מהר"ם שיק אבן העזר קלז

והנה מצד הודאתו הנה ביש"ש פ"ז מיבמות סי' י"ב פליג על הרמב"ם הנ"ל ופסק דהבעל נאמן דהתור' האמינתו מקרא דיכיר דדרשינין יכירנו לאחרים וכ' עוד שהרמב"ם לטעמי' דס"ל שיכיר קאי דווקא לענין בכורה וכדעת בעל הלכות גדולות בקדושין דף ע"ח וב"ב דף קכ"ז אבל רוב הפוסקים פליגו פליגו עלי' בזה ולכך הכריע גם לענין שלנו דנאמן ובאמת לא זכיתי להבין דבריו בזה שהרי הרמב"ם לא ס"ל כבעל ה"ג כמבואר מדבריו בפ"י מה' איסורי ביאה דין ט"ו ודין ט"ז דפוסק כהרי"ף ואינך פוסקים דנאמן על בנו לכל דבר וצ"ע על היש"ש בזה. מכל מקום מבואר דעתו דלדעת הפוסקים דהאב נאמן לכל מילי גם כאן נאמן לומר שממנו נתעברה ושזרעו הוא לפטור אשתו מחליצה ויבום

אמנם הנוב"י מהדו"ת בחאהע"ז סי' כ"ז וכ"ח וכ"ט שדא בי' נרגא בנאמנות האב דכ' דאם יש לתלות שהודה כן כדי להתירה לו חיישינן שמא עיניו נתן בה כמו דאמרי' בכהן שהעיד על השבוי' עיי"ש שהאריך בזה ומעלתו ני' כ' שבנידון הנ"ל אין לחוש בזה שלא מיחה בו אדם מלישא אותה דלא ידע איש שהיא מעוברת ובגוף חשש הנוב"י פליג עלי' מרן הגאון בעל חת"ס בח"ר מחלק אהע"ז סי' ט' וכ' דלא חיישינן שיזלזל בעצמו לומר שזינה עמה משום שעיניו נתן בה וכעין שכ' הר"ן סוף נדרים טעם משנה ראשונה שהיתה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דאי לאו קושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה. וראיתי בנוב"י שם סי' כ"ט שכבר עמד השואל על סברא זו דכיון דאמרי' גבי שבוי' אפי' לפחות דמיו לא חיישינן על עיניו נתן בה כ"ש לפחות גופו וכבודו. והנב"י דחה דהרי אין אדם משים ע"ר ועכר"ח פליגנן דיבורי' ובשוגג עשה א"כ ליכא זלזול. וזה אינו דהרי סוף נדרים מיירי באמרה טמאה אני לך באונס ואפי"ה אמרי' דלא הוי אמרה גנאי על נפשה. ואע"ג דקי"ל כמשנה אחרונה דאינה נאמנת נראה דהיינו דסברא הנ"ל דלא מזלזלא נפשה לא אלים כב' עדים ואין אשה נאסרת אלא בב' עדים כדיליף דבר דבר אבל היכא דע"א נאמן אלא דניחוש שמא עיניו נתן בה שפיר איכ"ל דסברא דלא מזלזלא מבטל חשש שמא עיניו נתן בה והוי כעד דעלמא וכדעת מרן זצ"ל

אמנם בנידון שלנו י"ל דגם הנוב"י מודה דהרי למשנה אחרונה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואעפי"כ קי"ל באהע"ז סי' קט"ו סעי' ו' בהגה"ה דאם יש רגלים לדבר נאמנת ולא חיישינן לעיניה נתנה באחר ולדעת הב"ש שם אפי' רק מתיחדת וא"כ ה"נ אם יש רגלים לדבר וכמו שיתבאר לקמן איכ"ל דלכ"ע לא חיישינן בפרט שהרי הי' בידו לעשות כיון דאפקרה לעלמא בוודאי אפקרה לחשוקה דוגמת הנך ריקים ופוחזים בעלי מלחמות שיש להם תשירות כזאת גם הנוב"י מודה כן נראה לפי ענ"ד

מיהו טעם זה אינו מועיל אלא שלא לגרע אותו משאר ע"א דעלמא אבל לא חשבינן לי' משום כך למזלזל עצמו כב' עדים וכעין שכ' הר"ן בחי' גיטין דף נ"ה דהטעם דמתוך שנאמן להפסיד שכר על הדבר לא מועיל היכא דבעינן ב' עדים וא"כ בנידון שלנו לדעת היש"ש דהאמינתו התורה ע"כ מקרא דיכיר והטעם נראה לפי ענ"ד להסביר דהתורה ירדה לסוף דעת האב שאינו עושה שקר בנפשו ובזרעו ולא יקלקל אדם על בנו ולכך האמינתו תורה כבי תרי ולפי"ז נראה דזה שייך אם אומר שהוולד ממנו ובנו הוא שפיר י"ל דחזקה החזיקה לן התורה שלא יאמר אדם על מי שאינו בנו שהוא בנו. אבל אם אומר רק שבא אלי' והוא עצמו מסופק שאפשר שזינתה עם אחר ואינו בנו א"כ גם על זה שמודה שבא אלי' אינו כבי תרי אלא כשאר ע"א דעלמא

ובזה נ"ל לישב היטב דברי הטור בסי' ד' שכ' באם היא אומרת שמעוברת מממזר והוא מודה שבא עלי' אפי"ה הוי הוולד רק ספק ממזר והב"י כ' דפסול הוא ותמוה טובא מלבד ממה שכבר תמה הנוב"י בסי' כ"ז הנ"ל דהטור לשיטתי' דס"ל בסי' קנ"ו כהרא"ש דלענין יבום לא חיישינן לאחר עיי"ש מה שתירץ. אבל לשון הב"י שכ' דפשוט הוא. הוא תמי' רבתא. אמנם להנ"ל נראה דהב"י מפרש בכוונת הטור שלא הביא כלל פלוגתת הרמב"ם בזה וע"כ סובר כאן דאומר רק שבא עלי' והוא עצמו חושש שאחר ג"כ בא אלי' ולשון דאפקרה לאחרינא זהו עצמו חשש הבעל ולשונו בכה"ג ס"ל להב"י דסברא נכונה ופשוטה הוא דאינו נאמן כבי תרי אלא בעד אחד ולענין ממזר ע"א אינו נאמן וכמו שיתבאר לקמן ולא עדיף מאם דאינה נאמנת ולכך נראה דשינה הטוש"ע את לשון הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב דמודה שממנו נתעברה והטוש"ע כ' דמודה שבא אלי' והיינו הטור לטעמי' כן נראה לפי ענ"ד נכון בדעת הטור ולהנ"ל א"ש

ועכ"פ באומר שהוולד ממנו בכה"ג בוודאי התורה האמינתו ועשאו כב' עדים והיינו טעמא דהיש"ש וקשיא לי' על הרמב"ם למה ס"ל דאינו נאמן ותי' שלו כבר כתבתי שהוא תמוה אמנם דבר גדול דיבר הרא"ש בתשוב' כלל פ"ב דהכא לא שייך נאמנות האב דהוא עצמו טועה ואומר בדדמי ולא שייך לומר דנאמן דמנא ידע. וזהו טעמו של הרמב"ם

ועוד יש לפקפק על היתר זה של היש"ש מדברי הרשב"ם ותוס' ב"ב דף קל"ד דכ' דהא דהאב נאמן דווקא אם ידעי' שהוא בנו ואומר שהוא בכור או ממזר אבל על איש אחר שלא החזיק בבנו לומר שהוא בנו בכורו אינו נאמן והביאו הטור בחו"מ סי' רע"ט והדרישה הביא דברי הנמוק"י שם שהחמיר עוד יותר ובקצוה"ח סי' רע"ז סעי' י"ב רצה להוכיח כדעת הרשב"ם או לכל הפחות להכשיר אין האב נאמן ובכתובות דף כ"ה ב' דאמרי' דהאב נאמן לומר על בנו כהן להאכילו בתרומה משום מיגו דבידו להאכילו אבל בלא"ה אינו נאמן. ועוד מירושלמי שם לפי ענ"ד אין ראי' דאיכ"ל דהתם מסתמא קאמר אפילו בבן גדול דאית לי' בני בנים ובכה"ג אמרי' ביבמות דף מ"ז דאינו נאמן מתורת אב והוכרח לומר משום מיגו. ותו כבר כ' הראשונים מובאים בשמ"ק דמיירי ביצא קול על בנו שהוא ב"ג ולכך בעי' מיגו לקצוה"ח לשיטתו דס"ל בש"ש. שמעתתא ז' סעי' ד' דהיכא דאינו נאמן לכל אינו נאמן כלל וא"כ שם דלענין יוחסין להשיאו אינו נאמן לא הי' לו להיות נאמן גם לתרומה אלא מפני שיש מיגו ויתבאר סברא זו לקמן אי"ה. עכ"פ מהתם אין הכרע. מ"מ נתבאר לן שלשיטות גדולי הראשונים אין היתר הנ"ל של היש"ש

ואפשר כאן דמיירי שאמר שממנו נתעברה קודם הנישואין ואז לא הי' דבר שבערוה ולא הי' נפ"מ כלל רק לאיסור. ולאיסורין ע"א דעלמא נמי נאמן. והי' נאמן אפילו בלי קרא דיכיר וכיון שכבר אחזיקוהו אז לבנו ואז הרי הי' נאמן שוב מהני ומועיל גם אח"כ אע"ג דנעשה דבר שבערוה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מסנהדרין דע"א שהעיד על חתיכה שהיא חלב או על אשה שהיא גרושה ונאמן באיסורין ואם אירע שאח"כ אכלו אדם בעדים לוקה וה"נ כיון דאחזיקני' לענין שלא תהא מעוברת חבירו דהוי איסור והי' נאמן. שוב נאמן גם לענין דבר שבערוה

וגוף הסברא אי נידון שלנו דמיא להא דהרמב"ם אפשר דתליא בתי' הפנ"י בקדושין דף מ"ג ממאי דקשיא עליו מהתם דאמרינין דהאב נאמן רק לאיסור ולא לעונש וכיוצא והש"ש שמעתתא ו' פי"ב תי' בדרך אחת ממ"ש הפנ"י בקו"א בקדושין שם ולדבריו י"ל דלא דמיא לכאן וכן לא מועיל לדידי' מאי דאחזיקינין לבנו לענין פדיוה"ב ואמר זה בני בכורי וצ"ע בזה. מ"מ אפשר שגם הרשב"ם והתוס' מודים בנידון הנ"ל דנאמן כסברת היש"ש ואין כנגדו בבירור אלא סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל

ולפי"ז נהי דמסיק דאינו. נאמן דממנו הוא מ"מ נקוט מיהו פלגא בידך דמ"מ נאמן דבא אלי' דנהי שכתבנו לעיל דבא אלי' אינו נאמן היינו באומר רק שבא אלי' וחושש שהוולד אינו שלו אבל כיון שאמר שהוא בנו א"כ נהי דאמרינין דאינו נאמן משום דאומר בדדמי מ"מ מוכח דבא אלי' וא"כ אנו באין להיתר הב' דלרשב"א והרא"ש והמ"מ והחמח"ו דכיון דידעינין דבא אלי' ולכל הפחות בלא דיימא מעלמא לא חיישינין על אחר וכרבא סוף פרק אלמנה לכה"ג וכבר כתבתי שהרמב"ם פ"ג מיבום דין ד' פליג על זה ולשונו משונה שכ' מי שזינה כו' ה"ז ספק לענין כשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר ומאין נודע הדבר שזה בנו וודאי והרי אין לו חזקה ולעולם ספק הוא וכן סתם הש"ע בסי' קנ"ו

מיהו דברי הרמב"ם סותרין אהדדי א' דב"פ ח' מה' תרומות דין י"ד כ' דאשה שנאנסה מכהן דאע"ג דהדבר ספק אפי"ה הוולד בחזקת זה שבא עלי' ודיימא מיני' וקו' זו יישב הב"ח והסכים עמו הב"ש דהרמב"ם ס"ל לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן. דבדרבנן סמכי' ולא חיישינין לשמא בא עלי' אחד ולכך בפ"ח מתרומות דמיירי בתרומה דרבנן כו' אמנם הא דפסק הרמב"ם בפט"ו מה' איסורי ביאה במודה ממזר שממנו נתעברה חיישינן שמאחר ג"כ נבעלה הניח הב"ש סי' ד' ס"ק מ' ולהש"ע יישב. ובלא"ה כבר כתבתי שהש"ע שינה וכ' כלשון הטור שאמר רק שבא עלי' ובכה"ג א"ש וכמו שכתבתי. אמנם להרמב"ם קשיא טובא

מיהו יש לישב לפי מ"ש הבית מאיר שם בסי' ד' סעי' כ"ו לדעת הה"מ והרמב"ם ס"ל כמ"ש הריטב"א בקדושין דף ע"ג ע"א גבי ד"ת שתיקה כשר שכ' דרבא דפסק כר"א דספיקות