מהר"ם שיק אבן העזר קכח

דאמר רחמנא ל"ת הרי יש בידו לגרשה וחשיב שפיר לשמה כדאמרי' גבי טבל הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן ובשוגג הא הוי אנוס כמ"ש מרן שם. וכעין זה כ' בס' מחנה אפרים בדין שליחות אות יט' בנשבע שלא לקדש משום דאי עבר וקידש קדושיו קדושין מצי משווי שליח יעיי"ש. וגוף דבריו לא הבנתי איך פשיטא לי' שם דבדיעבד מועיל הקדושין וצ"ל דס"ל כדעת התוס' בתמורה דף ו' דבאיסור שבדה הוא עצמו מלבו כגון שבועה אמרינין בי' דמהני. ומטעם זה אפשר דבעלי מסדרי גיטין לא הקפידו לשאול על שמא נשבע שלא לגרש וסמכו על השיטה ההוא דהוי בי' כמה ספיקות ואפילו נשבע אמרי' דמהני ומקרי בידו לגרשה ולכך טוב ויפה לחוש לדעת אינך פוסקים דאפילו באיסור שבדה מלבו אמרי' דלא מהני ולהתיר למגרש גם אם שמא נשבע שלא לגרש כמו שכ' מרן זצ"ל. כן נראה לפי ענ"ד

ואגב דקאימנא בהא מילתא אמינא מה שאמרתי לישב על מה שהקשה הפמג"ד בסי' תרע"ט באשל אברהם דלמה כ' דאם שכח והדליק נר של שבת קודם שהדליק נר של חנוכה. צוה לאחר להדליק הא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי' ודחק שם בזה יעויי"ש ולי נראה דהטעם בזה משום שליחו של אדם כמותו א"כ ממנ"פ אם איהו לא מצי עביד א"א שיהי' שליחו כמותו דיהי' מצי עביד דהרי שליחו הוא לו כיד אריכתא והיינו בדבר דלא מצי למיעבד מצד ענין השליחות עצמו וחדא מילתא הוא אבל היכא דהם ב' ענינים נפרדים כמו הכא גבי נר חנוכה מצד מצות חנוכה יכול למיעבד ורק מצד איסור שבת לא מצי למיעבד והבית מאיר כ' באהע"ז סי' ה' דלענין שבת לא אמרינין שליחו של אדם כמותו משום דשביתה הוי כמעשה בגוף וכמ"ש התוס' רי"ד בריש פרק האיש מקדש דעל מעשה שבגופו לא שייך שליחות וא"כ א"ש לענין נר חנוכה דעל מצות נר חנוכה הוי שליחו כמותו אפילו לאחר שקיבל שבת עליו ולא הוי תרתי דסתרי דלענין שביתה לא שייך שליחות דהוי מעשה שבגוף אע"ג דהשליח לא שבת מ"מ הוא שבת כנ"ל

ומטעם זה קשה לי זה שנים רבות על הא דאמרי' ב"ק דף ק"י דכהן טמא דאית לי' קרבן להקריבו לעצמו לא מצי משוי שליח וצריך ליתן הקרבן לאנשי משמר. משום דמאי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואמאי והא טומאה הוא פסול הגוף והוא דבר נפרד והוא ב' ענינים עם השליחות ולא שייך בי' מילתא דאיהו לא מצי עביד ומטעם זה אמרי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אע"ג דבשחיטה לא אמרי' דשלוחי דרחמנא נינהו ואפילו בפסח שוחטין וזורקין על טבול יום למ"ד כו' וצ"ע. וכן הוכחתי מהא דאמרי' דחצי' עבד וחציו ב"ח דלא מצי לתקוע או לקרוא את המגילה וכיוצא בעצמו אבל יוצא אם שומע מאחרים ואמאי נימא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו' וע"כ כסברא הנ"ל ותמהני על הפמ"ג דנראה דלא ס"ל סברא זו וצ"ע וכעת לא אוכל להאריך טפי ואחתום בברכה וד' יברך אותו ואת ביתו כאות נפשו ונפש ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ק"ל בעזה"י חוס"ט יום ד' פקודי תרל"ה לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה חיים סופר האבדק"ק מונקאטש יע"א

מכתבו קבלתי זה איזה שבועות ומחמת טרדותי וחולשת כחי לא יכולתי להשיבו עד כה ועתה לקחתי לי מעט פנאי להשיבו הנראה לפי ענ"ד הנה הדר"ג ני' יצא לידון בדבר חדש. ראשון נראה לו דאם נשבע שלא לגרש אשתו אינו מועיל היתר קודם כתיבה משום דקי"ל ביו"ד כו' סי' רכ"ח סעי' י"ז דאין מתירין נדר עד שיחול ובכלל שבוע' שלא לגרש הוא שלא לגרש בספר כריתות כדינו. וכיון שעדיין לא נכתב הספר כריתות ובלעדו אינו יכול לגרש א"כ לא חל עדיין הנדר או השבועה וא"כ לא יהי' מועיל ההיתר

ולפיענ"ד פשוט דהא דאין מתירין עד שיחול היינו דווקא אם עדיין מותר לו כגון שתלה בתנאי שאם לא יעשה התנאי הדבר ההוא מותר לו אבל אם הדבר אסור לו אלא שא"א לו ג"כ לעשות מ"מ הרי האיסור על נפשו והשבועה היא איסור גברא כמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' שבועות שתים ובקרא נאמר לאסור איסור על נפשו לא יחל דברו ודרשינין אבל אחרים מוחלין לו דמיד שהאיסור חל על נפשו ואסור לעשותו מצד איסורא דרביע עלי' מיד קרינין בי' לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו וכי ס"ד מי שנשבע שלא יאכל פת והוא במקום שאין פת בנמצא היש ס"ד לומר דאין השבועה חל כיון דבלא"ה אין לו פת אינו דומה מי שאינו מצווה למי שמצווה כיון דשבועה עליו חל שלא יגרש הרי הוא מוזהר על זה

ואם מתפיס בשבועה מועיל למ"ד דס"ל כן בפ"ג דשבועות יכול אחר לתפוס בו וגם אינו יכול לעשות שליח לגרש דאין שליח לדב"ע. אבל משום דעדיין אין הגט נכתב אפי"ה קי"ל בכמה דוכתי דיכול לעשות שליח להולכה ולא הוי כדבר שלב"ל. ועכר"ח דחסרון כתיבה לא מקרי חסרון דהוי כבידו ולא אמרי' מי יימר דמזדקקי לי' וכיון דמקרי בידו וכאלו הוא בעולם שפיר חל השבועה דלא יגרש. ובנדרים בכמה דוכתי נקט דווקא בנודר על תנאי אם אעשה דבר פלוני או להרמב"ם וסייעתו כמ"ד דאפילו בתלוי בזמן דהשתא ליכא איסור כלל אבל בכה"ג דהאיסור חל מיד אלא דגם בלי האיסור לא הי' יכול לעשות ומצד חסרון אותו הדבר בוודאי לדעתי פשוט שהנדר חל מיד ומוזהר ועומד עליו ויכולין להתירו אפילו עדיין לא נכתב הגט

ובאמת לשון רש"י בגיטין דף ל"ה ע"ב קשה לי זה זמן רב דנקט שם בד"ה משום דאסורה כו' כגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלונית כו' וקשה לי דהא בכה"ג הנדר עדיין לא חל ובלא"ה אפילו ליכא מלתא דאיסורא אין מתירין הנדר עד שיחול וא"כ לא חל ההיתר אפילו במילתא דרשות. וכ"ש לפי מ"ש הב"ח והש"ך ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו דהיכא דהיתר לא מהני לא שייך לגזור ומכח זה הי' נ"ל דרש"י סובר דהיכא דחל הנדר מעכשו אם יקיים התנאי א"כ מקרי חלות הנדר שהרי א"צ להיתר אלא אם יעבור על התנאי ואז יהי' הנדר חל מעכשו ושפיר יוכל להתיר. אבל הר"ן בתשובה סי' ל"ד לא כתב כן ומסופק קצת בזה יעויי"ש

ודברי רש"י צריכין עיון לי אם נימא כהר"ן דכ' כיון דאם לא יעבור ויעשה התנאי אינו אסור היום לא קרי' בי' כבר חל הנדר שהרי בידו להתיר בלי היתר דהיינו שלא יעשה התנאי ומדבריו ג"כ נראה דהכל תלוי אם חל האיסור אגברא וא"כ הה"ד בנ"ד וא"ש המנהג שמתירין השבועה להבעל אם אפילו נשבע שלא לגרש מתירין לו קודם הכתיבה

שנית רצה כבודו הרמה לומר דיש סברא לומר דלאחר שנכתב אין יכולין להתיר ולא. סגי בהכי דבעי' וכתב ונתן ובעי' שלא יהא מחוסר בין כתיבה לנתינה שום דבר ואע"ג דהר"ן כ' בגיטין דף כ' דאין קפידא אם מקנין להבעל בין כתיבה לנתינה מהא דקי"ל שם דאם נכתב על טבלא דידה אם איתתא יכולה לאקנוי' אע"ג דמחוסר קנין מכח זה הוכיח הר"ן דדווקא מחוסר מעשה בגוף הגט מעכב וכ' הדר"ג ני' די"ל דקנין שאני דלא הוי דבר שבגוף משא"כ הכא אם נשבע שלא לגרש שלא הי' לו כח כלל לגרש איכ"ל דהוי הפסק

ותמהני עליו דהרי המנהג פשוט גם לאחר הכתיבה להתיר שבועה אם הוא צריך שהרי שואלין אותו אז ג"כ אם לא נשבע שיתירו לו אז וכן מתירין אז אם מסר מודעא ומבטל אז המסירת מודעא כמבואר בסדר הגט סי' רט"ו וסוגיא דעלמא כוותי' א"כ מוכח דיכולין ומועיל להתיר אף לאחר הכתיבה ואכתי אינני יודע למה מתירין זה קודם הכתיבה כמו שהקשיתי במכתבי הראשון וכתבתי שזה בא לישב מהר"י מרגליות המובא בבריכת המים אות מ' משום דהוי כאומר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה ועמדו הקושיות שהקשיתי עליו במכתבי הראשון

וכעת נ"ל לישב קצת דאי אמרי' יש דיחוי אצל מצוות הה"ד די"ל דיש דיחוי גם בגט ואם נדחה פעם אחת שוב אינו כשר. דגם גט נצרך למצוה. דמה לי מצות ד' מינים שהוא דבר שצריך לצאת בו או ספר כריתות. וזה הוא איבעי' דלא איפשטא אי יש דיחוי אצל מצות בסוכה דף ל"ג וכ"כ הטו"ז בסי' תרמ"ו סק"ו דמה שבידו לעשות באיסור לא חשיב בידו ממש ולכך אם לא נתיר לו השבועה שנשבע שלא לגרש יהי' הגט אסור מספק ולכך צריכין להתיר לו קודם הכתיבה כן נראה לפי ענ"ד דאפשר לומר דכוונת מהר"י מרגליות הנ"ל לישב מה שהקשית עליו במכתבי הראשון כיון דבדיעבד מועיל הגירושין לכהפ"ח במזיד מקרי לשמה

ופר"מ כ' ראי' לזה מאונס או משום שמא ישכח הא בשכח כ' מרן זצ"ל דמקרי אונס ופטור ולהנ"ל אם נימא בגט נמי תליא בספק אם יש דיחוי אצל מצות ואמרי' בזבחים דף ע"ב