מהר"ם שיק חושן משפט רז

כאן איסור וע"כ לא אמרינין דהאיסור משוי עלי' כמשא אלא היכא דע"י האיסור מחוייב לפשוט ולהעביר מעליו אבל כאן אינו מחוייב לחלצן לגמרי אלא לקיימן שלא לשם מצוה ואז ממילא לא יהי' איסור וכיון דמכח האיסור אין חיוב עליו להפשיטו לא משוי עליו כמשא ולכך אינו חייב חטאת וא"ש וגם בציצית כתבתי סברא זאת לישב קושית השאג"א דאינו מחוייב לפשוט הבגד מעצמו אלא דהחיוב עליו לעשות בו ציצית

עוד הקשו מסנהדרין דף ס"ח דכעס ר"א ואמר שמניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות וא"כ אי נימא כהב"י בחד תירוץ דיש איסור מה"ת מקרא דלך לאות כו' ועפ"י מ"ש למעלה יש לישב דאיכא למימר דר"א סובר דנשים סומכות רשות. מיהו י"ל עוד דר"א דחלה ולפי הנראה שם הי' חולה שיש בו סכנה וא"כ הותרה או נדחה שבת אצלו והוי אצלו כיום החול. ואצלו איכ"ל שפיר דמותר להניח תפילין ולא ממעטינין מלך לאות. ולכך אינו אסור מה"ת אלא משום שבות שמא יצא בה. (ובפרט לר"א לשיטתי' דס"ל מכשירין נמי מותרין וכ' המג"ש ר"פ ר"א דמילה דס"ל שבת הותרה והרמב"ם פ"ב משבת דימה חולה למצוה. ובזה מיושב קושית התוס' שם ד"ה האיך כו' וכ"ש לר"א דאית לי' כו'

איברא דזה איכ"ל למ"ד דיש איסור שבות אבל לפי מ"ש למעלה לדעת הב"י והש"ע אין איסור שבות דלעולם חייב הוא למשמש וכ"ש אם נימא סברא דהשתא דגבי חולה שיש בו סכנה לא מקרי שבת אות וממילא איכא מצוה בהנחה ומחוייב למשמש לכ"ע ואין חשש הגה"ה שמא יצא* ואין אלא איסור *ואין לומר לפי מ"ש השאג"א בסי' דרבנן להניח תפילין לחולה ל"ט דמשמוש הוא מדרבנן שלא יבוא הואיל ואצל בריא אסור לידי קלות הראש ותיקנו חכז"ל כדי שלא להניח תפילין משום לך יסיח דעתו כלל ולכך צריך למשמש לאות בוודאי מדרבנן אסור וא"כ אפשר בחולה שאין חשש קלות אצל חולה משום שמא ראש אין איסור היסח הדעת וא"צ ילמדו ממנו הבריאים כמו משמוש. זה אינו נראה מלבד דמסתמא שתקנו חכז"ל בכל כיוצא לא חלקו ולא פליג חכז"ל בתקנתם אלא בזה. והיינו שבות דקאמר אפילו נחלק הרי בחולה לא שייך ר"א: שמא ישכח ויצא בהן לרשות הרבים

ובפירוש היה מיושב אלא משום לא פלוג אם אינו חולה עוד קושיא ואם אצל אינו חולה אין איסור משום שהקשו לדעת הרמב"ם חיוב משמוש וא"כ בחולה ממנ"פ מותר דסובר דאפילו לרב דאסור אלא נראה באמת איסור שבות הזה בחצר היינו באינה מעורבת אינו משום שמא יצא בהן לרה"ר ע"כ אבל בבית שרי ור"א בבית הגה"ה: הוי ולהנ"ל א"ש דאין שבות הזה אסור משום שמא יצא אלא שבות משום איסור תפילין בשבת וא"ש ומכל הדברים הנ"ל מבואר דין רביעי דנהי אם מניחן שלא לשם מצוה אין איסור להניחן בשבת ויו"ט מ"מ יש פלוגתא אי אסור מדרבנן משום שמא ישכח ויצא בהן בשבת. וביו"ט איכ"ל דשרי גם להאי דיעה ולא גזרו שמא יצא. וי"א דאפילו בשבת אין איסור אפילו מדרבנן דבתפילין לא גזרו שמא ישכח

וכל הנ"ל לענין להניחם לכתחילה אבל אם כבר הם מונחים עליו מערב שבת אי יש איסור וצריך לחולצם וכן בלילה למ"ד לילה לאו זמן תפילין בכל הפוסקים משמע דאין חילוק בין מניחים לכתחילה או כבר הם עליו מבעוד יום אמנם הרמב"ם פסק דלילה לאו זמן תפילין ורק להניחם לכתחילה אבל אם הם עליו מבעו"י אין איסור מה"ת וא"כ י"ל דהה"ד בשבת ויו"ט למ"ד דיש איסור מה"ת ג"כ היינו רק להניחן לכתחילה אבל א"צ לחלצן ובוודאי לפי השיטות דיש איסור מדרבנן בשבת ויו"ט משום שמא יצא בהן לרה"ר אין לחלק בזה בין הנחה לכתחילה או אם הם כבר עליו

וגוף סברת הרמב"ם קשה מ"ש הנחה לכתחילה דאסור ומאי טעמא אם הם עליו אין מחוייב לחלצן הרי למצוה זו יש לה משך זמן וכל זמן שהן עליו הוי כאלו מניחן מחדש וכעין דאיתא במכות דף כ"א בלבוש כלאים דחייב על כל שעה ושעה שיכול לפשוט אם התרו בו בכל שעה משום דהשהי' הוי כאלו עושה מחדש א"כ ה"נ נימא דמה שאינו חולצן יהי' כמו שעשה והניחן מחדש. וכיון דאסור להניחם מחדש ה"נ יהא אסור לקיימן עליו וכן ע"כ היו סוברים בני מערבא דמברכי לשמור חוקיו על הסילוק וע"כ דבכלל ושמרת גם הסילוק ואפילו נימא דבזה פליגו הת"ק ור"י וחכמים וס"ל להרמב"ם דכל אלו התנאים ס"ל לילה לאו זמן תפילין וא"כ ר"י וחכמים ע"כ לא ס"ל כבני מערבא אלא דהאיסור קאי רק על ההנחה מחדש ות"ק סובר דאין חילוק מ"מ כיון דללישנא בתרא פסקינין דלא כר' יעקב אלא כת"ק ודעת הגאונים לפסוק כלישנא בתרא ולמה פסק הרמב"ם כל"ק

ונראה דהרמב"ם סובר בפלוגתא דר"א ור' יוחנן דלר"י דאמר דעובר בלאו דהשמר דעשה נמי לאו והקשו תוס' בעירובין דף צ"ו איך אמרינין שם דלרע"ק דהך ושמרת קאי על פסח אפי"ה הוי פסח רק עשה משום דהשמר דעשה עשה הא לר"י גם השמר דעשה הוי לאו ותי' דהיכא דקאי על מעשה גם ר"י מודה וא"כ אם ר"י סובר כבני מערבא דהפי' בקרא לשמור דהיינו שיסלק התפילין א"כ מנ"ל לומר דהוי לאו דלמא הפירוש רק שיסלק התפילין והוי עשה וממילא כ"ש שלא יניחם ומ"מ לא הוי אלא עשה וע"כ לר"י ס"ל דאין חיוב עליו לסלקם. וכר"י וחכמים ולכך פסק הרמב"ם כן וא"ש

אמנם טעמא דהרמב"ם אליבא דר"י לא ידענא. ואפשר כיון דבמכילתא אמרינין דיליף תפילין ממזוזה דאסמכי' אצלו ואנן דרשינין סמוכין בכל התורה ממזוזה הוי לן למילוף דנוהג בין בלילה ובין בשבת ויו"ט. ולכך איצטרך מימים ימימה. והשתא דכתוב מימים ימימה אהני מימים ואהני גם הסמיכות למזוזה וק"ל

ועוד יותר נכון לפי ענ"ד להסביר עפ"י דעת ר' יצחק ור' עזרי' במכילתא שאמרו שלא יתן אות בתוך אות שלא ידחה אות תפילין לאות שבת והיינו כעין טעם הזוהר המובא בב"י באו"ח סי' ל"א והיינו אם בא להניח לכתחילה אבל אם כבר מונחים עליו מבעו"י אדרבה הרי קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה היכא דא"א לקיים שניהם אפילו אם המצוה שני' חמירא עיין רש"י בסוכה דף כ"ה ע"ב וא"כ אפילו הוי הנחת תפילין כעין זילותא לאות דשבת הדין כן דמצוה קודמת עדיף וממילא כיון שהדין הוא כן א"כ אין כאן זילותא וכיון דבשבת ויו"ט הדין כן אמרינין גם בלילה כן כיון דשניהם מימים ימימה נפקא ומחד קרא אתמעטו ואתקשו לאהדדי. ויש קצת טעם להסביר דבלילה דאיכא לחוש לשינה אין לו להכניס עצמו לספק חשש שינה וכדאמרינין בעלמא בתנאה לא מיזדהר ואע"ג דאיכא חזקת שלא יישן מ"מ לכתחילה אין לנו לעשות מעשה שיהי' צריך לסמוך אחזקה וכעין אמרם אין מבטלין איסור לכתחילה אבל אם כבר הניחן מבעו"י סמכינין אחזקה כן נראה לפיענ"ד להסביר

ויהי' איך שיהי' או מגזה"כ או מסברא עכ"פ לדעת הרמב"ם מבואר דין חמישי דאפילו למ"ד לילה ושבת לאו זמן תפילין מקרא דושמרת מ"מ לדעת ר"י ול"ק דר"נ דווקא להניחן לכתחילה אסור אבל אם היו כבר עליו אינו מחוייב לחלוץ אלא שאין מורין כן אלא בצריך לשומרן. ואפשר דבזה גופי' פליגו דמ"ד דמחויב לחלצן וכר' אלעזר ס"ל דגזה"כ הוא ור"י וסייעתי' ס"ל טעמא דקרא כדלעיל. או דפליגו אי דרשינין סמוכין ור"י ס"ל דדרשינין סמוכין בכל מקום וילפינין זה ממזוזה

ולהרמב"ם דס"ל דרשאי להניחן עליו וא"צ לחולצן הקשה בס' כלי הרועים א"כ מאי פריך על רבה בר אבוה ממנ"פ מאי ס"ל דדלמא לעולם ס"ל לילה לאו זמן תפילין אלא ס"ל כר"י דאם מונחין עליו מבעו"י א"צ לחולצן ולכך מצלי בהו באורתא והה"ד דמה"ת הי' מותר בליל שבת להיות נשארים מונחים עליו אלא דכיון דלאו זמן תפילין הוא אין חיוב למשמש כמ"ש המג"א בסי' ש"ח סקי"א הנ"ל וא"כ יש לחוש שמא יצא בהן לרה"ר ולכך וודאי חשיכה צריך לחלוץ. עיי"ש. ולפי מ"ש למעלה יש לישב דכבר כתבתי למעלה דלפי הנראה הטעם דאם כבר מונחין עליו א"צ לחולצן הוא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואות תפילין דוחה לאות שבת בכה"ג וא"כ עדיין הן מונחין עליו לשם מצוה וצריך למשמש בהן ותו דלשון מצלי בהו באורתא משמע דהי' זה בקביעות בכדי שיהיו עליו בשעת ק"ש ותפילה דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו העיד עדות שקר והיינו אם לילה ושבת זמן תפילין וא"כ פריך שפיר

ועוד יש לישב הרמב"ם לשיטתו דפסק בה' שבת דאפילו לרב דס"ל בפ' במה אשה דדווקא בחצר שאינה מעורבת אסור לצאת אבל בחצר המעורבת וכ"ש בבית שרי אפילו לרב לא גזר דלמא יצא בהן לרה"ר. והקשה שאג"א והשער המלך דא"כ עמדה הקושיא לפי תי' הש"ס דסובר למעט מלך לאות אכתי אמאי חלק ועכצ"ל דלפי שיטה זו מפרשינין כמו"ש הב"י בחד תי' בסי' כ"ט דגם מלך לאות ילפינין איסורא לשבת ויו"ט וכמו שכבר הבאתי למעלה וא"כ למסקנא אסור משום איסור דאורייתא וכל זה אי נימא דחליצה והנחה לכתחילה שווין אבל אי נימא דמקרא ממעטינין רק הנחה אבל חליצה א"צ רק משום שבות שמא יצא כקושית כלי