מהר"ם שיק חושן משפט רג

דחשיב אפיקורס ולכך לפעמים כוללם הרמב"ם בלשון אפיקורס ושם לענין עונש קמ"ל אפי' אי קמי' שמי' גליא דאינו אפיקורס וכמ"ש לעיל. עכ"פ קשה כמו דר' יוחנן סמי מכאן מומרים הי' לו לסמי ככני מינים כיון דכל מין לע"ז הוא אפיקורס וכבר תני אפיקורס לפי גירסתם

ולכך נראה וודאי היכא דהדין דין אמת דאפילו אינו מין אע"ג דאנן אמרינן דחשיב כמין אפי"ה לא מימנע תנא למיתני שם המיוחד לו אבל כאן במורידין סובר ר' יוחנן דאלמלא נימא דלהכעיס מין לא היו מורידין וא"כ כיון דתנא תני דמורידין ע"כ סובר דמין הוא ולכך מורידין וא"כ כיון דכל הטעם משום דמין הוא א"כ למה לי תרתי ולכך אמר סמי מכאן כו' משא"כ מינים ואפיקורסים אע"ג דכל מין אפיקורס. מ"מ כיון דאפילו אי לא הי' כן ולא הי' אפיקורס אפי"ה הדין דמורידין אותו מצד עצמו משום דמין הוא. ולכך שפיר תנא התנא להדיא כל אחד בשמו המיוחד לו. משא"כ בלהכעיס סובר ר' יוחנן כנ"ל דכל הטעם דמורידין הוא משום דמין וא"כ תרתי למה לי. ובזה אתיין שפיר דברי הש"ג הנ"ל כיון דר"י ע"כ סובר דלא כהו"א אלא דתליא אי חשיב מין או לא לכך שפיר כ' דאי קי"ל דמומר הוא לא מורידין והה"ד דאיכ"ל דמרבינין לי' מלכל אבדת אחיך כו'

וכל זה כאן אבל שם בר"ה לא סמי ר"י מומר דשם אפילו אי לא חשיב מין דינו כן וכדלעיל. אלא דאכתי בס"ת דתנא מין ומומר קשיא אי מיירי במומר להכעיס לד"א וע"כ טעמא משום דמין הוא אכתי קשיא תרתי למה לי ולכך תי' הר"ן דע"כ האי מ"ד סובר דלהכעיס מומר ונפ"מ ג"כ לדידן אם יבוא אליהו ויאמר דלאו מין הוא אפי"ה אסור מדרבנן דכל שפרק מעליו עול מצוה אחת לא חשבי' לי' בר קשירה וא"כ צ"ל דווקא בתפילין וס"ת החמירו משא"כ בשחיטה דכשר לשיטה זאת ועכ"פ לכך תני התם תרתי מין ומומר וא"ש

ח') מומר לאחד משאר עבירות לתאבון והה"ד שלא להכעיס ולא לתאבון נמי לא חשיב כגוי כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"א סק"ג ונאמן לכל דבר חוץ מלאותו דבר שהוא מומר אלא שהרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה פסק דנהי דלענין ד"א נאמן אבל לענין בדיקת סכין דתליא בכוונת הלב וביראת שמים וכדאיתא ביו"ד סי' י"ח סעיף י"ז וכיון דפקר בחד מצוה לגמרי אין ראוי לסמוך עליו בזה וכל זה במומר אבל אם עבר רק פעם אחד שלא להכעיס מותר לסמוך עליו אפי' לענין בדיקת סכין אפילו לדעת הרמב"ם. ובאמת אם נאמר דלענין בדיקת סכין אין לסמוך על אשה הואיל והוא מילתא דטריחא וספק אם יש בו פגימה כמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים דף ד' דמורי היתירא בכה"ג וגוף הדבר שפסול נאמן באיסורין כתב בתשובת הרשב"א סי' ת"ל דהוא מטעם דאשה ועבד נאמנים א"כ לא יהי' עדיף מאשה ומהראוי שלא לסמוך עליו בבדיקת סכין. ובמומר לערלות שמתו אחיו לדעת התוס' דווקא שמתו כשגדלו והריטב"א כתב דל"ש כיון דמניח מלמול מחמת יראת מיתה לא חשיב מומר והה"ד כשעבר על וגילוי עריות וש"ד מחמת אונס אע"ג דמדינא יהרג ואל יעבור אם עבר לא חשיב מומר כן כ' בתשובת הרשב"א אבל במניח מלמול מחמת צער דינו כמומר לאחד משאר עבירות לתאבון ובעי בדיקת סכין לפי דעת הרמב"ם

ובמסור הביא הרמ"א בסי' ב' ב' דיעות אי דינו כמו לענין כתיבת ס"ת דלא חשיב בר קשירה ה"נ לא חשיב בר זביחה וי"א דהתם מדרבנן החמירו לענין כתיבת ס"ת משא"כ בשחיטה ועיין בב"י באו"ח סי' ל"ט דמספקא לי' במסור לתאבון או דווקא מסור להכעיס אבל בב"ח ומג"א שם הכריע דפשוט דבמסור אפילו לתאבון ואפשר דזה כוונת הטו"ז בסי' ב' סקי"ג. ולכאורה קשה לפי ההגהות אשר"י דדינו כמומר לכה"ת כולה א"כ נמי לענין קרבן אין מקבלין ממנו וא"כ אמאי לא נקט בחולין דף ה' חוץ מן המסור ומנסך היין כו' וצ"ל דבאמת אין למדין מן הכללות כו' אלא דתקשה דאמאי לא מפרש האי חוץ מן המומר דהיינו מומר למסור ואפשר לומר דמוסר בשמי' קרינין לי' ולא קרינין לי' בסתם בשם מומר. או כיון דמסור גרע מן העכו"ם כמ"ש הרמב"ם ספי"א מה' עדות א"כ מה"ת דיקבלו ממנו קרבן ולמה לי' למיעוטי וכמו דאינו ממעט אפיקורס ומין וכמ"ש לעיל אות וי"ו

ומדברי הרמב"ם הנ"ל דסוף פי"א מה' עדות נראה דסובר כדעת הג"א דמסור פסול לעדות אפילו לענין איסורין דבתחילה שם כ' דפסולים כשרים לאיסורין ומשמע לבר מאלו עיי"ש וא"כ כיון דלענין עדות גרועים מנכרים הה"ד דלא חשיבו בר זביחה. וכן הסכים התב"ש לאסור אם לא שלא עשה כן רק פעם אחת באקראי בעלמא. ועיין בכרתי שכ' דהשתא לא משמע להו לאינשי איסורא ואיכ"ל דלא נפסלו. ולענין האפקורסים הנזכרים בפ' חלק כגון מבזה ת"ח וכדומה הביא בתב"ש בשם תשובת מהרי"ל דג"כ הואיל ולא משמע לאינשי איסורא אין נחשדים עי"ז על שחיטה והה"ד בכל איסור דלא משמע להו לאינשי לאיסורא עיי"ש

ט') אם הוציא טריפה מתחת ידו בחזקת כשרה ועשה כן במזיד יש לאסור למפרע כל מה ששחט דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וחזקת שוחט איתרע ואפילו הכלים יש לאסור אפילו לא יצאה רק פעם אחד מכשלה הזאת מתח"י במזיד ולענין כ"ח כ' בתב"ש דיש לסמוך להתיר עיי"ש וכ"ז דלא כדעת הש"ך והפר"ח שכ' דאמרי' השתא הוא דאיתרע ויבואר במקום אחר אי"ה. וכל זה במזיד אבל בשוגג מעבירין אותו על חודש או שתים ואח"כ מחזירין אותו בקבלת דברי חברות. ואם אינו נודע אם עבר במזיד או בשוגג כתב התב"ש די"ל דאם יש לו הנאה ממעשה זאת יש לדונו כמזיד ואם אין לו הנאה ממעשה זה יש לדונו כשוגג ואם אין עליו רק ע"א אם יש רגלים לדבר והעד בר סמכא יש להעבירו בפעם אחד והכל לפי ראות עיני הדיין. והעד עצמו אם נראה לו שהי' מוטעה מותר לו לאכול משחיטת השוחט הזה. ולענין קהל שעשו חרם שלא ישחוט שום אדם זולת שוחט הקהל ואסרו שחיטת האחרים אם שחט אחר אסור לאכול משחיטתו ועיין בנודע ביהודא מהד"ק בחיו"ד בסי' א'

י') ולענין אי אנו מצווין להחיותו איכ"ל דכ"ע מודים דבלהכעים לד"א אין מצווין לא מבעי' לדעת הטור וסייעתי' דלענין אבדה אין חייבין להשיב אבדתו וכ"ש להחיותו. ואפילו להש"ג הנ"ל דווקא לענין אבדה שהוא ממון של המומר אבל מ"מ אין אנו צריכין ליתן לו מממון שלנו וכמ"ש הרא"ם בס' יראים סי' מ"ז. אמנם ברש"י בגיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אימר כו' משמע דדווקא מין אין מצווין להחיותו. ויש לדחות די"ל דבמין איכא איסורא להחיותו וכן כ' התוס' בע"ז דף כ"ו דבכה"ג לא חשיב אחיך ובהגהות מרדכי בפ' החולץ ג"כ משמע דדווקא בלהכעיס לא חשיב אחיך. אמנם הרא"ם בס' יראים הנז"ל כתב דאפילו בלתאבון באחת מכל המצוות לא חשיב אחיך דאחיו במצוות בעינין ודווקא כיון שנקלה הרי הוא כאחיך אבל לא קודם. ואע"ג דבשאר מצות הוא אחיו לא דמי לעבד. משום דעבד לא נצטוה יותר אבל לעולם בעי' דבכל מצוות שנצטוה יהי' אחיו והטוש"ע ביו"ד סי' רנ"א סתמו כדבריו. וכבר תמה בזה בס' בכור שור בגיטין שם כיון דהתוס' ושאר פוסקים חולקים ע"ז ואמאי סתם כדברי הרא"ם

ומלבד זה אני תמה איך אפשר לומר דמומר לתאבון וכ"ש להכעיס דלא חשיב אחיך א"כ למה לי קרא דרשע פסול לעדות תיפוק לי' כיון דלאו אחיו הוא והרי לענין עדות אחיו בעינין כדאיתא ב"ק דף פ"ח ע"א וצ"ל דבפעם אחת עדיין לא יצא מכלל אחיו ובכה"ג צריכין קרא דרשע פסול לעדות עיין בש"ך בסי' רנ"א ביו"ד סק"א אלא דלפי"ז עדיין תיקשי מאי פריך בסנהדרין דף כ"ז ע"א מבראייתא דמועלי בשבועות ארבא דדלמא הברייתא מיירי במעל כמה פעמים. ובכה"ג לאו אחיו הוא וי"ל דמלשון הברייתא מקשי שם ועדיין צ"ע. ועיי"ש ברא"ם שכ' דבלתאבון אינו חייב להעלותו ולפי"ז ע"כ לא מפרש קושית הש"ס כפי' התוס' בע"ז דף כ"ו ד"ה אני משום השבת הגוף ועל קושי' התוס' עיין בריטב"א שם אבל להתוס' שם פשיטא דלענין מעלין אתרבו

אלא דאכתי לא ידעינין אי אפילו חייב לבזבז ממון אלא דמסברא כיון דבסנהדרין דף ע"ג ע"א ילפינין מריבויי דב' קראי דלא תעמוד על דם כו' וקרא דוהשבתו לו דאפילו זוזי חייב לבזבז וא"כ בכלל והשבותו אפילו אם חסרון כיס הוא וכיון דמרבינין מומר משמע דמרבינין אפילו להצילו בממון שלנו. ובזה נראה שהוציא הרמב"ם בפ"ד מהלכו' רוצח והש"ע ביו"ד סי' קנ"ח דבמומר לתאבון אסור לעמוד על דמו עיי"ש אלא שהב"י סובר דאיכ"ל דהא דמרבינין מקרא לענין השבת הגוף היינו משום דאיכא למיחוש שמא הרהר תשובה בלבו ולכך אסור לעמוד על דמו. אבל אם הוא עומד לפנינו ואנו רואין אותו שהוא עומד במרדו מסתבר כהרא"ם הנ"ל דאינו חייב להחיותו ולפי"ז י"ל דגם התוס' לא פליגו על זה ולא קשה קושית הבכור שור וא"כ פסקו כדברי הרא"ם רק במקצתם ולא בכולם לענין לא מעלין וכן מוכרח עיין בטו"ז שם סק"א

יא) אם אינו רוצה לעשות מצוה ועושה זה כדי להכעיס כ' בתבו"ש בסי' ב' ס"ק י"ח דדינו כמין עיי"ש ולפיענ"ד מדמצינו בפ"ק דר"ה דף י"ז דמנו אלו שאין להם חלק לעוה"ב. ומנו שם פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח