מהר"ם שיק חושן משפט רו

צ"ו דלפי ענ"ד למ"ד נשים סומכות רשות. ואיכא מצוה בדבר גם בנשים אלא שאינם מצווים ועושים אע"ג דכתיב מיעוטא בני ישראל ודרשינן ולא בנות ישראל ה"נ אי הוי כתיב רק לך לאות פרט לשבת או מימים ימימה למעט לילה לא הי' מוכרח רק דלילה אינו מצוה. אבל שיהא איסור בל תוסיף לא שמענו וכ"ש בשבת ויו"ט דלא ממעטי' רק מלך לאות מוכח רק דאינו מצוה ועושה וא"כ אין כאן איסור בל תוסיף ואצטרך ושמרת לאסור להניחן לשם מצוה אבל אכתי לא שמענו דאפילו לשומרן יהי' אסור וא"כ אדרבה מסברא ומהיקש הנ"ל נשמע דדווקא לשם מצוה אסור וכעת מצאתי סברא זו גם במחהש"ק בסי' ש"ח סקי"א אלא שלא העיר דתליא בפלוגתא דנ"ס רשות

ועפי"ז יש לישב דברי הרמב"ם שלא הביא דברי ר"א דלשומרן מותר דאיכ"ל דווקא ריה"ג לשיטתי' לפי מקצת גירסאות בר"ה דף ל"ב ובעירובין דף צ"ו ואפילו אי גרסי' ר"י סתם מ"מ אפשר דגם ריה"ג ס"ל כן דנשים אסורים לסמוך ואיכא בל תוסיף וא"כ ה"נ כאן והו"א דקרא דושמרת ע"כ אתיא לאסור אף לשומרן וכמ"ש השאג"א ולזה שפיר איצטרך ר"א לאשמעי' דאינו מוכרח דאיכ"ל דושמרת בא לעשה ולעבור עליו בלאו ועשה אבל להרמב"ם דפוסק בעלמא כר"ש דנשים ס"ר א"כ לולא דכתיב ושמרת הוי רק כאינו מצווה ועושה ובעינין ושמרת לאיסורא וא"כ פשיטא דווקא לשם מצוה איכא איסורא אבל שלא לשם מצוה לדידן דקי"ל מצוות צ"כ וכ"ש במניחן רק לשומרן לכ"ע אין איסור מה"ת במניחן בשבת ויו"ט לשומרן והה"ד אם מניחן בלילה לשומרן כן נראה לפי ענ"ד נכון

ובזה מיושב קושית השאג"א שהקשה לשיטת הרמב"ם דלפי סברתו למה פסק בהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג כו' כיון דאיכא איסורא וכ"ש לפרש"י בעירובין דף, צ"ו ע"ב דע"י האיסור נעשה כמשא עיי"ש ולהנ"ל א"ש. ואדרבה י"ל עוד הרבה יותר בפשיטות כיון דכבר הביא הרמב"ם דין דמכניסין זוג זוג דמשם מוכח דלשומרן מותר לא הי' צריך להביא עוד דינו של ר' אלעזר. ור' אלעזר הוא דאצטרך לאשמעינן דדלמא באמת מתני' דעירובין דף צ"ו דלא כריה"ג משא"כ הרמב"ם לשיטתי' שכבר הביא זה בהלכות שבת בפי"ט שוב לא הוצרך להביא כאן עוד הפעם וא"ש תירץ שלי הנ"ל יותר מרווח. ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דין שני דלשומרן מותר להניחן בין בשבת ויו"ט ובין בלילה אפילו להרמב"ם

והנה המג"א בסי' כ"ט כ' דגם לדעת הזוהר מותר להניח לשומרן עיי"ש ולכאורה דבריו שם סותרין לדבריו שכ' בסי' ש"ח סקי"א. ובלא"ה תמה הדגול מרבבה בסי' ש"ח על דברי המג"א שלמד שאסור בשבת ק"ו מחוה"מ הא בשבת גופי' הדין כן מפורש. ויש לישב דהנה לכאורה יש להוכיח דלדעת הב"י אליבא דהזוהר דאפילו שלא לשם מצוה אוסר דאם לא כן אמאי טרח הב"י בסי' ל"א איך לעשות לדינא בפלוגתת הפוסקים לענין הנחת תפילין בחוה"מ הא אפשר להניחם בחוה"מ ולהתנות אם צריך תפילין יהי' לשמה ואם א"צ תפילין יהי' רק כקמיע בעלמא. וכ"כ באמת הפמ"ג בסי' ל"א שיעשה כן להתנות ומדלא ס"ל להב"י תקנה זאת משמע דס"ל אפילו מניחן שלא לשם מצוה נראה כמזלזל וא"כ א"ש ונכונים דברי המג"א בסי' ש"ח דלכך מביא ראי' מחוה"מ וקושיא חדא מתורצת באידך דמשבת אין ראי' דאיכ"ל אם מניח שלא לשם מצוה אין איסור לכך מביא מחוה"מ ומהכרעת הב"י כהזוהר ולא מצא תקנה לצאת לכל הדיעות ולפי"ז יש לישב ג"כ הסתירה דבסי' ש"ח קאי על הב"י ומדבריו הוכיח דאפילו לשומרן אסור ובסי' כ"ט נהי דמשמע דגם שם קאי להב"י מ"מ אינו מוכרח ואיכ"ל דכ' כן לסברא דנפשי' אליבא דהזוהר וא"ש

אמנם יותר נראה לישב סתירת דברי המג"א ולומר דוודאי גם בסי' ש"ח סובר כמ"ש בסי' כ"ט אלא דשם אסיק המג"א אדעתי' דמסוגיא דמנחות לכאורה קשה. דבמנחות דף ל"ו ע"ב מוכח ע"כ דאסור להיות תפילין בראשו בשבת כדמשני דרבה בר אבוה דאמר ספק חשיכה אינו חולץ אבל וודאי חשיכה חולץ היינו בשבת אע"ג דסבר לילה זמן תפילין וע"כ או משום איסור דאורייתא מקרא דלך לאות או מאיסור שבות וא"כ לא הי' המג"א צריך להביא ראי' מדברי התוס' והזוהר אלא הוי מצי לאקשויי בפשיטות מסוגיא ערוכה וצ"ע לכאורה. אמנם נראה לישב עפ"י מ"ש לעיל דמלך לאות כו' דאי אמרי' נ"ס רשות ה"נ איכ"ל דאע"ג דמיעט קרא היינו דאינו מצוה ועושה אבל מ"מ מצוה איכא. אבל למ"ד דנשים אסורין לסמוך ה"נ הוי אסור ואיכא חשש בל תוסיף וא"כ סוגיא דמנחות אליבי' דרבה בר אבוה אפשר דס"ל כמ"ד דנשים אסורין לסמוך אבל לדינא דקי"ל דנ"ס רשות שפיר כ' הב"י דין איסור להניחן

ומטעם זה א"ש דגם התוס' במנחות דכ' דיש איסור שבות אין סתירה דהם קאי למ"ד נשים אסורין לסמוך ואז א"צ למשמש ויש חשש שבות שמא יצא. אבל למ"ד נשים פ"ר ואיכא מצוה ה"נ מצוה למשמש ואין חשש ודברי הב"י שרירין וקיימין. ורק דקשה מהזוהר והיינו ממנ"פ אי מניחן לשם מצוה קשה מהזוהר ואי שלא לשם מצוה א"כ אסור מכח שבות וע"ז הביא דגם מתוס' שבת משמע דאסור ומכח דסתמו משמע דלכ"ע ואפילו לרב ענני וע"כ מטעם הזוהר וע"ז כתב דגם ממעשים בכל יום מוכח כן דאי נימא דהוי כאינו מצווה ועושה אנו נמי נניח וקושיא זו פי' כן גם המחהש"ק וע"ז כתב דמתוס' מנחות ג"כ לכאורה ראי' כזוהר אלא שכ' דאיכ"ל בתוס' הטעם משום שבות ושוב סיים המג"א דממנ"פ דגם אם הטעם משום שבות מקרי כלי שמלאכתו לאיסור וקשים דברי הב"י. ולא ניחא לי' להמג"א לומר דכוונת התוס' בשבת ובמנחות למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא מקרא דושמרת דעובר בלאו כריה"ג משא"כ לדידן דפסק הב"י והש"ע לעיל כמ"ד דלילה זמן תפילין דמדסתמו התוס' דבריהם משמע לי' דגם לאידך מ"ד דסובר לאו זמן תפילין מקרא דלך לאות קאי זהו הנראה לפי ענ"ד בכוונת המג"א וא"ש

וישב קושית המג"א אפשר לומר דהב"י סובר דהסוגיא דמנחות היא למ"ד אין נשים ס"ר ואיכא חשש בל תוסיף אבל משום שבות דהוצאה לא גזרו דלעולם חייב למשמש אפילו אם מניחן שלא לשם מצוה דהרי אמרו ק"ו מציץ דאין בו אלא שם אחד כו' כאן דיש שמות הרבה כו' משמע דלאו משום המצוה הוא חיוב המשמוש אבל לדידן דקי"ל נ"ס רשות אין איסור בל תוסיף. ונהי דלהב"י אסור משום הזוהר. מ"מ שלא לשם מצוה מטעם הזוהר אין איסור ומטעם שבות כיון דחייב למשמש אין איסור בבית ובמנחות דמוכח דאיכא איסורא היינו למ"ד אין נשים ס"ר או לדעת הזוהר דהרי הסוגיא מיירי במניח לשם מצוה דאל"כ גם לריה"ג אין איסור כמו דאמר ר' אלעזר וא"ש. ועפ"י האמור מבואר דין שלישי דבלא לשם מצוה גם להזוהר מותר וא"כ יכולין בחוה"מ להתנות ויוצאין אליבא דכל הדיעות וכמ"ש הפרמ"ג המובא לעיל

והנה אם אין איסור דרבנן להניח על עצמו או להניח תפילין כדי לשומרן בשבת ויו"ט כבר כתבתי למעלה דהמג"א בסי' ש"ח סקי"א הוכיח מדברי התוס' בשבת ובמנחות דיש בזה איסור שבות משום שמא יצא בהם ולכן אפילו בבית אסור אבל מדברי הש"ע משמע דאין בזה איסור דרבנן וכבר כתבתי דהש"ע על כרחך קאי לפי הצד הספק שכ' בב"י סי' כ"ט דגם אי ילפינין מלך לאות איכ"ל דיש איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט יעויי"ש וא"כ איכ"ל דשם במנחות דף ל"ו דקאמר דרבה בר אבוה דסובר דוודאי חשיכה חולץ היינו מטעם איסור הנחת תפילין מקרא דלך לאות אבל לדידן דקי"ל דנשים סומכות רשות ס"ל להב"י דאין איסור ולעולם אין איסור שבות דלעולם חייב למשמש ולא חיישינין שמא יצא כמ"ש למעלה. איברא דקשיא על זה כמה קושיות כמו שהקשה בשעה"מ ובשאג"א א' דא"כ דאסור מה"ת גם בספק חשיכה יהי' אסור ואפילו קודם ספק חשיכה לשיטת רוב הפוסקים דתוספת שבת מה"ת וכיון דקיבל שבת מה"ת אסור לעשות מלאכה ויהי' צריך לחלוץ

מיהו להרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ולדעת הר"ן ר"פ המביא אפילו בספק בין השמשות להרמב"ם מה"ת לקולא ותוספת שבת עולה בו וא"כ כיון דמה"ת מותר בו במלאכה א"כ ביהש"מ אין כאן אות. וא"כ ביהש"מ עדיין חייב מה"ת בתפילין ורק מדרבנן אסור במלאכה גם בהש"מ. ומדרבנן גם אז נקרא אות ושוב אסור מדרבנן להניח תפילין ולכך הואיל ואסור לעשות ספיקא דרבנן בידים לכך אסור להניח אז תפילין אבל אם כבר הם עליו אינו מחוייב לחלוץ דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. ובזה מיושב מה דלא הביאו הפוסקים הדין דרבה בר אבוה (מלבד די"ל דזה ידעינין מכמה דוכתי דספיקא דרבנן להקל וגם ידעינין ממקום אחר דאין עושין ספיקא דרבנן בידים עיין בפוסקים האחרונים בכללי ספיקא) די"ל משום דלדידן דקי"ל דנס"ר אין נפקא מיני' בדינו של רבה בר אבוה דגם בשבת א"צ לחלוץ

ובשאג"א הקשה עוד דאי בשבת אסור משום לך לאות א"כ לכ"ע למ"ד דשבת לאו זמן תפילין יש איסור להניחן וא"כ כיון דאסור להניחן הרי נעשה ע"י האיסור משא ויהי' חייב חטאת כמו שפרש"י בעירובין דף צ"ו ע"ב דאיסור בל תוסיף משוי עלי' כמשא וה"נ. ואמאי אמרינין בשבת דף ס' דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין מ"מ אם יצא אינו חייב חטאת עיי"ש. ולפי ענ"ד לא קשה מידי דכבר כתבתי דלשלא לשם מצוה אין