מהר"ם שיק חושן משפט רד

תפילין והה"ד שאר מצות עשה כדאיתא בהר"ן ומיירי דמבטל המצוות משום דבזיות עליו שאומר מה תועלת ברצועות אלו כדאיתא בתוס' שבת דף י"ט ע"א ד"ה כאלישע כו' והעתיקם הר"ן אע"ג דפוסק דמין הוא. ומדברי הכ"מ בפ"ד מה' שחיטה לפי ענ"ד אין ראי' דהנה נראה לי הוכחה ברורה דלשון מומר לא שייך אלא בעובר על ל"ת כדמשמע נמי מהפי' שכ' הש"ג בע"ז דף כ"ו ע"ב על לשון מומר. וראי' לזה לפי מ"ש המג"א בסי' ל"ט סק"ג באינו מניח תפילין שלא לתאבון לא חשיב בר קשירה וא"כ למה דחקו הר"ן והב"י בלשון מומר שם נימא דמיירי במומר שלא להניח תפילין. ואלא ע"כ דסתם לשון מומר לא שייך אביטול מ"ע

ובזה א"ש נמי דברי רש"י בחולין דף ד' דמפרש מומר לערלות מבעט במצוה זו והיינו משום דקשיא לי' לכאורה לישנא דמומר דאיך שייך על ביטול מ"ע לשון זה. ולזה פי' היינו מבעט במצוה זו והיינו כעין מושך בערלתו בשבועות דף י"ג ועיין בתוס' יבמות דף ע"ב ע"ב ד"ה ומדבריהם כו'. וא"כ א"ש לישנא דמומר ובאמת קאי שם לשון הש"ס למ"ד להכעיס מומר אבל הב"י ובכ"מ בפ"ד משחיטה כתב דבכה"ג חשיב אפיקורס והיינו כגון מושך בערלתו ולכך פירש דמיירי באינו מל מחמת צער ונהי דמומר סתמא לא מקרי. מומר לערלות י"ל דמקרי. וא"כ לפי"ז אין לנו ראי' כל כך לדינו של התבו"ש ומפ"ק דר"ה נראה דיש ראי' להיפוך וכדלעיל

ועפי"ז היו מיושבים דברי הטור בסי' רנ"א מקושית הב"י ושאר האחרונים והוא דבתחילה כ' הטור בעובר באחת מכל המצות היינו במ"ע ואין חילוק בין להכעיס ובין לתאבון ואח"כ כ' דגם במומר לתאבון דינא הכי דלא מקרי אחיך ואין מצווין להחיותו וליכא איסורא להחיותו ובכה"ג אסור לעמוד על דמו וכנ"ל אבל בלהכעיס אסור להחיותו ומותר לעמוד על דמו. ודווקא להכעיס ממש אבל בלא להכעיס ולא לתאבון כ' שם הש"ך דדינו כלתאבון לענין להחיותו כיון דאינו חשיד לאותו דבר לא דמי לאוכל נבלות שלא לתאבון לענין שחיטה דלא חשיב בר זביחה

יב) אם אכל נבלה פעם אחת לתאבון כ' הב"י דבעינין בדיקת סכין. ובכ"מ פ"ד מה' שחיטה לא כ' כן והש"ך בסי' ב' ס"ק כ' כ' לחלק ואין שום סתירה דבפעם אחד נאמן בשל אחרים כמו חשיד ואע"ג דמיטרח לא טרח אם האחר אינו מחזיק לו שום טובה בשביל השחיטה אמרי' אין אדם חוטא ולא לו. ובגליון הש"ע יו"ד של אדמ"ו הגאון מהרמ"ס נ"י פירש דנאמן להעיד בשל אחרים שנשחט יפה וכמ"ש בנוב"י מהדו"ק סי' א'. אבל אם כבר אכל יותר מפעם אחד. אז הוי דינו כמומר ואינו נאמן אפילו בשל אחרים

ולכאורה קשה לי מדברי הרמ"א לקמן בסי' קי"ט סעי' ב' דמומר לתאבון לא חשיב כחשיד ופירושו כמ"ש הש"ך שם סק"ו בענין שאין לחוש שגם עתה יעבור לתאבון ובהדיא איתא שם ברשב"א (המובא בב"י שם שמזה נובע דין זה של הרמ"א) דהה"ד דבשל אחרים נאמן וכ"ש הוא וצ"ל דבמילתא דאית לי' רווחא באיסור הואיל ואביק מיבק בי' לעצמו ס"ל להש"ך דאינו נאמן אפילו אי האי רווחא אינו לו דהיכא דאיכא רווחא חשיב לו כהיתר אבל אם אין לחוש עתה לרווחא לא חשיב לי' כהיתרא וחזקה לא שביק התירא כו' וכ"ש דנאמן בכה"ג היכא דאין רווחא לאחרים וא"כ בכה"ג נאמן בשל אחרים שנשחט יפה אבל אינו נאמן לומר שאחר בדק סכין יפה מכ"ש לשחוט בשביל אחר אפילו אינו מחזיק לו טובה. אבל באכל רק פעם אחד נאמן להעיד על הסכין שיפה נבדק ואפילו לאחר וכן לשחוט לאחר היכא דאין מחזיקין לו טובה זהו כוונת הש"ך

איברא הא קשיא לי אמאי יהי' נאמן הא כל היכא דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן וע"כ דהיינו מטעם דאע"ג דחזקה דאין אדם חוטא כו' מ"מ הוי חזקה נגד חזקה והוי איבעי' דלא איפשטא ריש פרק האשה רבה ורק היכא דבידו נאמן מטעם דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכמ"ש הפנ"י בריש גיטין וא"כ בחשיד לאכול נבלות דלית לן סברא זו דלא שביק התירא כו' ולא נשאר לן כי אם החזקה דאין אדם חוטא כו' ובאתחזק איסורא לא מהני סברא זו בלחוד וא"כ אמאי יהי' נאמן בשל אחרים. ואפשר לומר דס"ל להש"ך דשחיטה דהואיל והרי היא שחיטה לפניך לא חשיב לענין זה אתחזק איסורא ושפיר ע"א מהימן וכמ"ש הפנ"י בריש חולין. אלא דהשתא דאתאינין לסברא זאת קשה למה לי' להש"ך לקמן סי' קי"ט ס"ק כ' לפרש ולהוכיח מהרמ"א שם דין זה. נימא דשם מיירי באתחזק איסורא ולכך חשיד לאותו דבר אינו נאמן אפילו בשל אחרים וצ"ע

ואין להביא ראי' דחשיד נאמן לאחרים אפילו באתחזק מדברי הרמב"ם סוף פי"ב מה' עדות שכ' דנאמן לומר פירות אלו מתוקנים ואע"ג דטבל חשיב אתחזק איסורא כדאיתא בריש נדה דף ב' זה אינו דאי הכי תיקשי הא באתחזק בלא"ה ע"א אינו נאמן דהא לא איפשטא האיבעי' ואי דהרמב"ם סובר דאיפשטא האיבעי' הו"ל להפוסקים להביא ראי' מזה אלא וודאי דאו דמיירי בדמאי וכיון שרוב עמי הארץ מעשרים אזדא לי' חזקת טבל או כדאמרינין בפ"ק דפסחים דף ט' ע"א דאמרינין שם ספק וספק הוא כו' דאפשר דהכניסה במוץ שלה כו' וא"כ לא אתחזק בטבל ואע"ג דלענין אכילת קבע דאסור מדרבנן אפילו בכה"ג וא"כ אתחזק איסורא. כיון דמדרבנן הוא איכ"ל דבאתחזק באיסורא דרבנן קיי"ל האיבעי' בריש האשה רבה להקל בדרבנן

ובזה הי' מקום לישב דברי הרמב"ם ריש פי"ב מה' מעשר מקושית הב"י שהקשה בסי' קי"ט דאמאי במ"ש חייב לעשר הא בשל אחרים הוא נאמן ולהנ"ל איכ"ל שם דהלוקח הכניס לאחר מרוח דרך הפתח ואתחזק בטבל דאורייתא ולכך אין החשיד נאמן ואע"ג דלהרמב"ם פ"ד מה' תרומות יכול להפריש משלו על של חבירו ולא צריך דעת וא"כ חשיב בידו כדאי' בריש האשה רבה מ"מ כיון דחשיד על שלו לא מהני מה שהוא בידו וכדלעיל וא"כ דברי הש"ך עדיין צ"ע

ועוד יש להעיר על דברי הש"ך דיש חילוק בין פעם אחד להרבה פעמים במומר לתאבון לאותו דבר הא בע"ז דף כ"ו ע"ב אמרינין באכל פרעוש אחר או יתוש אחד ה"ז מומר ומוקי לה בלמטעם איסורא דהיינו לתאבון ושם מיירי דווקא בפעם אחד כמ"ש התוס' שם וקאמר דה"ז מומר וע"כ דה"ז מומר היינו לאותו דבר והנ"מ ע"כ דבא לאפוקי דלא חשיב מין עכ"פ חזינין דחשיב מומר וזהו עצמו כלשון הרמ"א דחשיב לאותו דבר כמומר. ואין לומר דס"ל להש"ך דלמטעם כו' גרע מלתאבון וכמ"ש לעיל בכוונת דברי המג"א א"כ הוי לי' לישב דברי הב"י והכ"מ דלא פליגו דדברי הכ"מ אמורים בלתאבון והב"י מיירי בלמטעם ואפשר דלא ניחא לי' לפרש דברי הב"י דאיירי דווקא בלמטעם דאינו מוזכר כלל בלשונו. אבל מ"מ הו"ל להש"ך לפרש דין זה בלמטעם וכ"ש דמסברא למיטעם חשיב כמו לתאבון כמ"ש הביאור מרדכי הבאתיו לעיל באות וי"ו וא"כ יש ראי' לרמ"א ודברי הש"ך צריכין עיון ושקידה רבה

ועתה נבוא לבאר דברי התוה"ב הארוך בעזה"י במומר אוכל נבלות קי"ל כרבא דמהני בדיקת סכין לכתחילה. ולענין בדיקה בסוף דעת הרא"ה ז"ל בבדק הבית כדעת הרמב"ן הובא ברשב"א בחידושיו לחולין דף יו"ד ע"א דלר"ה שם אם נאבד בלא בדיקה בסוף. הבהמה פסולה ואע"ג דהסכין אית לי' חזקת בדוק מ"מ כיון דר"ה סובר דעור פוגם לפעמים והוי מיעוט עור הפוגם א"כ בכל סכין אע"ג שבדקו מ"מ כיון שחתך בו עור אזדא לי' חזקתה ומהני רק מטעם רוב דרוב פעמים אינו פוגם

וא"כ לדידן לדעת הרא"ה לקמן בשמעתין דרוב מצויין אצל שחיטה דקי"ל כמתני' דיבמות דף קי"ט וכאוקימתא דרבא דאפילו לרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא א"כ יש לן ספק שקול. ור"ה אפשר דסובר כרבנן דתינוק שנמצא בצד העיסה כו' דהמיעוט כמאן דליתא. וכ"ש לפי מ"ש הרא"ה ז"ל דר"ה דקאמר אפילו שיבר בה עצמות דהיינו נאבד הסכין כמבואר בלשונו א"כ ר"ה עצמו אשמעי' זה וכדס"ל לרבא ביבמות שם

ואין להקשות לפי' הרמב"ן מ"מ יהי' מותר מטעם ס"ס דשמא לא שחט כנגד הפגימה זה אינו דהא לפי' הרמב"ן על כל חלק וחלק ששחט בה הוא ספק שמא נפגם ואין כאן ס"ס וכ"ש דעיקר הספק הוא שם בחלק ששוחט וחותך העור שהוא הפוגם לפעמים וא"כ אפשר לומר דנאבד טריפה מטעם הנ"ל. ונמצאת פגומה כשירה דאימר לא שחט נגד הפגימה והוי ס"ס דנמצאת פגומה סתמא קמ"ל ואפילו ברישא דסכינא ור"ח סובר דעור לא הוי אפילו מיעוט הפוגם ולא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא ואפילו נמצאת פגומה ואיכא תרתי לריעותא חזקת איסור דבהמה וגם הרי פגומה לפניך והוי כוודאי איסור לת"ק דר"ש בריש נדה הכא כיון דיש מקום לומר דעצם מפרקת וודאי פוגם לאו תרתי לריעותא הוא

או אפשר דסובר כמ"ד כר"ש שם דספק הוי ויש כאן עוד ספק דשמא לא שחט כנגד הפגומה ולכך ס"ל להרא"ה דלדידן אין צריך בדיקה אפילו לכתחילה ואע"ג דקי"ל בפ"ק דפסחים דף ד' דהיכא דאיכא לברורי מבררין כבר כ' המג"א בסי' תל"ז סק"ד דהיינו דווקא היכא דהחזקה באה לאפקועי מחזקה אחרת