מהר"ם שיק חושן משפט קצט

איתא בשאלה ולפי האמור מיושב דהנה. כבר הקשה הריטב"א במכות שם. דמאי פריך מוקדשין הא אפשר בשאלה לישני דמיירי בבא ליד גזבר מיהו קושיא זו לא קשה דבהקדש מזבח מאי גזבר שייך בי' וכמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג ע"ב דשייך בי' שאלה עד שיזרוק דמו והובא בתשובת מרן שם בתשובה הנ"ל ואין גזבר להקדש מזבח ולכך פריך הש"ס שפיר אבל מחמור דהוי הקדש מרה"ב לא קשיא להו משום דמיירי בהקדש בדה"ב וכבר מסר ליד גזבר וכמו שכתבתי לעיל דע"כ מיירי שכבר בא ליד הגזבר וכנ"ל

אמנם עדיין אין קושית מעלתו מיושב לגמרי דאכתי מושכחת לה בנודר עצמו קודם שבא ליד הגזבר דלפי הנ"ל הי' והמועיל עובר על בל יחל דברו. אמנם הנראה לפי ענ"ד דהנה קי"ל בשבועות דף כ"ו ע"ב וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ד הלכה י"ב דבנדרי הקדש אפילו לא הוציא בשפתיו אלא גמר בלבו הוי הקדש שנאמר כל נדיב לב יביאה כו' ומ"מ נראה לי דבנדיבת לב לחודי' מבלי דיבור אינו עובר משום לא יחל דברו דהרי בקרא כתוב להדיא לא יחל דבר"ו דייקא. ואפילו לפי דעת הרא"ש ריש הלכות ס"ת ודלא כתוס' ותויו"ט סוף פרק המפקיד דהחושב לשלוח יד בפקדון נמי חייב אע"ג דמקרא מלא דיבר הכתוב על כל דבר פשע מ"מ לאו דווקא דיבור היינו הטעם בלשון הקודש דיבור לאו דווקא דיבור אלא דגם הענינים והעסקים להסיבה נמי נקרא דבר איכא למימר דהה"ד מחשבה. אבל הכא דכתיב דברו והפירוש דיבור ממש ויגיד עליו ריעו דכתיב להדיא ככל היוצא מפיו יעשה וא"כ נראה דדווקא בהוציא בפיו עובר בבל יחל אבל לא בגמר בלבו

וכיון שכן איכ"ל דנעשה הקדש ע"י מה שגמר כן בלבו כי סתמא דמילתא היא כן דקודם דיבור ההגיוני עוד מקודם גומר בלבו ואח"כ שולח דברו ולשונו תהלך להודיע את אשר גמר בלבו וא"כ כיון שכבר עוד מקודם שהוציא בפיו כבר נעשה הקדש ואסור בהנאה משום לא תוכל לאכול בשעריך מחמת שגמר בלבו ואח"כ כשמוציא אח"כ בשפתיו נאמר כי שוב ניתוסף עליו איסור בנדר הזה משום בל יחל. ואיכא למימר דאין איסור חל על איסור וא"א לאיסור בל יחל לחול על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך

וכל זה בגדול דאיכא גבי' משעת גמר בלבו לאו דלא תוכל לאכול בשעריך. אבל שם בנידה דמיירי במופלא סמוך לאיש ושם ילפינן באותו ברייתא למיעוטי מזה הדבר דדווקא לענין הנאמר באותה פרשה מופלא הסמוך לאיש הוי כגדול. והה"ד אם לא נאמר זה הדבר אלא לפי מאי שאנו דנין שם דדין הזה דמופלא סמוך לאיש הוי כגדול נאמר בפרשת בל יחל ומשם נילוף דהה"ד לאינך שפיר קאמר דיש בהקדש מופלא סמלא"י איסור בל יחל. אבל לעולם בגדול איכ"ל כיון דיש לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כו' אי אפשר דיחול עליו לאו דבל יחל. ולכך לא הביא הרמב"ם במועיל בהקדש דיהא עובר משום בל יחל וגדולים דברי חכז"ל עמוקים ושרירין וקיימין

וגם במופלא לא הביא הרמב"ם דעובר משום בל יחל דהרמב"ם בפי"א מנדרים לא פסק כהברייתא דזה הדבר הוי מיעוט למעט דאין בהקדש מופלא דין גדול רק למה שנאמר באותה פרשה וממילא דגם במופלא עובר משום לא תוכל וא"כ שוב א"א שיעבור על בל יחל. והטעם שלא פסק הרמב"ם כאותה ברייתא כמו שכבר העיר הלח"מ שם על זה. נראה לי משום דס"ל להרמב"ם דהש"ס ב"ב דף ק"כ ע"ב דיליף דרשות אחרות מזה הדבר פליגא אסוגיא הנ"ל וכבר כ' בקונטרס מיוחד בשמעתין דמופלא סל"א טעמו של הרמב"ם למה פסק כסוגיא דב"ב ולא פסק כסוגיא דנידה ואין כאן מקום להאריך בזה ועכ"פ הדין אמת ונכון דלית במעילה איסור בל יחל. ובזה אסיים בברכת עולם. החיים והשלום. מנאי ידידו הדוש"ת הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ס'

ע"ד חקירת הרב מהר"ל עטלינגער ני' אי כותבין פרוזבול בזה"ז דאין רשות לב"ד להפקיע ממון מטעם דינא דמלכותא דהא אמרינן בגיטין דף ל"ו ע"ב דבעינן ב"ד אלימו לאפוקי ממונא ואפילו לפי מ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ס"ז סעיף י"ח דיכולין לכתוב בכל ב"ד מ"מ צריך להיות ב"ד דאלים לאפוקי ממון עיי"ש ולפי ענ"ד נראה פשוט דלא מבעי' לפי מ"ש הרמ"א דבזה"ז נוכל לסמוך על הפוסקים דבכל ב"ד כותבין פרוזבול בוודאי דלא בעינין ב"ד דיכול לאפוקי ממון דלפי סברא זאת תיקן הילל לכל הדורות והוא שהפקיר הממון ואנן שלוחותייהו דקמאי עבדינין בכל מילי דאיכא חסרון כיס ושכיחא וכן מבואר מלשון המל"מ בפ"ד מהלכות מלוה ולוה דין י"ד דאין כאן הפקעה חדשה עיי"ש והרבה דיני תורה אפילו בגיטין וקדושין תלואים בדיני הפקר ב"ד הפקר וכי יעלה על הדעת לומר דאינם נוהגין בזה"ז וכן כאן הילל לכל דרי עלמא תיקן והפקיר דכל מי שימסור שטרותיו דבריו לב"ד אפילו לב"ד הדיוטות כולם שלוחי דהילל נינהו וכמבואר בש"ס ב"ק דף פ"ד ע"ב

אמנם אפילו לפי שיטה הראשונה דבעינין ב"ד אלים לאפוקי ממונא מ"מ הדין פשוט דכתבינין פרוזבול בזה"ז דהרי אין המלכות גוזרת רק על שאין רשות לכוף את חבירו אבל אם שניהם רוצים לקבל עליהם דין תורה אין כאן מניעת המלכות וכיון שמחוייב כל בר ישראל לשמוע בקול ב"ד הם הנוגשים אותו ואומרים לו שחייב לשלם ומכריחין אותו ומחייבין אותו לשלם ולשמוע בקולם והפקירם הפקר שהממון של החוב הזה שביד הלוה הוא גזל בידו מפני שהוא מעות של המלוה ואם הלוה גבר אלים ואינו רוצה לשמוע בקולם הם רשאין לכופו בערכאות כדקי"ל בחו"מ סי' כ"ו וכ"ש בנידון שלנו שבדיניהם בלא"ה מפקינין מיני' וא"כ ממנ"פ הוא מחוייב והוא פשוט לפי ענ"ד. ויעויין ברא"ש פ"ק דגיטין סי' יו"ד מ"ש גבי ערכאות של גוים וגם עביד אינש דינא לנפשי' במילתא דברירא לי' כדקי"ל בחו"מ סי' כ"ד וא"כ ה"נ כאן אם יבוא לידו רשאי הוא להחזיק בו וא"כ בוודאי כתבינין פרוזבול או מסרינין דברים לב"ד ודברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים זהו הנראה לפי ענ"ד ברור ונכון הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה סא לברר דין המומרים וכל פרטיהם

בתורת הבית להרשב"א בשער הא' במ"ש ור"א מוקי למתני' כו' וראיתי לבאר מתחילה מקור דיני המומרים ואח"כ נבוא לדברי הרשב"א אי"ה. וראשונה אבאר דין מומר לחלל שבת וע"ז. הנה בחולין דף ה' מסיק הש"ס לדרב ענן בתיובתא מברייתא דמכם דקאמר חוץ מן המומר ומנסך את היין כו' ומפרש הברייתא דמומר לנסך היין קאמר כו' ותיובתא דרב ענן דאי לא הי' מוכרח לפרש מומר לנסך היין לא הוי קשיא על רב ענן וכקושית הרשב"א דאיכ"ל דרב ענן מיירי רק בעובד ע"ז. אבל כומר לע"ז בוודאי גם רע"נ מודה דנהי דסובר דאינו מומר לכל התורה כולה וכפרש"י בחולין דף ד' ע"ב ד"ה אחאב כו' דרק יצרא דע"ז תקיף להו אבל בנבלה לא פקרו וקרי' בי' וזבחת כו' מי שהוא חושש לזבוח. אבל כומר לע"ז בוודאי גם רע"נ מודה דחשיב מין ושחיטתו לע"ז וכדאיתא בש"ס דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה איזה מין כו' ולזה כוונו התוס' בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מומר כו' ובמין האדוק בוודאי מורידין וכמבואר בע"ז דף כ"ו ולא חשיב ממילא ב"ב וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ב ע"ב עיי"ש

ואפילו אם נימא דלענין קרבן אין סברא לחלק בין אדוק לשאינו אדוק דאי חשיב כמומר לכה"ת כולה גם במומר לע"ז נימא הכי מ"מ י"ל דהטעם דפסול משום דהברייתא אתיא כר"א לקמן דף ל"ח ע"ב דס"ל זה מחשב וזה עובד וא"כ לא מושכחת לה דיביא מין האדוק קרבן ובמחלל שבת י"ל דחמיר עוד יותר מעובד ע"ז כיש גורסין ברש"י חולין דף ה' אבל לפי מאי דמפרש הש"ס חוץ מן המומר לנסך את היין מבואר דמיירי במומר ולא במין וא"כ קשיא לרע"נ. וטעמא דבאמת אין מקבלין קרבן מהנך מבואר בתי"כ פרשה ב' הלכה ג' משום דהנך הפרו ברית ולא מקרי בני ברית ואינם בכלל בני ישראל שהוא שם למקבלי ברית עיי"ש. והיינו ע"כ משום דחשיבו כמומרים לכל התורה שנתנה בברית וכמבואר שם וא"כ לכל דיני התורה דבעינין בהו ב"ב או בני ישראל חשיב מומר לע"ז או מומר לחלל שבת כנכרי וא"כ במומר לע"ז בוודאי שחיטתו אסורה מן התורה כמו נכרי העובד ע"ז דלכ"ע שחיטתו אסורה מה"ת

אבל במחלל שבת הי' מקום לדון דלפירוש המפורשים בהרמב"ם פ"ד מה' שחיטה דנכרי שאינו עוע"ז אינו אסור רק מדרבנן וכבר הבאתי (עיין בחיו"ד סי' ת"ג) שכן נראה לפי ענ"ד להוכיח כן וא"כ גם כאן אמאי יהי' אסור שחיטתו ודוחק לומר דמדרבנן. אבל האמת יורה דרכו כיון דחשבי' לי' כמיפר ברית כל התורה אם כן גרע מגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר שבע מצוות ואנו מצוון להחיותו משא"כ רשע כזה דמחלל