מהר"ם שיק חושן משפט קצד

שרי כיון שאינו נעשה כשלוחו לזה ע"כ בכה"ג נראה לי להתיר והנראה לפי ענ"ד כתבתי

ומה שכ' מעלתו בענין אין שיעורין לב"נ דזה הוי רק לענין אכילה דנשאר על לשון אכילה משא"כ לענין גדלות י"ל דבעינן דווקא איש. באמת אין זה מספיק דמי יאמר לנו דנעשה איש מבן י"ג שנה אולי איש בעינין שיהי' בן י"ח או בן כ' וכדאיתא במשנה דאבות בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח וא"כ ע"כ שוב אנו צריכין להלמ"מ דאיש נקרא בן י"ג ובאמת שם באבות פ"ה הביאו רש"י ושאר מפורשים דיש לימוד לאיש שהוא מבן י"ג מן ויקחו שמעון ולוי איש חרבו וגמירי ע"י חשבון דהיו אז בני י"ג שנה א"כ הוי שוב דין תורה דילפינין סתום ממפורש כברייתא דר' ישמעאל. וא"כ שוב אנו צריכין לומר דבגוי אין שיעורין דלהם לא ניתנה ברייתא דר' ישמעאל. ודברי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל שכ' בחיו"ד סי' שי"ז הם דברים ברורים ומסתברים דדבר התלוי' בצווי לעשות או שלא לעשות תליא בדעת וא"ש דבריו דלולא הלמ"מ היינו דנין כל קטן לפי דעת שכלו. וד' יעזור לו ויצליח אותו בברכה והצלחה כאות נפשו דברי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ג בעזהי"ת חוסט ערב סוכות שנת תרל"ד לפ"ק החיים והשלום וכל טוב למחותני הרבני המופלא ומופלג בתורה חרוץ ושנון מוה' אברהם פראגיר ני'

אשר חקר מעלתו ני' אם בזה"ז הוציא אחד בטעות את הלולב בשבת אם נימא דיטול הלולב לצאת בו כדי שיהא טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ויהי' פטור כמו דאמרינן בשבת דף ד' ע"א דהתירו לו לרדות הפת בשבת כדי להצילו מאיסור כרת או דלמא אסור ליטול שאין כאן מצוה כלל דאפקיעו רבנן למצות היום או משום דהעמידו דבריהם במקום כרת ולא דמי לרדיית הפת שע"י הרדיי' לא עבר משא"כ כאן דמ"מ חילל שבת ועוד סברות שיש לחלק. ומעלתו האריך טובא ולבסוף כ' דנראה מסתימת לשון הרמב"ם דגם בזה"ז אם טעה והוציא את הלולב בשבת יטלנו לצאת בו ועי"ז יפטר מחיוב דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה זהו תוכן מכתבו בדבר זה

ולפי ענ"ד פשוט דאינו מועיל לו נטילתו לצאת בו לפוטרו וממילא אינו רשאי ליטלו מחדש. דהנה בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה מבואר בפסחים דף ע"ב דבעי' תרתי דיהא טרוד בטרדא דמצוה וגם עשה מצוה ורק אז כיון שבא לידו העבירה ע"י טרדא דהמצוה לא דמי לשאר שוגג ולכך לר' יוסי אפילו אם באמת לא עשה מצוה פטור דטרדת המצוה מחשיבו לאונס (ומטעם זה אין לו לשיטתו תי' על ר"י למה לא נקט דינו בשופר ולא הבנתי דבריו בזה) זהו דעת ר"י בסוכה דף מ"ב אבל אנן קי"ל כר' יהושע בפסחים ובשבת דף קל"ז דבעינין ג"כ עשה מצוה ותרתי בעינין טרדת מצוה ועשה מצוה וטרדא זו דבעינין מבואר בפסחים דף ע"ב ע"א וברש"י שם ד"ה ותסברא דבעינין שיהא הטרדא באמת דהיינו שהוא מחוייב באמת במצוה ההיא. אבל אם טעה וסבר שהוא מחוייב במצוה ההיא ועי"ז הי' טרוד ובאמת לא הי' מחוייב באותו המצוה א"כ הי' הטרדא שגרם העבירה בטעות א"כ שוב הוי כמו שאר טעות ושוגג דמחייבו חטאת והרי גם כאן עיקרו הי' טעות

וזה הוא כוונת התוס' ביבמות דף ל"ד ע"א ד"ה טעה כו' בתירוצם. והמהרש"א שם במהדורא בתרא הקשה הא ר"מ משום דנותן לדחות קאמר. ולא ק"מ דכוונתו ניתן לדחות היינו דהטרדא הוא באמת שיש עליו החיוב היום למול. ובזה אני מישב דברי התויו"ט בריש שבת במשנה א' שכ' שם לפרש דברי הרע"ב דפירש עני דנקט אע"ג דעוסק במצות צדקה. והקשה התויו"ט דלמה באמת חייב ותי' דדווקא בלולב דנותן לדחות עיי"ש וכבר תמהו עליו וכן שמעתי ממרן הגאון זצלה"ה שתמה עליו. ונראה דהנה העני המוציא הצדקה שנותנין לו וגם כלים לרה"ר בשבת אם הי' עושה כן במזיד הרי הוא מומר לחלל שבת ואין כאן מצוה לפרנסו כדקיי"ל ביו"ד סי' רנ"א ואפילו עושה בשוגג מ"מ כיון שבעה"ב זה עובר בלפני עור אין כאן מצות צדקה יעיין באו"ח סי' קס"ח אלא שבעה"ב סבר דאיכא מצות צדקה והוי טרדא דמצוה בטעות והיינו שלא ניתנה לדחות דקאמר לענין מילה ושיגרת לישנא זה נקט נמי בלולב דבעינין שיהא טרדת מצוה באמת

ואם כן לפי"ז בדווקא קאמר ר' יוסי בסוכה דף מ"ב ביום טוב ראשון שחל בשבת דאז הי' ג"כ חיוב הנטילה אלא שלא דחי שבת ולכך הי' הטרדה באמת והוי כעין אונס ופטור. אבל אם הוציא בזה"ז לרה"ר בוודאי חייב שהרי לא הי' טרוד. ואם טעה וסבר שחול הוא טרדא דטעות לא מהני ומלשון המשנה ולשון הרמב"ם עצמו יש לדייק כן דנתנו טעם מפני שהוציאו ברשות והיינו בזמן שביהמ"ק קיים שהי' הלקיחה ברשות. אבל אם הכל הי' שלא ברשות אלא ששכח בוודאי חייב ואינו פטור משום טעה בדבר מצוה וכדלעיל והרמב"ם הרי מביא גם הדינים דהיו שייכים בזמן המקדש כן נראה לי פשוט בזה. וממילא כיון דאינו נפטר בזה אם כן הוא בכלל איסור נטילה בשבת

ומה שרצה מעלתו ני' עוד לומר דאפילו במצוה דרבנן חשיב טעה בדבר מצוה ופטור אם אמנם שאמר בזה פרפרת לישב דברי הרמב"ם. יעיין בטעם המלך בה' שופר כי שם מבואר בהיפוך. ובאמת בלשון הרמב"ם שכ' כדי לצאת בו מבואר ג"כ בהיפוך. ומטעם זה לא הי' צריך הרמב"ם להביא תי' הש"ס דלקחו בכלי כי רמז זה בלישנא יתירה שכתב, ובחידושי אמרתי לישב בדרך אחר אבל זה נראה לי עיקר דאימתי יוצא כבר כ' בהלכות לולב כן נראה לי ידידו מחו' הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ד. בעזהי"ת חוסט עש"ק פ' ויחי תרל"ז לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג מו"ה משה צבי רויזניטץ ני' מו"צ בפעטרא וויסעלא יע"א

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד אשה אחת שיש לה מכה בבטנה וכל זמן שלא תתעבר יש לה ווסת כמו לשאר נשים אבל כשתתעבר מיד יתהפכו עליה כוחותיה ואינה יכולה לטהר עצמה לבעלה גם תחלה עד שתלד הוולד וכבר הוחזקה זה שלש פעמים שילדה הוולד קודם זמנה מחמת ריבוי הדם והוולד מת קודם שלשים יום והרופא מבטיח שיכול לפעול להיות מזור לחליה להיות כשאר נשים באופן שאם בעלה יפריש עצמו ממנה לגמרי עד שתשיב לבריאתה. ובא השואל לשאול אם יש מקום להתיר לבעלה לשמש עמה באופן שלא תתעבר ואם לא אם מותר לו לפרוש ממנה לבטל מ"ע דפרו ורבו שעדיין לא קיים מצות פו"ר. וחתני הרב המאוה"ג המופלג מו"ה יעקב פראגער נ"י מאבדק"ק אדא ודשם האריך בענין זה וביקש מעלתו ני' ממני לכתוב דעתי בזה

והנה בגוף הדבר כבר האריכו הפוסקים ומרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד סי' קע"ב כ' דאסור לשמש במוך שהיא נותנת לתוך גופה קודם התשמיש וכן העלה בס' אמרי אש בחיו"ד בסי' לאסור וכן בתשובות הגאון מוהע"ק איגר זצ"ל בסי' ע"א כ' ג"כ לאסור אפילו אחר התשמיש ושם בסי' ע"ז חזר מזה להתיר לאחר תשמיש ומשמע שם מדבריו דאם האשה אינה יולדת בר קיימא יש איזה מראשונים הרמב"ן והריטב"א והרשב"א ותלמידיהם דמשמע מדבריהם דאפילו קודם תשמיש מותר ועכ"פ כולם לא התירו ואנן מה נענה אבתרייהו ומאן ספון להכריע נגד דבריהם אלא בפתחי תשובה באהע"ז סי' ס"ג הביא בשם תשובת חמדת שלמה להתיר. ואנן קיי"ל דאזלינין בתר רובא

ובלא"ה גוף הדבר צ"ע ולכאורה נראה לי להביא ראי' גדולה דקודם תשמיש אסור דהנה לכאורה קשה לי טובא דמרא דשמעתתא ביבמות דף ס"ב ובכתובות דף ל"ט הוא ר"מ דהוא ס"ל דג' נשים משמשות במוך וחכ"א משמשות והולכות כדרכן ומן השמים ירחמו. והנה ר"מ עצמו הוא ג"כ מרא דשמעתתא ביבמות דף מ"ב ובכתובות דף ס' דס"ל דמעוברת חבירו ומינקת חבירו לא תנשא לאיש עד לאחר כ"ד חודש וכדמסיק הטעם משום דמעוברת סתמא למיניקה קיימא ויש לחוש לסכנת הוולד וקשה לי טובא כיון דר"מ סובר דכל מעוברת וכן מינקת לא תשמש רק ע"י מוך לדעת ר"ת. וא"כ בשלומא אי נימא דר"מ לא התיר אלא לאחר תשמיש דווקא לקנח עצמה במוך וזאת התקנה אין הדבר ברור כל כך שמועיל וכמו שהאריך בתשובת רע"ק זצ"ל א"כ אתי שפיר מה שאסר ר"מ מעוברת או מניקת חבירו להנשא עד אחר