מהר"ם שיק חושן משפט ר

שבת דאינו קרוי ב"ב ולא מורידין אותו ולא מעלין וכיון דחשבינין לי' כמומר לכה"ת כולה וכאלו עע"ז א"כ ממילא הוא נמי כנכרי העובד ע"ז. ומן התורה אסור לאכול משחיטת מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא

ואפילו אם אח"כ יעשה תשובה לא אמרינין דלמפרע הי' דינו כישראל וכל עברות שעשה לא יזכרו וכמ"ש בס' התרומה דמטעם זה דינו כישראל לענין גיטין וקידושין הובא בשמ"ק בב"מ דף ע"א וכ"כ הגהות מרדכי ביבמות. וא"כ יהי' שחיטתו תלוי' די"ל דווקא לענין גיטין וקדושין דלא בעינין בני ישראל וב"ב אמרינין דאע"ג שחטא ישראל הוא מטעם הואיל ואפשר בתשובה נקרא שמו עליו כוודאי ישראל המופרש מדרכי הציבור ובקהל ישראל אל יחד נפשו וישראל רשע מקרי ולא בני ישראל. ולכך בשחיטה דבעינין בר זביחה לפר"י בחולין דף ג' לא מקרי למפרע בר זביחה כיון דעתה אינו חושש לזבוח. וכ"ש לפי' הרמב"ם כיון דכעת הוא כעוע"ז אסור לאכול משחיטתו וכן הא דמומר לע"ז דמורידין אותו הוא מטעם הנ"ל ולא חיישינין שמא ישיב בתשובה מ"מ כיון שהם תקלת רבים ויש לחוש לתקלה שימשכו מבני ישראל אצלם מצוה להמיתם להסיר תקלת רבים משא"כ ממונם אפשר דאסור לאבד משום דשמא תיפוק מינייהו בנין דמעלי כדאיתא במסור בב"ק דף קי"ט ע"א וכמ"ש הראב"ד בפ"ב דע"ז ועיין בביאור דבר זה במל"מ פ"ה מהלכו' מלוה ולוה דין ב' אבל אם כבר יצא מן הכלל בוודאי לא שייך דלמא נפקי מני' בנין דמעלי עיי"ש

ובכל ענין אסור להשיב לו אבדתו וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות גזילה דין ג' וכן לכל דבר דכתיב בי' אחיך היינו המכוון אחיך במצוות דהא בטבע אינם שאר בשר. ועכר"ח אחיך במצות קאמר והאי לאו אחיך במצות הוא. אבל היכא דקאי אחיך על אח בטבע בשאר בשר בוודאי גם מומר כה"ג דלעיל חשיב אח ולכך לענין חליצה חשיב מומר אח ולא ק"מ מה שהניח המל"מ הנ"ל שם בסוף דבריו בצ"ע

ובכל הדינים דלעיל אין חילוק דאפילו במומר לתיאבון לע"ז או לחלל שבת דינם כמומרים לכל התורה כולה עיין בכ"מ פ"ג מה' איסורי ביאה דין י"ז שכ' כן וכן מבואר ברמב"ם בפ"ג מה' תשובה דין ט' דאפילו בלתיאבון חשיב כמומר לכה"ת כולה וגם כוונת הרב המגיד בפי"ג מאיסורי ביאה הוא כן אלא דס"ל דהא דאיצטרך לאשמעי' דמצוה להחזיר אבדתו היינו ברואין בו שהוא מומר לתאבון לנבלות וכיוצא בו דאי בכשר ממש פשיטא כדאיתא לעיל מני' ברמב"ם ועיי"ש שכן מבואר מלשונו והא דאמר בע"ז דף כ"ו דסמי מכאן מומר ולא מוקי במומר לע"ז ולחלל שבת לתאבון דמורידין (ר"ל ומושכחת לה במומר לע"ז לתאבון כמ"ש הלח"מ בפ"ג מה' תשובה דין ז' עיי"ש שהקשה כן ועיין לקמן שאין העיקר כדבריו) משום דא"כ הוי לי' לתנא לסדר להיפוך מומרים ומינים והמסורות דלהוי לא זו אף זו אבל השתא דקמ"ל מסור דמורידין א"צ לומר מומר לכה"ת ולזה אפשר דקאמר סמי מכאן מומר

ב') הא דמומר לע"ז או לחלל שבת דינם כגוי נראה לכאורה דהיינו שעבר אאיסור דאורייתא אבל בדרבנן י"ל דבין בע"ז ובין בחילול שבת לא חשבינין לי' כמומר לכה"ת כולה ולזה הסכים בס' תבואות שור כהפ"ח בק"א אמנם בס' בית הילל רצה לומר דגם בחילול שבת באיסור דרבנן חשיב כמומר לכה"ת כולה ולר' יהודה בהוריות דף י"א ע"א גם התבואות שור מודה. ואני בחידושי לחולין ישבתי דברי הרמב"ם דבפירוש המשנה דבשוחט בשבת חשיב מומר כדברי הס' בית הילל הנ"ל ושם מוקי מתני' כר' יהודה אבל לר"מ דפליג בש"ס עירובין בריש פ' הדר אפילו לענין לבטל רשות דהוי לאותו דבר מ"מ לא חשיב מומר גם הרמב"ם והבית הילל מודה דבדרבנן לא הוי מומר ולכך פריך שם שפיר ונוקמי' במזיד כר"מ וכמ"ש הר"ן בחידושיו דשם חשיב בתחילת השחיטה מקלקל ואסור רק מדרבנן

ג') בכמה פעמים נעשה מומר. הדבר פלוגתא בין רבוותא והסכמת כל האחרונים דאם כבר עבר פעם אחד נעשה מומר וא"כ הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה. וראי' גדולה לפי ענ"ד לזה מע"ז דף כ"ו ע"ב אכל פרעוש אחד כו' הרי זה מומר והתם ע"כ בפעם אחד חשיב לי' מומר וכ"ש לפי מאי דמתרץ התם בעי למיטעם טעמא דאיסורא ובתוס' שם ד"ה התם בעי למיטעם כו' דמוכח דמיירי בפעם אחד וצ"ע. אמנם בשוחט לע"ז או בשבת אי חשיב באותו שחיטה עצמו כמומר לאסור שחיטתו הש"ך בסי' ב' סקי"ז הסכים לומר דבאותו שחיטה לא חשיב מומר וביש"ש יש סתירה דבפ"ק סי' ז' פסק דבאותה שחיטה לא חשיב מומר ובפ"ב סי' כ' סותר לזה וכמו שהקשה בתבואת שור ובפמ"ג

ולפי ענ"ד דהמהרש"ל סובר דגבי שבת לא שייך לחלק השחיטה דתחילת השחיטה מקלקל הוא אבל לענין ע"ז כיון ששחט סימן אחד כבר חייב משום ע"ז כדאיתא בסנהדרין דף ס"ב ע"א ורש"י ד"ה תיפוק לי' מאחת כו' משום דעשה מעשה חטאת עוף וא"כ שפיר חשיב כמומר בסוף שחיטה. ועוד יש לחלק לענין לתאבון דהיינו בחילול שבת דשייך לתאבון איכ"ל דבאותו דבר לא חשיב מומר. אבל בע"ז דלא שייך לתאבון כמ"ש הכ"מ פי"ג מאיסורי ביאה אפילו בפעם אחד חשיב מומר. וראשון עיקר

אמנם התבואת שור בסי' י"א הביא הרבה ראשונים הסוברים דאפילו בפעם אחד חשיב כמומר דהיינו אפילו באותה שחיטה ובשוחט בשבת במזיד שחיטתו נבלה או דמחלקין שחיטתו או דתרווייהו בהדי הדדי אתיין ובשוחט לע"ז נמי נ"מ לענין שחיטתו נבלה ומותר לשחוט אחריו אותו וא"ב דאם אינו מומר ואינו אסור רק מטעם תקרובת הוי רק שחיטה שאינו ראוי' ולענין או"ב קי"ל דשמה שחיטה כמבואר בסי' י"ו אבל אי חשיב מומר שחיטתו נבלה ולא קשיא מה שהקשה בפמ"ג סי' ב' סקי"ז וכדאיתא נמי בלשון חי' הר"ן בחולין דף י"ד ואנן קי"ל לחומרא לענין או"ב דלא חשיב מומר ולענין שבת לחומרא דחשיב מומר ואסור אפילו באותה שחיטה במזיד ודווקא בחילל שבת בפרהסיא בפני עשרה או דבר הנשמע לרבים. אבל בצנעא אפילו בכמה פעמים לא חשיב מומר. ולענין ע"ז אפילו בצנעא ובפעם אחד חשיב מומר ובאותו שחיטה ספיקא הוי ולחומרא

ד') וכל זה לדעת הרמב"ם וטוש"ע וכל האחרונים דס"ל דחשיב כגוי אמנם הש"ג בפ"ק דחולין בשם ריא"ז פסק דישראל המומר לכה"ת אינו כגוי שהרי מצוה על השחיטה ולכאורה קשה מ"ש מכתיבת ס"ת דממעטינין מומר בש"ס גיטין דף מ"ה ע"ב וחשיב לי' אינו בקשירה וכי תימא דהתם מדרבנן קאמר וכמו שפי' הר"ן בחד פי' בגיטין שם מ"מ גם כאן נימא דמדרבנן אסור. וזה נראה באמת כוונת הב"ח שהביא הש"ך בסי' ב' פקי"ו אלא שהר"ן והב"ח כ' כן במומר להכעיס ולדברי הריא"ז נימא דגם לענין מומר לכה"ת אינו אסור שחיטתו רק מדרבנן. ונראה דסובר דמומר חשיב בר זביחה כמו קטן דקי"ל ביו"ד סי' א' ובש"ך ס"ק כ"ז דחשיב בר זביחה ואע"ג דהוא אינו חושש לזבוח מ"מ אחרים מצווים עליו חשבי' לי' בר זביחה וכמו שמחלק נמי בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח בהא דלענין כתיבת ס"ת לא חשיב קטן בר קשירה דלענין מ"ע כיון דהוא אינו חושש לקיים המ"ע חשיב אינו בר מצוה לאותו דבר משא"כ לענין ל"ת הא אחרים מצווין עליו ולכך ס"ל להריא"ז דכאן חשיב כמו בר זביחה. ולדעת הפוסקים האחרים צריך לחלק בין מומר לקטן דמומר פורק מעליו עול ומיפר ברית התורה ואינו חשיב בר תורה ולא בר זביחה משא"כ בקטן כך אמרה התורה דרק מי"ג שנים חייב הוא בדיני התורה וקודם לכן רק אחרים מצווין עליו ולזה קטן חשיב שפיר בר זביחה ועכ"פ י"ל סברת הריא"ז דמומר חשיב שפיר בר זביחה מטעם הנ"ל

וכשיטה זו הביא הר"ן בחידושיו לש"ס חולין דף י"ד במתני' דהשוחט בשבת כו' בסוף דבריו דהואיל וקידושי' קידושין לא חשיב ככותי אלא דמשמע שם מהר"ן דאפילו לאותה שיטה מ"מ מודים דשחיטת מומר לע"ז (ולפי ענ"ד דהה"ד במומר לחלל שבת כדמוכח שם בלשונו דהרי ע"ז דן שם) מיסתרא באכילה עיי"ש ואלא שלא גילה לן הר"ן ז"ל דמהיכא ידעינן דאסור באכילה דכיון דמוזבחת מי שהוא בר זביחה כו' ליכא למילוף. ונראה דסוברים בזה כהרמב"ם בפ"ד משחיטה מוקרא לך ואכלת מזבחו מוכח שנכרי העובד ע"ז זבחו אסור וא"כ הה"ד למומר לכל התורה אלא דבהא פליגו דלהרמב"ם ילפינן מכאן אפי' שחיטתו נבלה ולהריא"ז מוכח רק איסור וכמו שהקשה בפר"ח ריש סי' ב' וא"כ נראה דגם הריא"ז מודה דאסור לאכול משחיטת המומר אלא דלא חשיב נבלה והא דסיים שחיטתו כשרה היינו דאין הפסול בשחיטה למיחשב כנבלה אלא שחיטתו כשרה לטהרה מידי נבלה

וראי' לזה דמתחילה כ' הריא"ז שם סתם דמומר לכה"ת שחיטתו אסורה. ועכ"פ לפי הנ"ל גם הריא"ז אפשר דמודה דלא חשיב ב"ב ולכך ממעטי' מקרבן כמבואר בת"כ הנ"ל וממילא דשחיטתו אסורה מקרא דואכלת מזבחו ופריך שפיר לרע"נ ומיושב קושית הראש יוסף עיי"ש דף ד' וה' ואפילו אין הפי' בריא"ז כנ"ל מ"מ מודה דאחיך לא מקרי דאחיך במצות בעי' וכנ"ל