מהר"ם שיק חושן משפט קצה

כ"ד חודש. אבל אי נימא דגם קודם תשמיש מתיר וזה הוי לכאורה תקנה ברורה דבוודאי לא תתעבר וא"כ אמאי אסר מעוברת או מניקת חבירו

ואפילו לפרש"י דאינה מוכרחת לשמש במוך מ"מ לרש"י אי נימא דמותר לעשות כן אף קודם תשמיש אמאי אסרו מעוברת ומינקת חבירו ועכר"ח או דמוכרח דקודם תשמיש אסור או דצריך לומר דהתקנה של מוך אפילו קודם תשמיש איננה תקנה ברורה ודאית דגם בכה"ג אפשר לה לפעמים שתתעבר ובוולד דידיה סמכינין על הרוב משא"כ בוולד דאחרינא וכדאיתא בכתובות דף ס' ולפי מאי שנראה מדברי הפוסקים דתקנת המוך קודם תשמיש היא מילתא פסיקתא דמועלת וא"כ שוב מוכח דקודם תשמיש אסורא ליתן מוך

ועוד נראה לי ראי' דפלוגתא דר"מ ורבנן היא דווקא במוך לאחר תשמיש דכבר הקשה בס' בית מאיר בסי' ס"ג על הרמב"ם שלא הביא כלל פלוגתא דר"מ ורבנן. ותו דהנה כבר דקדק גם מעלתו ני' על ארוכות הלשון של החכמים שאמרו בלשונם משמשות כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו עלי' ומאי רצו באריכות הזה עוד קשה לי טובא לפי מאי דמשמע בשיטה מקובצת בכתובות דף ל"ט דאינ"ל דלכך התירו כזאת לבעל משום מצות עונה עיי"ש ותימה בעיני כיון שהיא סכנה לה בוודאי כה"ג לא מחייבתו התורה מצות עונה אדרבה הא התורה צוותה לנו ושמרתם לנפשותיכם והשמר לך ושמור נפשך מאוד וכשם דהמצוה היא על עצמו כן הוא מצווה ג"כ על אחרים

ולכן נראה לפי ענ"ד דהרי החוש והנסיון מעיד לנו שעפ"י הרוב אין אשה מתעברת לאחר שכבר היא מעוברת מוולד אחר דהרי נשי דידן אינם משמשות במוך אפי"ה הנסיון מעיד וחזינין שאינם מתעברות וחוזרות ומתעברות. וכן אנו רואין במינקת שיש זמן לאשה מינקת את בנה ואינה רגילה להתעבר יהי' מטעם שיהי' בין מטעם דדם נעכר ונעשת חלב או משום דאברים מתפרקין מ"מ הניסיון מעיד שאפילו בזמן שהאשה מניקה אינה רגילה להתעבר. וכן י"ל דגם בקטנה דנהי דאפשר לה להתעבר מ"מ עפ' אינה מתעברת. וא"כ לפי"ז אפשר לומר דסמכינין על רוב שאינם מתעברות רק ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא בוודאי אנו מחוייבים לחוש אלא אפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטא מ"מ הא אמרינין בעלמא היכא דאפשר לברורי מבררינין וא"כ ה"נ הי' ראוי לשמש במוך

אלא דכבר כ' הנוב"י בחיו"ד סי' כ"ה דזה דאמרינין דהיכא דאיכא לברורי מבררין זה דווקא אם על ידי הבירור מבררין כל הספק אבל אם אפילו אחר הבירור יהיו צריכין לסמוך על הרוב אז אינו צריך לברר עיי"ש וא"כ י"ל דכל אחד לפי שיטתו דר"י דחייש למיעוטא סבר דג' נשים משמשות במוך כיון דמדינא חייש אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא ורק דהי' לנו לחוש מצד איכא לברורי ע"ז שפיר אמרו משמשות כדרכן אפי' ע"י מוך לאחר תשמיש מ"מ מן השמים ירחמו דלמא תהי' מן המיעוט. אבל כל זה תינח אי פלוגתתן במוך לאחר תשמיש כו' ומזה ראי' דקודם תשמיש בוודאי לא התירו לשמש במוך. ובזה ג"כ יש לישב ולומר דמטעם זה לא הביא הרמב"ם פלוגתא דר"מ ורבנן די"ל דעיקר פלוגתתן רק אי אזלינין בתר מיעוט ופליגו בטעמא ולמה להרמב"ם שאין דרך הרמב"ם להביא טעמי ההלכה ורבנן השיבו זה רק לדבריו דר"מ (ודווקא כאן אבל לענין מינקת חבירו דהוי חשש פיקוח נפש בוולד ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב משא"כ בעיבור דלאו נפש מקרי כנ"ל)

ועפי"ז מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל על מקצת מפורשים דכתבו דהתירו משום כדי לקיים מצות עונה והקשיתי וכי משום מצות עונה התירו סכנה. ועפ"י הנ"ל מיושב דהנה בג' נשים הנ"ל התירו מצד הרוב ולכך ס"ל דאפילו קודם תשמיש מותרת לשום שם מוך וא"כ לפי"ז אפילו להנך פוסקים אי שייך בהנך ג' נשים אבל בנידון הנ"ל שאנו בו עתה שכבר הוחזקה שלא תלד וילד בר קיימא וגם אפשר שתבוא עי"ז לידי סכנה בכה"ג נראה דאין עליו מצות עונה וגם הנך פוסקים מודים דקודם תשמיש אסורה ליתן מוך כן נראה לפענ"ד

ועכ"פ לדעתי ואם אמנם אין דעתי מכרעת לא מצאתי מקום היתר ליתן מוך קודם תשמיש. ושאר תקנות כבר מבוארים באהע"ז סי' כ"ה ודברי ספר חרדים המובאים בשל"ה בשער האותיות דאין להכניס עצמו בחיוב חשש מיתה ושתיית כוס עקרין שהתיר מרן הגאון בעח"ס זצ"ל בחאהע"ז סי' כ"א בנידון כזה. הרי בנידון הנ"ל עדיין לא קיימו מצות פו"ר. וא"כ בוודאי לדעתי א"א רק שיפרוש ממנה הבעל. ובכה"ג נראה דאין חיוב עונה עליו וגם משום ביטול מ"ע דפו"ר ליתא דאונס הוא דמה, לי חולה זה או שאר חולה באשה דאמרינין דנסתחפה שדהו ובפרט שעי"ז יש תקוה כפי מה שמבטיח הרופא שאם יפרוש בעלה ממנה זמן ידוע תתרפא ותהא יכולה גם כן להוליד וולדות של קיימא. וזה עדיף ממה שאמרו מוטב לחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה שזה עצמו שפורש עכשיו עצמו ממנה זהו עצמו יגרום שאח"כ יהא יכול לקיים על ידה מצות פו"ר וא"כ הביטול עצמו גורם המקום

ונראה לי ראי' לזה שהרי אמרו במשנה באבות בן י"ח לחופה וקשה הא כל מ"ע שבתורה מוטל עליו מיד כשנעשה בן י"ג שנים. ותירצו המפורשים משום דעדיין אין כחו שלם ובן עשרים לרדוף אמרינין ומוטב להמתין עד שיתחזק ויתרבה כוחו בכדי שיהא יכול לקיים המצוה כדינו. וה"נ כן בזה. וצריך לבחור ולשאול רופא מומחה בדבר זה כי אין לסמוך על דברי הרופאים אם אינם בקיאים ומומחים. ובכה"ג אזלינין בתר המומחה טפי וד' ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל והוא יעזור ויגן ויושיע לכל בני ישראל דברי ידידו הדו"ש וחותם בברכה משולשת הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ה

הנה בעלי שומר ציון מכתב נ"א הביא בשם הרב דק"ק פעגערסהיים כו' פלפול והערה לומר דאע"ג דקי"ל דאין מתאבלין על תינוק שמת תוך למ"ד אבל אנינות חל עליו דאנינות תליא במוטל עליו לקברו ונפל חייבין לקוברו כמו שהביא מג"א סוף סימן תקכ"ו. ולפי"ז גם בנפל חייבין להתאונן עליו. ועוד הביא ראי' מהרמב"ם פ"א מהלכות אבל שהביא ראיה דאונן מותר ברחיצה וסיכה מדוד שסך כשמת לו התינוק אע"ג דהתינוק מת תוך למ"ד ומוכח דאנינות נוהג ושייך גם על תינוק שמת תוך למ"ד

והנה ראי' זו מהרמב"ם אינו ראי' כלל דהרמב"ם הביא שפיר ראייתו שהרי הש"ס במ"ק דף ט"ו ע"ב יליף מוינחם דוד את אשתו ויבא כו' דאבל אסור בתשמש המטה והרי אבילות בוודאי ליתא בתינוק וע"כ דס"ל לש"ס דידעו דכלו לו חדשיו וכמו שהאריך בכל זה הרד"ק בשמואל ב' קפיטל ב' פסוק כ' דע"כ ס"ל להש"ס דידע דוד דכלו לו חדשיו וא"כ שפיר הביא הרמב"ם ראי' דסיכה שרי' ולעולם בסתם ולד אין בו אנינות וא"כ אין שום ראי' מהרמב"ם דחל אנינות בקטן פחות מלמ"ד וא"כ לא נשאר רק הקושיא דהרי אנינות תליא במוטל לקוברו

ובאמת ראיתי שהביאו קושיא זאת גם בשם ספר תפארת למשה. ולפי"ז לפי מה שרצה המג"א בסוסי' תקכ"ו לומר דאפילו בנפל גמור חייב לקוברו א"כ גם בנפל גמור חייב באנינות ואנכי שמעתי ולא אבין דהאיך אפשר לומר הואיל וחייב בקבורה יהי' אסור בכל העצות ואפילו באכילת בשר ויין וכי עדיפא מצוה זאת מכל מצוות האמורות לבטל משום זה מצוה אחרת. ונהי דמת מצוה עדיף משאר מצוות לבטל בשב ואל תעשה הרי אמרו הטעם משום דגדול כבוד הבריות כו' וכן כאן אמרו בירושלמי משום כבודו כו' והיינו בבר קיימא שהי' נשמת חיים באפיו חייב בכבודו אבל נפל כ' בפשיטות בנוב"י ח"ר באו"ח דאין שייך שחייב בכבודו וכיון שאינו חייב בכבודו נהי שחייב בקבורתו מ"מ איך נבטל עבורו מצות כיון שאינו חייב בכבודו וא"כ פשיטא שאין שייך בי' אנינות

וכל זה בנפל גמור ואפילו במת תוך למ"ד לא מבעי' לדעת הרמב"ן וסייעתי' המבואר באהע"ז סי' קנ"ו דס"ל דאפילו חלה ומת הוי ספק גמור פשיטא דכיון דהמצוה שהוא מחוייב היא וודאי וזה אם הוא מחוייב בכבודו הוי ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ואפילו באכלו ארי או נפל מן הגג או לדעת הפוסקים דאפילו בחלה הוי רוב וולדות בני קיימא ומה"ת חייב בכבודו אפי"ה פשוט דלא שייך בי' אנינות דהאי שאמרו משום שהוא מחוייב בכבודו כבר כ' הר"י ריש פרק מי שמתו דהיינו לסופדו ומטעם זה אסרו עליו בשר ויין שהוא המשמח ומחוייב לאכלו בזמן שמחה ואיך יאכל בשעת מרירות. ואפילו דעתו כדי לשכך מרירתו כנאמר ויין למרי נפש זהו בזיון בעצמו שבשעה שמתו מוטל לפניו אין לנחמו ואין לבטל מרירתו. וכן מה שפטרו אותו שלא יעשה המצוות הכל בשביל טרדה דמצות הספד ומרירות אבל בקטן תוך למ"ד דהדין שאין מתאבלין עליו ואין לו כל כך מרירות אמאי יהי' אסור בדבר שהאונן אסור בו

ועוד הרי מה"ת חייב בכל המצוות והוא מותר בבשר ויין ורק מדרבנן אסור והרי מדרבנן חשבינין למת בתוך שלשים