעל למה לי רוב בעילות אפילו בחד בעילה סגי ולכאורה יש להוכיח מכאן כהרמב"ם. ולאידך פוסקים צ"ע וצ"ל דלרווחא דמילתא נקט כן או דקושטא קאמר שגם רוב בעילות יש

אמנם להנ"ל א"ש דהרי יש נפ"מ דאי נימא דרק מטעם דבעיל חד זימנא ותלינן בי' משום א"ס מוציא מידי וודאי איכ"ל אם. ע"א הי' אומר בהיפוך הי' נאמן והה"ד דגם האם נאמנת אם אומרת שבא עלי' גם איש אחר וא"כ אפשר דמקרי התראת ספק. אבל מצד רוב בעילות היא חזקה בשעתה ואין ע"א ובעל דבר נאמן כנגדה ולכך שפיר הורגין אותו וא"ש דנקט רוב בעילות. וא"ש בזה לשון הרמב"ם בפ"א מאיסורי ביאה דיליף ממכה וממקלל אביו דאזלינן בתר חזקה וכירושלמי סוף קידושין. ולהנ"ל מובן מדע"א אינו נאמן לומר בהיפוך ועיין בסד"ט רס"י קפ"ה ואין כאן מקומו

ועפי"ז מדיוק לשון הרמב"ם בפ"ח מתרומות שכ' אעפ"י שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין ולא שייך מסתמא רוב בעילות וא"כ טעמא רק משום א"ס מוציא מידי וודאי והיינו דכ' הרמב"ם דאע"ג שהוא ספק הוולד בחזקת זה שבא עלי' דאין ספק ממ"ו. היינו גדר חזקה וס"ל להרמב"ם דסוגיא דיבמות דף ס"ט קאי רק בשאר ענינים מלבד עריות דזיל בתר טעמא דרבא משום דא"ס מוציא מידי וודאי ובעריות הא אמרינין חומר זו דלא סמכינין על זה ולכך כ' הרמב"ם דלענין יבום בפ"ג מיבום הנ"ל דאע"ג שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום כו' ומאין יודע שזה בנו וודאי והרי אין לו חזקה והיינו דאין לו חזקה בשעתה דרוב בעילות דחזקה כזו מקרי וודאי ולענין עריות בעינין דווקא וודאי. כן נראה לפי ענ"ד נכון בכוונת הרמב"ם

אמנם לפי"ז נתעורר עלינו יותר הקושיא הא דפסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' א"ב דאם אומרת שנתעברה מממזר והוא מודה דחיישינין דאפקרית עצמה גם לאחר דהא ממזר ראוי להיות לו כשאר דיני התורה ונימא אין ספק מוציא מ"ו. ולא שייך תי' הנ"ל שכתבתי. ונראה לפי ענ"ד לישב רק נקדים עוד דלכאורה יש להביא ראי' להרמב"ם ממה שאמרו במכות דף כ"ג ע"ב דרוח הקודש הופיע אצל יהודא דאמר צדקה ממנו ומנא ידע ודחה רבא דילמא חישב יומא וירחא כו' ולכאורה יש גם בזה סתירה לרבא לשיטתו דביבמות דף ס"ט דהרי יהודא בעיל וודאי ותלינין בי' כיון דלא דיימא מעלמא וצריך לומר דבאמת זה כוונת הדיחוי דלאו מכח אומדנא דיומא וירחא אלא שלא הי' אומדנא בהיפוך שהרי יומא וירחא בלא"ה קשה דהרי כמשלוש חדשים כתיב ולא הי' אז עדיין נודע ימי ירחי לידה וע"כ דהכוונה שחישב אם אפשר שממנו נתעברה ותלינין בי' לרבא לשיטתו

אלא דקשיא לן דבסוטה דף י' סתם שם הש"ס דע"כ רוח הקודש הופיע דאל"כ מנא ידע וא"כ היינו דלא כרבא ומטעם זה לא אדע מאי דקשיא לי' למהרש"א בחיד"א במכות שם על רש"י בחומש דפי' ג"כ דברוה"ק נאמר דלא כמסקנא דש"ס מכות ומכל מקום הרי איכא סתמא דסוטה. ולכאורה ראי' מכאן להרמב"ם דבכה"ג לא מקרי ידיעה וקשיא לאידך פוסקים. אבל נראה דמהתם אין ראי' והנוב"י מהדו"ת בחאהע"ז בסי' מ"ב הוכיח דבב"נ לא אזלינין בתר רוב והה"ד דלא אזלינין בתר חזקה דמעיקרא דגרע מרוב וא"כ שם דמיירי קודם מ"ת דפלפלו המפורשים עיין בפר"ד אם הי' דינם קודם מ"ת כבן נח ובזה איכ"ל נמי דפליגו ב' המסכתות דבסוטה ס"ל לש"ס דדינם כב"נ ולא אזלינין בתר רוב וחזקה ולכך קאמר הש"ס מנא ידע וע"כ דהופיע רוח הקודש היינו עצמו רוח התורה דלפי דבריו היינו ידועה וא"ש

ולפי"ז לפי מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס והפנ"י בקדושין דף ע"ג דגבי ממזר לא אזלינן בתר חזקה ואפילו בתר רוב כ' הפנ"י שם דלא אזלינן כיון דגלי קרא דבעינן ממזר וודאי וא"כ לפי דבריהם דדבר שאמרי' רק מכח חזקה דמעיקרא לא מקרי וודאי ממזר וה"ה כאן נהי דתלינן בזה שבעל וודאי מ"מ וודאי לא מקרי כמ"ש הרמב"ם בפי' בפ"ג מה' יבום הנ"ל וא"כ אינו בכלל ממזר וודאי ואסור בממזרת וודאית. ונהי דגם קהל וודאי לא הוי מ"מ הא קי"ל ספיקין בוודאין אסורין וכדלעיל וא"ש. ואין להקשות א"כ איך אמרינן ביבמות דף ס"ט לרבא בארוס ואריסתו שאם בא עלי' תלינן בי' ומשמע שמותר בבת ישראל ואמאי הא לא הוי כוודאי קהל ויהי' כשתוקי בישראל דאסור זה אינו דשתוקי הרי מה"ת בכל ענין כשר בישראל ורק מדרבנן אסור ובכה"ג ל"ג כיון דאית לי' חזקה להיתר. ובלא"ה הרי כתבתי לעיל דברי הבית מאיר סימן ד' סעי' כ"ו שכ' דלהרמב"ם לא קי"ל כדרש דקהל וודאי וא"ש ונכונים ומיושבים כל דברי הרמב"ם

והשתא דאתיתי להכי נראה דבמקום עיגון איכ"ל דמודה הרמב"ם דסמכינן ע"ז דחזקה שהוולד מן הבא עלי' וודאי הוא דהרי הרא"ש בגיטין דף כ"ז הקשה בפסק הלכה דברי הרי"ף והרמב"ם דשם פסק כר"ז דבחד ריעותא חוששין. וביבמות דף קט"ו ביצחק ר"ג פסק כרבא דאין חוששין ותי' דגבי יצחק ר"ג הוי חשש עיגון משא"כ בגט וכ"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק נ"ו לדעתם וא"כ לסברא הנ"ל במקום עיגון מודה הרמב"ם. אמנם כל זה לפי תי' הרא"ש אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות והנמוק"י שם ביבמות תי' באופן אחר דהתם שאני די"ל כאן נמצא וכ"ה וא"כ מוכח