מהר"ם שיק חושן משפט רח

הרועים הנ"ל קשה הא בבית לכ"ע לא חיישינין שמא יצא. ואלא ע"כ דמה"ת אסור ואין חילוק בין חולץ ובין מניח בתחילה וא"כ פריך שפיר ממנ"פ

וכבר אמרנו למעלה דלדעת הש"ע בסי' ש"ח לפי מ"ש המג"א שם סקי"א בכוונתו מבואר דין ששי דאפילו איסור דרבנן ליכא אם היו עליו קודם שבת וא"צ לחלצן וכבר כתבתי למעלה דס"ל דוודאי רבה בר אבוה סובר כמ"ד אין נשים ס"ר והה"ד כאן לגמרי ממעטינין אבל לדינא דקי"ל נשים ס"ר ולכך אין איסור וכמ"ש לעיל. אלא דעל שיטה זו תיקשה הא דאמרינין בסנהדרין דף ס"ח דאמר ר"א להורקנוס בנו דמניח איסור סקילה ועוסק באיסור שבות לחלוץ מבואר דחליצת תפילין הוי איסור שבות וכבר כתבתי למעלה דלהרמב"ם י"ל כיון דלדידי' בה"ש מותר בעשיית מלאכה מה"ת דסד"או לקולא א"כ לא ממעטינין מלך לאות להניח ביה"ש תפילין. אמנם נראה דאפי' להפוסקים דס"ל סד"א מה"ת להחמיר. מ"מ נראה דאות לא שייך אלא על דבר ברור אבל אם הוא אסור מספק לא שייך לומר עליו שזה שאסור לעשות מספק יהי' אות וא"כ בביה"ש איכ"ל דאסור רק מדרבנן וכנ"ל

ויותר נכון לתרץ עפ"י דברי התוי"ט שכ' הא דכתבו התוס' למ"ד לאו זמן תפילין אין איסור להניחם היינו דווקא למ"ד לאו זמן תפילין אבל למ"ד זמן תפילין אסור להניחם עיי"ש והסברא תמוה וגם הקשו עליו מסוגי' דמנחות דא"כ מאי פריך אי קסבר לילה זמן תפילין גם שבת זמן תפילין ומאי קושיא הא ע"מ צריך לחלצן מדרבנן עיי"ש מ"ש בשעה"מ. והנראה לפיענ"ד דהרי צריך טעם למה לא גזרו בתפילין גזירה שמא יעבירנו והפשוט הואיל ושכיח בכל יום לא גזרו שמא יעבירנו. אמנם לפי מאי דאמרינין בשבת דף ס"א דלא יצא בהן משום גזירה שמא יפסקו כו' ויעביר ד' אמות וא"כ מצד הטעם ההוא גם בבית יהי' אסור משום דלמא יפסק הקשר ויעבירם ד' אמות לילך למומחה לעשות לו הקשר. אך חשש זה לא שייך אלא למ"ד שבת זמן תפילין ויש מצוה בהנחתן אבל למ"ד שבת לאו זמן תפילין לא שייך חשש זה דדווקא היכא דבהיל וטריד טרדה דמצוה ורק אז חיישינן שמא יעבירנו וא"כ א"ש סברת התויו"ט:

וא"כ שוב קשיא הסוגיא מאי פריך אי סובר לילה זמן תפילין גם שבת זמן תפילין ולמה צריך לחלוץ דלמא משום שמא יעבירנו ונראה כיון דהש"ס התם קאי דלעולם דס"ל כר' יעקב וחכמים ולדעת הרמב"ם גם הם ס"ל דלילה לאו זמן תפילין לענין הנחה וע"כ דהוי רק זמן תפילין לענין שא"צ לחולצן או דלכל הפחות מדרבנן מחלקין בין חליצה להנחה א"כ גם בשבת נימא דאסור להניח וכיון דאסור להניח שוב אינו טרוד להניחן ולא שייך גזירת שמא יעבירנו ולמה ס"ל וודאי חשיכה חולץ ליאסר רק להניח ולא יהי' חשש שמא יעבירנו ויהי' רשאי להשאיר אותן מונחין עליו ופריך שפיר וע"ז משני הש"ס דלעולם ס"ל כת"ק דאין לחלק בין חליצה להנחה ואפי"ה בלילה שרי משום דלילה זמן תפילין אבל שבת אסור מקרא דלך לאות. וכל זה למ"ד שבת לאו זמן תפילין אבל ר' אליעזר בסנהדרין שם איכ"ל דס"ל שבת זמן תפילין וכת"ק דאין חילוק בין חליצה להנחה ולכך שפיר אוסר להניח תפילין משום שבות דשמא יעבירנו וא"ש אבל לדידן לעולם י"ל דאפילו איסור דרבנן לית בי' כן נראה לפיענ"ד: דברי הה"ג החריף המפורסם מו"ה יעקב פראגיר נ"י האבדק"ק אדא והגליל יע"א לה"ה הרב המאוה"ג כו' מוהר"א נ"י

מכתבו קבלתו ובו השיג על דברי שנדפסו בשמי בשו"ת מהר"מ שי"ק ממר חמי הגאון זצוקלה"ה והנני להשיב. הנה אנכי כתבתי דכוונת הפליתי בסי' ק"ב להקשות איך יהי' דשיל"מ כיון שאפשר שיוחמר האיסור כו' והשיג מעכ"ת וכ' דקושית הפליתי דעדיין י"ל ממנ"פ יתבטל אפי' אם יתברר שוודאי אסור. אם כי פשטות הדברים נראה כן. אבל לאחר העיון א"א לומר כן דהרי הצ"צ בסי' ס"ט הקשה באמת כן. ושפתיו ברור מיללו בתי' דסד"א' דזה הוי דשיל"מ כיון דאפילו אם יתברר אח"כ שמותרת מ"מ עכשו אסורה עליו מספק. ואם היתה חתיכת ספק חלב מביא א"ת וגם אם יתברר אח"כ שהיתר הי' לא. הביא זה חולין לעזרה, וא"כ אפשר דירוויח אם ימתין דלא יצטרך לביטול דהא זה היא החומרא של כל דשיל"מ דלא יצטרך לביטול. והגם שיתברר שהיא אסורה לא יפסיד וא"כ הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד אלו ת"ד הצ"צ. וגם המנח"י כלל ע"ד סעי' י"א והפר"ח בסי' ק"ב סק"ז כ"כ. ופרמ"ג בפתיחה לתערובות הסכים עמהם

ולפיענ"ד להוסיף בה דברים דהרי מבואר דכל איסור שנתערב אעפ"י שמותר מחמת ביטול מ"מ שם האיסור לא פקע מיני' ויעויין בסי' ק"ט ביו"ד. והוא מתוס' פג"ה דף ק' והרבה דיעות מובאים בב"י סי' ק"ט דאין לאדם אחד לאכלן. והרא"ש שכ' דהמהר"מ החמיר על עצמו. וכן האריך הרא"ש בפג"ה וכ' דאין שום איסור אחר שנתבטל ונהפך להיתר. מ"מ גם להרא"ש ע"כ דיש עוד איזה שם איסור עליו דאל"כ מאי הוא הפירוש מדשיל"מ ועד שתאכלנו באיסור כו' (ואולי י"ל דזה דומה לניכר האיסור כיון שיכול להבריח האיסור לגמרי וכעין שכ' הש"ך בסי' ק"ב בשם הרא"ה דכיון דאפשר בהגעלה הוי כניכר האיסור) ועכ"פ לדעתי מוכרח דגם להרא"ש נשאר קצת שם איסור עליו

ובזה ביארתי הא דאמרו חכז"ל בכמה מקומות לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה הפר"ח הא בטל ברוב ויעויין במל"מ פ"ז ממעילה ושעה"מ פט"ו מהמ"א ובנוב"י מהדו"ת סי' מ"ה ובמקנה בקדושין סוגיא דחדש ובחת"ס חיו"ד סי' שי"ט דכלם תי' דבכה"ג אסור לבטל מה"ת. ומלבד זה הי' אפשר לומר כתי' הראשונים בסוגיא דזרוע בשלה דחידוש הוא דהתורה ציותה לבטל אעפ"י שמותר מ"מ למה תצוה התורה ע"ז. מ"מ תמהתי מעולם א' דהלשון קשה דשלח לתקלה לומר דהלמ"ד מלתקלה הוי כמו אל והיינו לתקלת המוצאו. ועוד דזה אינו דומה למבטל איסור כיון דאפשר שלא יבא לידי אדם כלל כי אולי לא תנצד מעולם. ואף אם תנצד אולי ליד עכו"ם. ואף אם תבוא ליד ישראל הרי כבר נתבטלה ברוב ובכה"ג בוודאי מותר גם מה"ת לבטל (אמר פנחס נפתלי המעתיק יש כאן קיצור לשון ולא רציתי לבאר ולהגיהה כי אפשר בקל להבין המכוון)

והנה מצאתי מבואר היטב ברש"י בחולין דף ק"מ וקט"ו כדברי וז"ל לא הי' אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם שיהיו צדים ואוכלים אותה (ואע"ג דרש"י ז"ל ס"ל בסוגיא דז"ב דאין מבטלין מה"ת והי' יכול לומר בפשיטות דלא תאמר התירה דמותר לבטל) ועכ"פ מבואר מזה דמכשול הוא (ועוד ראי' ממה שמצינו הרבה פעמים שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עכ"פ במידי דאכילה וכמ"ש תוס' בחולין והלוא לדעתי היתר הוא ומאי מכשול הוא) ושמחתי כי מצאתי כדברי בפליתי בסי' ק' שכ' בקצרה דשלח לתקלה היינו אף שהאיסור נתבטל בהיתר מ"מ שם האיסור לא זז ממנו ואטום בו והראי' דשיל"מ עד שתאכלנו באיסור עכ"ל. וא"כ לכאורה סותר עצמו דלפ"ד לק"מ על הצצ"ד' הנ"ל דספק אסור עתה בוודאי ואעפ"י שבטל הרי שם האיסור לא זז ממנו ואם ימתין עד למחר אפשר שיהא מותר לגמרי. (ומצאתי שגם הפמ"ג במשבצות סק"ז כ' על דברי הפליתי דלא ידע מאי קשיא לי') ואלא ע"כ צ"ל דקושיתו דאפשר שיוחמר האיסור שיהי' וודאי איסור ויצטרך לסמוך על הביטול

ואמרתי דזה תליא אי ספק מה"ת לקולא א"כ הוי קרוב להפסד ורחוק משכר כיון דמה"ת גם עתה מותר והפליתי שם הביא בשם או"ז דאיסור דאוסרין אותו מחמת שנשאר הש"ס בתיקו הוא בטל בששים אעפ"י שכשיבוא אלי' אפשר דיאמר דמותר הוא מ"מ אז איגלאי מילתא למפרע דמותר וזהו לכאורה. סתירה לתירץ האצ"ד הנ"ל. אמנם לפיענ"ד י"ל דאולי האו"ז סובר דספק מה"ת לקולא ואפילו ספק חסרון חכמה (דמודה הרמב"ם דאסור כמ"ש מהרי"ט מובא בחוות דעת) אבל כיון דלכל העולם הוא מותר א"כ מה"ת למפרע כשר. אבל הצל"ד דדבריו הם לשיטת הרשב"א דספק מה"ת לחומרא יפה תירץ. (ובדפוס שם נדפס בטעות וצ"ל להרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת לא צריך לתרץ קושית הש"ך דהא הוי קרוב להפסד ורחוק לשכר) ואגב אזכיר דמה שבא בלשון האו"ז דהי' אפשר להתיר אם יבוא' אלו יעויין בברכ"י בחאו"ח סי' ל"ב הביא בזה בקיאות גדול ושם הביא למה בכל תיקו שבש"ס אמאי לא פשט להם אלי' דהרי הי' מצוי אצל האמוראים ומתרץ דיש שני מיני אלי' האחד הוא פינחס כו' ולבסוף הביא דברי התוס' ביבמות דף צ"ט דדווקא בס' מציאות אבל בספק דין אין לומר אם יבוא אלי' ז"ל וק"ל (אהמ"ע עיין בכ"ז בסוף ס' חות יאיר בהשמטות מ"ש שם על דברי צ"ד והוא בדף רס"ח גם במ"ש לקמן בזה ותרוה צמאונך)

ומ"ש מעכ"ת דהרמב"ם מודה דספק טריפה לחומרא דע"י הריעותא הוי רגל"ד או בתערובת חד בחד דאיקבע איסורא כו' הרבה תשובות בדבר דמ"ש דברגל"ד מודה הרמב"ם