מהר"ם שיק חושן משפט קצב

אם אינם תרומה ובזה יכול לחשוב היום ולא נקט לשון שבועה דלשעבר אבל הטור דסתם וכ' סתם שבועה שרי' ולשון נדר מפרש ולשון שבועה אינו מפרש משמע לי' לב"י דמתיר בכל לשון שבועה אפילו בשבועה דלשעבר והיינו דכתב דיליף זה מירושלמי וכמ"ש הש"ך והיינו דווקא בגוונא שיוכל לבטל בלבו ולחשוב פירוש אחר

ומטעם זה נראה דאפילו באיכא אונס סכנת נפשות צריך ג"כ שיבטל בלבו דנהי דמשום סכנת נפשות הכל שרי מ"מ הא כ' הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דשבת דחוי', אצל פק"נ והה"ד כל המצוות וכיון דרק דחוי' כל שאפשר לצדד דרך היתר בוודאי צריך לצדד וכיון שיחשוב בלבו לא יהי' עבירה אפילו במקום פק"נ צריך לחשוב ולבטל בלבו כמ"ש הרמ"א שם בסי' רל"ב סעי' י"ד והטו"ז שם ס"ק כ"ז הקשה עליו חדא דלא ידע איך מושכחת לה לבטל בלבו עיי"ש וזה אפשר שמכוון שלא ראה כמכחול בשפופרת וכדאיתא ספ"ק דמכות דשאלינין לעדים לרע"ק כן. ועוד הקשה דלמה צריך בפק"נ ביטול בלב ולא קשה דלהנ"ל גם בפ"נ כל דאפשר למיעבד בהיתר צריך לעשות. ובוודאי אם אין שום תחבולה לעשות ביטול בלב אז יש חילוק בין דבר דאית בי' פ"נ או שיש בו רק הפסד ממון וא"ש

וכל זה לדעת הש"ך וסייעתו אבל הדגו"מ פקפק על ראיות הש"ך מדברי התויו"ט. ובס' שמלת בנימין הקשה על גוף הדין של הרא"ש והש"ך דמנ"ל להקל כולי האי ובירושלמי כ' השמלת בנימין לפרש כעין פי' הפני משה. מיהו זה כבר יישבתי ועשיתי סמוכין דהפירוש בירושלמי כמ"ש הב"י. ובס' ברכי יוסף הביא ג"כ בשם רבינו ישעי' הראשון לאסור בשבועה דלשעבר והשיג מדבריו על דברי הרשד"ם הנ"ל. מיהו באמת תמהני הרי הרשד"ם מיירי באופן שיכול לבטל בלבו והרי הר"ר ישעי' כ' ג"כ דאם אין משביעין על דעתם ובלא מרמה. ויכול לחשוב בלבו איזה ערמה אפשר דשרי במקום אונס עיי"ש בלשונו שהביא הברכי יוסף שם מיהו בריטב"א הובא בנמוק"י שם בנדרים כ"ח כ' דעל שבועה דלשעבר אינו יכול לישבע יעיי"ש ולא משמע בכוונתו כמו שכתב הר"ר ישעי' הנ"ל

ועתה נשוב לנידון שלפנינו לא מבעי' לדעת האוסרין לישבע בלשעבר. דאינו רשאי לישבע אלא דאפילו למאי שסתם הרמ"א והש"ך כהרא"ש מ"מ כבר כתבתי דאיכ"ל דדווקא בהיזק שיבוא מעתה ממון של ישראל ביד גוי ומכאן ואילך דהוי כתוא מכמר אבל להציל ממה שלקחו כבר לא שמענו ואפילו נימא כתי' הב' מ"מ בעינין שיבטל בלבו דהיינו שיחשוב פי' על לשון שבועתו באופן שאינו נשבע לשקר ובנידון שלנו לא אדע מה פירוש יכול לחשוב בזה כיון דדייק ואומר דיש לו היזק ס' זהובים הרי נשבע לשקר לא בשביל היזק ממון ומלבד השבועות שקר הוי ג"כ גניבת גוי דאסור דהרי לא נתחייב יותר ממה שהזיקו

ואולי אפילו ההיזק שעולה כנגד מה שהי' הישראל יכול להרוויח א"צ לשלם דקי"ל דמבטל כיסו של חבירו פטור עיין בחו"מ סי' שפ"ו ואפילו מה שהזיקו מהקרן שמשלם הישראל עבור הרשיון והזכות למכור יי"ש צ"ע אי חשוב היזק בידים. ונהי דלפי ענ"ד חייב לשלם לא מבעי' לדעת הי"א ברמ"א סי' שפ"ו סוף סעי' ג' דאפילו בגרמא משלם אלא אפילו בעינין דווקא גרמי עיי' בפ"מ ח"א סי' פ"ב שחייב לאחד לשלם ממה שעכבו למכור בשוק וכ"ש הכא די"ל כיון דדינא דמלכותא דינא וזכות הריוח מי"ש הוא של השוכר והגוי שמכר יי"ש הוי כגוזל ריוח זה מהישראל השוכר הרשיון וחייב להשיב

מיהו רש"י בעירובין דף ס"ב ד"ה לא ניתן להשבון פי' דגוי א"צ להשיב דקים לי' בדרבה מיני' ונהי דהתוס' חולקין על רש"י מ"מ לענין שבועת אונס לא שמענו דמקרי אונס כה"ג ולכך פשוט בעיני דאינו רשאי לישבע אלא יודה בעצמו שס' זהובים שאמר זאת אמר רק לפי אומדנא שלו ואנו בני ישראל אינם רשאים לישבע על אומדנא ועל כן מבקש מהם שהם יעשו אומדנא לפי ראות עיניהם. ועפ"י השתדלות נראה שיזכה בדיניהם שהרי כמה פעמים פוסקים בדיניהם לשלם ההיזק עפ"י אומדנא זהו הנראה לפי ענ"ד ויהי' ד' עמו דברי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה נו"ן החיים והשלום וכל טוב למחותני המאוה"ג המופלג בתורה החרוץ

ע"ד עובדא ביש שאירע שאחיו המנוח המופלא מוה' מרדכי ז"ל מת באסרו חג של פסח שנת תרכ"ג מיתה פתאומיות ר"ל ונחשדת אשת אחיו שהיא נתנה לבעלה סם המות ויש כמה אומדנות על זה וקצת הודאה גם היא נחשדת מאיש אחר אשר לפי הנראה הוא הי' בעצה הרעה הזאת עמה וכ' מעכ"ת נ"י שגאוני מדינתינו כתבו לו שתמוה גדולה אצלם על כבוד אביו הגאון הצדיק נ"י דמה זו שתיקה ושלדעתם מצוה לבער הרע ושלא לחפות עלי' ועל הנחשד ונפש תחת נפש כתיב ושופך דם האדם באדם דמו ישפך עכ"ל הצריך

ולדעתי הנה בוודאי מי שמחוייב מיתה שעשה מה שעשה בעדים והתראה אסור לרחם עליו והב"ד מוזהרין בלאו דלא תחוס עיניך וכמ"ש הרמב"ם בפ"כ מסנהדרין דין ד' ולהרמב"ן בשורש י"ד למנין המצוות להרמב"ם איכא מ"ע על זה דכתיב ובערת הרע מקרבך ודרשו חכז"ל תבער עושי הרעות מקרבך ואפילו אדם שאינו גואל הדם מוזהר כדמוכח בחולין דף קל"ט וק"מ דהמ"ע כולל שיביאו את המחוייב אל הב"ד. ולדינא אין הרמב"ם מחולק על הרמב"ן בזה אלא שבחר במנין אחר ואפילו לא ידעינין דמחוייב מיתה אלא שיש חשש שחייב מיתה כ' הריב"ש בתשובה סי' רל"ו שחייבים הב"ד לחובשו כדילפינין מקרא וניקה המכה מכאן שחובשין אותו. ואפילו לא התרו בו או עדות מיוחדת וכי"ב או בזמה"ז מ"מ כונסין אותו לכיפה וכ' הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח דין ח' דגורמין מיתתו

מיהו נראה מהתם דדווקא ביש עדים עכ"פ אבל ע"י ע"א או ע"י הודאת פיו אע"ג דלא קי"ל כרש"י במכות דף ה' ע"א דס"ל דגם במיתה אמרי' מודה בקנס פטור וכמו שהקשו התוס' שם על רש"י מ"מ אין כונסין אותו לכיפה ואין גורמין מיתתו מדפריך בסנהדרין דף פ"א ע"ב הורג נפש בלא עדים מנא ידעינין ולא משני כשהודה ואפילו על אומדנות וכמו שאמר שמעון בן שטח בשבועות דף ל"ד דאמר לי' לההוא רשע מי הרגו כו' אלא מה אעשה שאין דמך מסור בידי וכדמוכח מהתם דאין עדות נפשות מתקיימות בידיעה בלא ראי' ואפילו לענין כניסה לכיפה וגרם מיתה משמע דדין אחד להם וכעין שכ' נמי הריב"ש בסי' רנ"א. (וכ"ש בנידון הנ"ל שהחשד הוא דנחשדו שנתנו סם המות במאכל דהוי רק גרם עיין ש"ך חו"מ סי' שפ"ו ס"ק כ"ג ובב"ק דף מ"ז ובסנהדרין דף ע"ז דבמסבב מיתה ע"י גרם פטור כו') וא"כ כיון שאסור להורגו אין רשאין למוסרו למשפט לאוה"ע הדנין והורגין בהודאת פיו כן הי' נראה לכאורה

אמנם כד נעיין בזה מצינו להריטב"א שהוכיח בב"מ דף פ"ד גבי מעשה דר"ש בן אלעזר ור' ישמעאל בר"י דאי איכא הורמנא דמלך בזה רשאי דאל"כ קשה האיך לא מסרו נפשם ר' שמעון ב"א ור"י ב"ר יוסי דהרי בשפיכת דמים הדין דיהרג ואל יעבור וע"כ דהמלך יש לו רשות בזה לצורך תקנת העולם ודינו דין וכשם שמצינו שהרג דוד המעה"ש את הגר העמלקי בהודאת פיו שהוא הרג את שאול ואמר פיך ענה בך עיי"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה המובאת בבית יוסף סי' שפ"ח דמהני רשות המלכות בזה ודינם דין שנצרך לצורך תקנת העולם, וכ"כ הריב"ש בתשובה בסי' רנ"א שאפילו ע"י ישראל שיש להם הורמנא דמלכא כפי הרשות שניתן להם הדין כן

אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ד' וה' נראה דדווקא מלך ישראל יש לו רשות לדון להריגה שכ' שם בלשונו דאפילו בגוונא דפטורין מ"מ אם ראה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו וכן אם ראה ב"ד להורגם בהוראת שעה ואפילו אין בו כל זאת הרי הב"ד חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולצערם וגם שלא יהי' הדבר למכשול וכדי לאיים על שאר הרשעים עכ"ל עכ"פ נראה מדבריו דזה דווקא במלך ישראל. ובאמת קשים לי דבריו מש"ס ב"מ דף פ"ד הנ"ל ותו דכן מוכח נמי בש"ס שבועות דף ל"ה ע"ב דדריש קרא ומאתים לנוטרים את פריו דמלכותא דארעא דקטלה חד משיתא בעלמא לא מיענשא והגם דכתבו התוס' שם דמיירי בשעת מלחמה מ"מ מוכח דאין חילוק בין מלכי ישראל