מהר"ם שיק חושן משפט רט

אמת שכן הוא דעת הפר"ח דמשו"ה ליכא למילף מספק טומאה ברה"י לחומרא משום דשם רגל"ד. אמנם הלוא מדברי התוס' בחולין דף ט' מוכח דלא ס"ל כן דהרי הקשו בספק טומאה ברה"ר איך ילפינין מסוטה הא שם הוי חזקת טהרה ותי' דרגל"ד סותר החזקת טהרה וא"כ אין דחי' מסוטה דהא נגד רגל"ד הוי חזקת טהרה ואפי"ה מטמאין ועיין בשב שמעתתא בתחילתו שדחה דברי הפר"ח. ובלא"ה הנה ברשב"א בחי' לחולין דף י"א כ' דאע"ג דאיכא ריעותא לא אבדה חזקתה אלא אם היא טריפה וודאי לפנינו אז איתרע חזקה למפרע ועיין בש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ט שכ' היפוך דברי הרשב"א הללו. אבל עיקר דחי' על זה הלוא מבואר בטיו"ד סי' כ"ט ובכל האחרונים שהרמב"ם כ' דספק טריפה מקילין בו חוץ מבדריסה ועכ"פ לכל התירוצים שנאמרו בזה לא עלה ע"ד שום אחד לומר דהרמב"ם מחמיר בספק טריפות יותר מבשאר איסורים

גם מ"ש מעכ"ת כו' דבחד בחד מודה הרמב"ם זה דבר שאינו דחד בחד פשיטא דל"ש דשיל"מ אלא דהש"ך מדייק דלמא מיירי בחד ביצה ספק נולדה מכשרה או מטריפה דזה אפשר שיתברר ועיין בפמ"ג שם. ובעיקר הדבר דבאיקבע איסורא מודה הרמב"ם אמת שכן הוא לדעת מהרי"ט בחיו"ד סי' א' ולפר"ח סי' ק"י שכ' דבזה פליגו ב' אמוראים אי בעינין חתיכה אחת מב' חתיכות כו' דפלוגתתם הוא אי ספק מה"ת מותר וכיון דקי"ל דווקא בחתיכה א' מב' מביא אשם תלוי אבל בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן לא מוכח דספק מן התורה מותר

אמנם הכ"מ בסוף פ"ט מה' ט"מ הביא גירסא אחת דהרמב"ם מודה בספק כרת דאל"כ תקשה האיך מביאין אשם תלוי ומהרי"ט כ' דאיזה תלמוד טועה כ' זאת דהרי הרמב"ם מנה גם ספק שבת ועריות מותר והרי גם באלו מביא א"ת כמבואר במשנה בכריתות אשתו ואחותו עמו במטה כו' שבת ויו"ט ועשה מלאכה באחת מהן כו' והאיך התיר הרמב"ם לספיקו. והנה מבואר דמהרי"ט הבין דלפי גירסא זאת בכל ספק כרת מודה הרמב"ם אבל לפי ענ"ד הלוא כלל אמרו תפסת מרובה כו' וכיון דכל עיקר ההוכחה דאיך ימצא אשם תלוי. ואם נאמר דרק בספק כרת וגם איקבע מודה הרמב"ם וממילא שוב לא תקשה מאשם תלוי. ומנ"ל שוב לומר דחילקה התורה בין ספק כרת. ואע"ג דכאן לחומרא ול"ש לומר תפסת מרובה כו' מ"מ עכ"פ ההוכחה אינה מוכרחת רק במקום דשניהם כאחת כרת ואיקבע. וא"כ לא קשיא קושית מהרי"ט דשם בכריתות הרי מיירי בספק כרת ואיקבע. ומאי דמתיר הרמב"ם ספק שבת ועריות היינו בספק כרת ולא איקבע. ורב תודות לד' כי לא שגיתי בזה כי מצאתי כי כוונתי בזה לדעת הגאון מהר"מ ב"ח שכ"כ בסוף ספרו כפת תמרים ומצאתני בחת"ס בחאהע"ז סי' ע"ג שהסכים עמו דאין הרמב"ם מודה אלא בהצטרפות שניהם אבל לא בספק איסור כרת לחוד וכן לא באיקבע לחוד וברוך שהנחני בדרך אמת

ואגב אודיע מה שיש לתמוה על המהרי"ט במ"ש על אותה גירסא במה דאמרינין בעלמא מאי לי איסור לאו כו' וזה תימה דזה היא מימרא דרבא ביבמות דף קי"ט אבל הרי שם בדף פ"ב באמת מחלק הש"ס בין איסור לאו לאיסור כרת ועיין שם בש"ס דנשארו בקושיא ואמת דהרשב"ם בב"ב כ' דמה שנשאר בש"ס בקושיא מותר לתרץ ואמרתי דרש"י ביבמות קי"ט מתרץ קושיא זאת במתק לשונו שכ' דבספק לא מחלקינין וא"כ עולין יפה דברי מהרי"ט. אמנם אטו מאן דלא נחית לזה לתרץ כן לא יכון בתמי' ואפשר לומר דלמסקנא באמת מחלקין ואותה גירסא שהביא הכ"מ באמת מחלק בזה ויעויין ביבמות דף ז' דמחלק בין לאו שיש בו כרת ודחי ושם למסקנא אפשר דמחלקין יעויין בתוס' ד"ה הכשר ובמהרש"ל ובמהרש"א שם. ובלא"ה הלוא אין מביאין קרבן אלא על איסור כרת ולא על איסור לאו חוץ משבועת העדות וביטוי ושפחה חרופה וגם א"ת אין מביאין אלא על ספק כרת וא"כ התורה חילקה. ומ"ש לתרץ דברי הרשב"א כו' זה נלמד מגמרא דטבל ותרומה הוי דשיל"מ כיון דבידו אע"ג דאינו בוודאי שיבוא. והרשב"א הוצרך רק לחדש דגם באינו בידו צריך שיהי' ההיתר בוודאי הכ"ד ידידו הדוש"ת הק' יעקב סג"ל פראגיר החונה בק"ק אדא יע"א: מ"ש להגאון מהרי"י ני' בעהמ"ח ספר יד יוסף האבדק"ק פישפוק לאדאן יע"א

מכתבו היקר קבלתי ונאמנים עלי פצעי אוהב אשר השיג על דברי שנדפסו בתשובת מהר"מ שיק ממר חמי הגאון זצוקלה"ה אצל חיו"ד ומעלתו כ' כי עוד ידו נטוי' להעיריני ע"ד תשובת מו"ח הגאון זצוקלה"ה ואבוא היום אל העיון להתנצל מהשגותיו ואבוא על סדר דבריו

א) מ"ש על מ"ש ליישב הא"י ותוכן דברי שיש לחוש שישחטו אעפ"י שלא יהי' בקיאות וע"ז השיג מעלתו דעכ"פ אי ידעינין בה דבקיאה היתה מותרת לשחוט כו' הנה על זה אען ואומר הנה רש"י בחולין דף י"ב כ' על הא דאמרי' ר"מ אצל ש"מ דאם לא הי' יודע לא הי' שוחט. והנה כל זה י"ל באנשים דאם לא הי' יודע שבקי לא הי' שוחט בעצמו אלא הי' הולך אצל שוחט לשחוט או ללמוד כסברת התוס' בגיטין אמנם בנשים עצלניות שדעתן קלות וודאי דל"ש סברא הנ"ל וא"כ בה מה"ד וודאי דווקא אם ידעינין דהיא בקיאה היא מותרת לשחוט. ובזה בוודאי אפשר לומר דלכתחילה חששו אף בבקיאה אולי יבואו לסמוך עליהן גם בסתם כמו באנשים ולכן שפיר משום ל"פ אמרו שלא ישחטו לעולם וזה כבר מבואר בדברי שם דבעומד ע"ג ג"כ היתה מותרת לשחוט ורק מכח גזירה הנ"ל השוו חכמים מדותיהם. ומלבד זה הלוא אני כתבתי שהם שווין בזה למומר. והלוא במומר מצינו בגמרא דווקא אם בודק סכין ונותנין לו רק אז סומכין עליו משום דמטרח לא טרח. וא"כ בנשים אפילו בקיאות וודאי עכ"פ יש לחוש דלא תטרח להשחיז הסכין. וא"כ ממילא צריכין עוד תנאי אחד לבדוק סכינה אפי' אם היא בקיאה וא"כ ממילא נכונים מאוד דבריי להשוות המדות שלא להניחם לשחוט כלל משום ל"פ ועכ"פ מובן קצת מ"ש הב"י בשם הכל בו דנשים שוחטות לעצמן ותמה הב"י דמ"ש. ולפימ"ש ניחא די"ל דמיירי באומרת שבקיאה בוודאי אלא דחכז"ל לא נתנו לה נאמנות לא על הבקיאות ולא על הבדיקה אמנם הבעלים נאמנים על שלהן אם הם טוענים ברי ושפיר נאמנת לעצמה ולא לאחרים

ב) כ' מעלת הדרג"ני על מ"ש לישב דברי האלדד הדני והבאתי דברי הנוב"י שכ' דסברתו משום דחשיד לא"ד או משום קנס והקשיתי דהו"ל לחלק בין אם הבהמה שלו או היא של חברו וחשב הדרג"ני שכוונתי הי' להקשות דהא אין א"א דבר שאינו שלו. אבל באמת לא כוונתי לזה דהא לרא"ה והר"ן אעפ"י שלא אסרה עכ"פ לא התירה. ואע"ג דהש"ך ביו"ד סי' ד' דחה דיעה זו. הפליתי והפרמ"ג הם האריכו לישב. וא"כ אין דוחק לומר דגם האלדד הדני ס"ל כן. ולכן לא הקשיתי כן על הנוב"י. אלא כוונתי הי' דאין זה קנס לדידי' אם יאסרו בהמת חבירו והוא אין לו מה לשלם. ומובן מדברי הנוב"י עצמו שהרגיש בזה ולזה הוסיף בזה"ל אלא דס"ל לאסור ולקנוס גם לאחרינא עכ"ל ויעויין נוב"י מהדו"ק בחאו"ח סי' כ' וז"ל שם בסוף ד"ה והנה מקור כו' אחרי שהוכיח שהחמץ שנגזל ועבר עליו הפסח מותר להנגזל אפילו באכילה אחר הפסח כו' דמה קנס הוא להגזלן בדבר שאינו שלו ולא איכפת לי' בזה כלל עכ"ל. ומעכ"ת נ"י תמה עלי דהא מצינו הרבה מקומות דקנסו גם לאחרים כגון בחמץ ועבר עליו הפסח. הנה מבואר דזה דווקא היכא שירוויח העובר דהיינו אם יהי' מותר לאחרים ימכרנו וממילא הוצרכו לאסור אף לאחרים. אבל כל זה רק בממונו אבל לא ממון חבירו וכמבואר בנוב"י הנ"ל. וזה מבואר בכמה מקומות דדווקא לדידי' קנסו ויעויין בש"ך ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ג' לענין אוא"ב ובתבו"ש ובפרמ"ג שם דמחלקים שם אם עבר על איסור דאוריי' קנסו גם לאחרים עיי"ש וביו"ד בסי' צ"ט במבטל איסור במזיד דאסור למבטל עצמו אם הוא שלו ולמי שנתבטל בשבילו וא"כ אפילו ס"ל דאסרו גם לאחרים אבל עכ"פ בהמת חבירו לא מסתבר לאסור ובאמת אין זה מוכרח מדברי הנוב"י דאסרו בזה בהמת חבירו אלא מדברי האה"ד שאומר כי שחיטתו פיגול או פסולה דמשמע דהוי כשחיטת נכרי וכדומה דלא מחלקין כלל בין שלו לשל חבירו וע"ז יש מהתימה וק"ל

ג) על מ"ש דמקל על חמור לא מחזיקינין לי' לחשוד וע"ז כ' הדרגנ"י דזה הוי לאותו דבר כמו החשוד על עריות דהיינו על לא טובה השמיעה דפסול לעדות אשה כמבואר בסנהדרין דף כ"ו ואפי' בלא ראי' י"ל כן עכ"ל. ולפי ענ"ד דין זה אינו מוסכם יעיין בחי' הר"ן שם בסנהדרין דלכמה קדמונים לא קמ"ל כן. והראב"ד והרז"ה ס"ל דקי"ל כר"נ דכשר לעדות אשה והרי"ף והר"ן ס"ל דמיירי שם בבא על הערוה ממש ואעפי"כ כשר לעדות דיצרו תוקפו ובזה חולק ר"ש וקי"ל כר"ש. אבל במתיחד אפילו לר"ש כשר לעדות אשה. ואמנם אעפי"כ הביא כן בש"ע חו"מ סי' ל"ד ובאהע"ז סי' מ"ב ובחמ"ח שם סקט"ו הביא ג"כ פלוגתא בזה. אבל מלבד כ"ז נראה דאינו ענין לכאן והוא עפימ"ש הש"ך בסי' קי"ט דשם דווקא לעדות אשה פסול משום דנוגע בעדות דניחא לי' דתהוי פנוי' ויעויין עוד בש"ך שם ס"ק י"ב דאפילו מחמור לקל הוא דווקא אם שניהם הם מין איסור אחד כגון