מהר"ם שיק חושן משפט רב

בספר ביאור מרדכי דע"כ במומר שלא להכעיס ושלא לתאבון או דברוצה למיטעם חשיב כלתאבון דאל"כ נוקי מומר דשמעתין בכה"ג ולמה סמי ולא קשה מידי דלעולם הנך גרועין מלתאבון ואפי"ה ליכא לאוקמא בהו דהא אפילו במומר לחלל שבת פשיטא לי' להש"ס דלא גרע מגוי רק במומר להכעיס ומטעם הנ"ל וראי' לזה דלמיטעם גרע מלתאבון דהא קיי"ל ביו"ד סי' ב' בעשה רק פעם אחד לתאבון לא מקרי מומר רק חשיד לעדות. ובע"ז דף כ"ו ע"ב קאמר הש"ס באכל פרעוש אחד למטעם חשיב מומר אלא וודאי כיון דקל בדעתו כל כך דבשביל למטעם הוא עובר חשיב כמומר לאותו דבר וא"כ דברי המג'"א נכונים

ונחזור לדעת הרמב"ם דפסק כמ"ד מין והיינו בעושה ביד רמה דרך קלות וכמ"ש במורה ח"ג פ' מ"א מטעם דתלינן דיש לו דעת אחרת וחולק על התורה. ונראה מדברי הרמב"ם דדווקא בעושה בגילוי פנים וחזינין מדעתו שעושה מצד בזיון אבל לא ס"ל כפי' התוס' ד"ה וחד דבדברים נמאסים תלינין להכעיס דהרמב"ם לא הביא תי' זה דר"י וכבר הקשה כן בס' הורה גבר בהוריות שם. וע"כ נראה משום דקשיא לי' קושית התוס' בד"ה התם בעינין כו' א"כ אין זה זה כללא דאיכא למתלי ברוצה למיטעם וע"כ צריכין אנו לידע שאינו עושה בשביל למיטעם. וע"ז כוון במורה הנבוכים הנ"ל במ"ש בלשונו ואינו עושה לרוע מדותיו והיינו כדי למיטעם טעמא דאיסורא וכיוצא בו. וכיון דידעינין דאין לו שום צורך הנאה בכל עבירות שעושה חשיב להכעיס. והא דקאמר ר' יוחנן בהוריות שם איזה מומר שסתמו מין לא קאמר שסתמו להכעיס דלפי' התוס' הוי לי' למימר שסתמו להכעיס

אבל הרמב"ם פירש איזה מומר להכעיס דהיינו דרך קלות שסתמו צדוקי או מין ר"ל שמהסתם חולק על התורה והיינו דווקא בעבירה המפורסמת אפילו הוא מהקלין שבתורה והיינו דקאמר איזה מומר להכעיס שמהסתם תלינן דמין לא בעי' דווקא כגון חלב דאיסור כרת אלא אפילו אוכל נבלות וטריפות ויי"נ נראה לומר דהרמב"ם פי' יי"נ דאורייתא שנתנסך לע"ז ונקטו משום דלית בי' לאו מפורש עיין ס' החינוך פ' כי תשא מ"מ כיון דמפורסם איסורי' והוא איסור דאורייתא לאפוקי איסור דרבנן אפילו מפורסם איסורו. וריב"י פליג דאפילו באיסור דרבנן היכא דמפורסם איסורי' מושכחת לה בין מומר לתאבון ובין להכעיס זהו הנראה לפי ענ"ד לדעת הרמב"ם בפי' הש"ס והוא נכון. וממילא גם קושית התוס' ד"ה וחד אמר כו' למ"ד להכעיס מומר במאי מוקי הא דהוריות דלפי הנ"ל א"ש או כתי' התוס'

ועפ"י האמור מבוארין נמי דברי הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה הלכה ט' שהוכיח מהם הכ"מ שם דפסק דלהכעיס מומר לק"מ דנהי דאנן תלינין ומחזיקין לי' במין והורגין וסוקלין על החזקה אבל בוודאי כבר אפשר דעובר בלהכעיס ואינו חולק על התורה. והקב"ה לו נתכנו עלילות בני אדם וא"כ טובא צריך לאשמעי' דאפילו אי קמי' שמי' גליא דלא הי' מין ואפיקורס אפי"ה כיון שנתחזק טובא בעבירה זו אין לו חלק לעוה"ב ועד"ז יש ג"כ לסלק השגת הראב"ד שם ואפשר לומר שלזה כוון נמי הכ"מ ועכ"פ דברי הרמב"ם שם נכונים

וגם דברי הרמב"ם בפ"ג מה' מעשה הקרבנות הלכה ד' שכ' דלאותו דבר בין להכעיס ובין לתאבון אין מקבלין שהקשו תיפוק לי' דבלהכעיס כמין הוא ולכה"ת אין מקבלין נראה לפי ענ"ד דלעולם בכה"ג בלהכעיס באמת לכה"ת אין מקבלין מטעם הנ"ל דחזקה דמין הוא. אבל אם הביא קרבן לאותו דבר ע"כ מוכח דמאמין במצוה זאת ורק מרוע מדתו עבר קמ"ל דאפי"ה אין מקבלין ממנו דלאותו דבר חשיב כנכרי. אבל לכה"ת בלהכעיס כה"ג פשיטא דאין מקבלין

ויותר נכון לומר דהרמב"ם מיירי בלהכעיס היכא דאיכא למתלי ברוע מדותיו ולא קשיא איך סתם דיגיד עליו ריעו כיון דמביא קרבן לאותו דבר א"כ ממילא נשמע דלא מיירי בהיכא דאינו מאמין במצוה זו ולכך א"ש דלדבר אחר מקבלין וזה נכון. ובפ"י מה' עדות דין ג' נמי איכ"ל דמיירי ממומר כה"ג להכעיס שעושה בשביל רוע מדותיו וראי' לזה שכ' בפי"א מה' עדות ה' יו"ד דהפקורסים והמוסרים ומומרים לא הוצרכו חכמים למנות דפסולים לעדות דגרועים מנכרי וקשה הרי מנו חכמים מומר להכעיס וע"כ דהפירוש במומר להכעיס הוא רק לאפוקי לתאבון וממילא גם רבא בפ' זה בורר אפשר דסובר כמ"ד דמומר להכעיס מין הוא ועל זה עצמו כיוון הרמב"ם בהא דקאמר דלא מנו מומרים

ולענין קדושין וגיטין וחליצה פשיטא דאפילו מומר להכעיס קדושיו קדושין ואע"ג שכבר כתבנו דגרע מנכרי היינו דווקא לענין נאמנות או לענין מעשה דידהו דלא חשיב כמעשה ישראל היינו מעשה דמצוה אבל לענין קנינו הא אמרינין דדינו כישראל וממונו כמו ממון ישראל אחר ואשתו קנין כספו מקרי' ואח"כ ממילא איתקש הוי' ליציאה והוא הדין לענין שאר דיני ממונות כ' הנמוק"י ביבמות דף מ"ז ע"ב בשם הריטב"א דדינו כישראל או מטעם שכבר כתבתי לעיל בשם ס' התרומה הואיל ובידו לחזור בתשובה

וא"כ זה פשיטא דבידו לקדש אשה שתהא מקודשת לו לאחר שיעשה תשובה ולא חשיב דשלב"ל כדמוכח במל"מ פ"ד מה' אישות דין ז' לכך גם עתה חשיב לענין זה כישראל כיון דבידו ואינו מחוסר מעשה וכל זה לענין קנין וכי"ב דשייך סברא זו משא"כ לענין עשיית מצוה וכן מוכח מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ד מה' אישות ובאהע"ז סי' מ"ד. אמנם ההגהות מרדכי בפרק החולץ כ' דבמומר להכעיס כיון דלא כתיב בקדושין אחוה ואחיך דינו כישראל והיינו משום דסובר דלהכעיס מומר ובמומר לחלל שבת קידושין תופסין לחומרא דשמא הרהר תשובה בלבו ולפי סברא זו חשיב לגמרי כנכרי רק היכא דשייך ספק זה דשמא הרהר תשובה בלבו

ז') ודין מומר לענין כתיבת ס"ת ותפילין הנה באו"ח בסי' ל"ט קיי"ל דמומר לתאבון חשיב בר קשירה ולאותו דבר אפילו שלא להכעיס ולא לתאבון פסול. אבל במומר לדבר אחר להכעיס פסק הב"י שם דדינו כגוי והמג"א שם סק"ג הקשה הא הרב ב"י פסק דהוי כמין ונימא דישרוף ועיין בס' ביאור מרדכי מ"ש לישב. ובאמת הרב בב"י ביו"ד סי' קנ"ח בעצמו כ' דלמ"ד מין בכתב ס"ת שורפין. ובס' בני יונה ביו"ד סי' רפ"א נראה ג"כ שלא ראה דברי הב"י הנ"ל ולפימ"ש לעיל דנהי דחיישינן שמא הוא אפיקורס ומחזיקינין לי' בהכי מ"מ אינו אלא חזקה הבאה מכח רובא ומיעוטא איכא דהוי מומרים ולא הוי מין ואפיקורס ולכך חשיב הרב ב"י הכא למיעוטא לכתחילה וכיון דאפשר למיעבד בהתירא ממש ע"י גניזה. למה ניעבד באיסורא ולסמוך ארובא דוגמא לדבר שאמרו בדבר שיש לו מתירין וכ"ש שלדעת הרבה פוסקים מומר להכעיס הוא רק מומר ועכ"פ לפי דעת זו בלהכעיס מה"ת פסול

אבל הר"ן בגיטין פ' השולח כ' דמדרבנן פסול וכבר הקשה המג"א שם הא הר"ן לשיטתי' פסק דמין הוא ותי' דמיירי בלהכעיס למיטעם טעמא דאיסורא וכבר כתבתי לעיל לישב בזה קושית הביאור מרדכי. ובגוף קושית המג"א הנ"ל על הר"ן עיין בסמוך לתרץ ובמומר לחלל שבת אפילו לתאבון בוודאי פסול מה"ת כיון דדינו כגוי כדלעיל וא"כ בלא"ה מה שכ' המג"א שם סק"ג ראי' מתוס' ע"ז לאסור אפילו במומר לתאבון עיין בס' חמד משה ובס' בני יונה שם להשיג על זה ולהנ"ל בלא"ה איכ"ל דהתוס' מיירי במומר לחלל שבת משא"כ ברייתא דמורידין וכדלעיל ובמומר לע"ז בוודאי דינו כגוי וכדלעיל. וכל הנ"ל לענין מומר להכעיס לענין ס"ת והה"ד לענין שחיטה לדעת הפוסקים דינו כגוי וגריעא מגוי ופשיטא דאסור לאכול משחיטתו והוא בכלל אפקורסים שמנה הרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה

אמנם לדעת הטור ביו"ד סי' קנ"ח לפי מ"ש הרב ב"י בכוונתו וכדמוכח מדבריו בסי' ב' פסק כמ"ד דלהכעיס מומר ובאמת קשין לי דברי הטור בחו"מ סי' רס"ו סעי' ב' פסק להדיא דלהכעיס מין וכדעת הרמב"ם וצ"ל דלא דק שם בלישנא כיון דשם לענין אבדה אין חילוק דלכ"ע אין מחזירין העתיק לשון הרמב"ם וכן פסק הרשב"א בחי' לחולין דף ד' ובתוה"ב הארוך אלא דשם כ' דאפילו נימא דלהכעיס הוי מין איכ"ל דשחיטתו כשירה בעע"ג א"כ אין מטור סי' ב' ראי' דסובר דלהכעיס מומר מ"מ הב"י לשיטתו בסי' קנ"ח עכר"ח צ"ל כנ"ל לדעת הטור ובש"ג בע"ז דף כ"ו פסק ג"כ דלהכעיס מומר אלא דשם פסק דאין מורידין אותו ומחזירין אבידתו. וכבר הקשה ע"ז במל"מ בפ"ה מה' מלוה דהא חזינן בש"ס שם דבזה כ"ע מודים וכמו שהבאתי לעיל

ונראה לישב דכבר כתבתי לעיל על דברי התוס' בד"ה סמי כו' דאי כוונת התוס' דגם בעלמא הפי' מומר היינו מומר להכעיס טעמא בעי למה לא אמרי' סמי כמו דאמרינן כאן ועיין בזה בס' בני יונה סי' רפ"א ביו"ד ועוד קשיא לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם שגרסו המינין והאפקורסין והמומרין וכבר כ' הרמב"ם במורה הנבוכים בח"ג פ' מ"א שהבאתי לעיל דכל עע"ז מסתמא הוא ג"כ אפיקורס שכופר בתורה דעובד ע"ז מאמין בקדמות. ובזה מיושבים נמי דברי הרמב"ם מקושית הלח"מ בפ"ג מה' תשובה דין ז' ובפ"ד משחיטה דלפי הנראה שם מדבריו דעיקר לישנא דאפיקורס הוא למי שאינו מאמין בתורה וכן משמע מלשונו בפי' המשנה בפרק חלק. אלא דמינים ומי שאינו מאמין בנבואה כ"ש שאינו מאמין בתורה שהיא מן השמים א"כ פשיטא